אני עובדת תהליך של דיוק העשייה שלי, גם בשדה, גם במוזיקה, גם בהכל. שאלתי את עצמי לאחרונה שאלה שאולי אף פעם לא שאלתי את עצמי- מה יעשה לי טוב בלי שזה יהיה תלוי בלעשות טוב לאחרים סביבי. בלי מדדים חיצוניים. יש מאמן אישי שאמר לי- "את תומכת קיצונית"- כלומר אני טיפוס שנוטה לבטל את עצמו ואת מה שאני צריכה העיקר שכולם סביבי יהיו מרוצים. בשבילי זה מסע ומחקר, לגלות מה באמת יעשה לי טוב ולא תשובות אוטומטיות כמו לדוגמא "השמעות ברדיו", כי כן כבר היו לי כאלה, וגם הן מבוססות על מדד חיצוני לעצמ

הייתה לי השבוע שיחת ייעוץ מרגשת ומרתקת עם מוזיקאי בוגר, שרוב חייו עבד בעבודה הרגילה שלו וכעת אוכל לעצמו את הלב ואת הראש על זה שעד היום הוא לא התקדם עם המוזיקה ומרגיש כאילו הוא נשאר מאחור... אני פוגשת הרבה צורות של השוואה שאמנים עושים, גם אני לפעמים חולה בזה- אז מה הפתרון למחלת ההשוואה? | מאת: שיר אלוני | 18.5.22 מתוך פגישת ייעוץ בשדה, צילום: אריאל שוסטק קל להגיד- לכל אחד ואחת יש את הדרך שלהם בחיים, כל אחד ואחת מאיתנו ייחודיים ואין באמת מקום להשוואה. אבל אחד מהמנגנונים הביולו

ברוב שנותיי עד כה, נלחמתי באמירה שחייבים להתמקד. למה מה קרה? למה שאצטרך לבחור במה לעסוק, מה הייעוד שלי, מה המוצר העיקרי או אפילו היחיד שיש לי להציע? למה שלא אוכל ליהנות מכל העולמות? אבל אני רואה דרך העסק המיוחד שלנו "שדה", שלפעמים החגיגה נגמרת ואני כן צריכה להתחיל לנכש עשבים שוטים. משתפת איתכם את המחשבות שלי ומדריך למציאת המיקוד. | מאת: שיר אלוני | 19.11.21 אחד הכוחות המניעים של חיי הוא הסקרנות, בשילוב עם רצון עז להיות עצמאית ולא תלויה באף אחד. מכאן, שלמדתי המון דברים שונים

איך למצות את המיטב מהיום שלך? יש פוקוס אחד, ברור מאוד, שהובן לי אחרי טראומות קשות שעברתי בחיי, במיוחד מותם של אחי, אמי ואבי. הסיבה שלי לחיות היא יצירה. בשביל זה אני חיה ושום דבר אחר לא באמת קריטי. מתוך זה מובן לי היטב שמטרת חיי היא לייצר יצירות וכמה שיותר מהן, באיכות הכי טובה שאני יכולה ועם הכי הרבה משמעות מבחינתי- מה שהייתי רוצה בכנות ובאהבה להשאיר אחריי לדורות הבאים. אז איך אפשר להפוך את היום ממשהו שאנחנו פשוט מתגלגלים מדבר לדבר ליום שכולו פוקוס, כוונה ומשמעות? ניסיתי לענ

אין ספק שאחת החוויות הכי נפוצות בעולם היצירה היא חוויה של דחייה, אי הצלחה או כישלון: אנחנו מגישים את עצמנו לקרן, לפסטיבל, למענק, לתחרות, לאודישן... ולא מצליחים להיות בין הבודדים שנבחרים. מה יכול להפוך את תחושת האכזבה- לניצחון בפני עצמו? | מאת: שיר אלוני 1. להיות אמתיים עם עצמכם ועם הסביבה - תהיו כנים לגבי הכישלון או הדחייה- זה אומר לקחת אחריות על מה שעשיתם או לא עשיתם שאולי גרם לכישלון הפעם. מה הביא לדחיה. להבין- שבאחוזים גבוהים- הייתה לכם שליטה כלשהי על התוצאה. זה דורש אומץ

מאת: שיר אלוני 20.12.20 בואו נדבר רגע על ניהול הזמן שלכם: במיוחד היוצרים שמגיעים אליי לשיחות ייעוץ, אחד הדברים הראשונים שאני שומעת מהם וגם רואה על הפנים שלהם (במיוחד בזומים על הבוקר) זה שהם רק הרגע קמו, עוד לא יודעים מה יהיה היום, הכל מרוח להם. ואז הם אומרים- "אני מרגיש שאין לי זמן ליצירה". וזו אחת הבעיות שהכי מטרידות אתכם- שמרוב דברים שיש לעשות, הזמן ליצירה נדחק, או להפך- מרוב דברים לעשות למען היצירה שלכם, אתם לא יודעים מה לעשות קודם, ואז העגלה נקשרת לפני הסוסים וההורים שוכ

לא מעט מהיוצרים שאני עובדת איתם, פוחדים מחשיפה ברמה כזו או אחרת. זה לא רק הפחד מביקורת, למרות שגם הוא נוכח- זה הפחד ממה שאחרים ייראו או לא ייראו בנו- שעלול לשבש לנו את הדעה שלנו על עצמנו. או לפגוע באגו. וגם- הפחד הלא בלתי סביר שטרולים חמי מקלדת ינסו לפגוע בך סתם, כי אפשר. מאת: שיר אלוני כשאנחנו חשופים אנחנו הופכים לכאורה לשייכים לציבור, זהו- נחשפנו אז עכשיו יודעים עלינו ו... מה? האם לא זה מה שרצינו שיקרה? תלוי כמה פרטיים אנחנו בחיים האמיתיים וכמה מזה בעצם תירוץ דחייני כדי למנ

אחד החסמים הברורים ליצירה, הוא ההתעסקות שלנו בזכרונות מהעבר וכאבים ישנים, או בדאגות מהעתיד לבוא. שהרי אם אנחנו כל כך עסוקים בדברים האלה, כיצד נוכל ליצור עכשיו משהו מתוך פתיחות למעיין הנובע מבפנים? אז כאן נכנס הכלי שנקרא "להיות כאן ועכשיו". לשים לב לכל פרט קטן שקורה בזה הרגע. לשים לב לקצב הנשימה שלנו, למיקום של חפצים בסביבה שלנו, לדברים מיוחדים ולדברים שבדרך כלל מרוב שאנחנו עסוקים מתפספסים לנו. במיוחד שווה לשים לב לכאן ועכשיו כשיוצאים לרחוב ומבחינים בשלל דברים שקורים כל הזמן ו

כבר כמה שיחות ייעוץ שאני שומעת את המיועצים שלי חוזרים שוב ושוב על הרצון העז כל כך שיהיו המון עוקבים, המון לייקים, המון נתונים ריקים כאלה שלכאורה מוכיחים את הפופולריות שלהם או את היותם הצלחה. תאמינו או לא, פעם היה עידן כזה, שאמן מצליח נמדד באהדת קהל שנמדדה בדרכים אחרות לגמרי. כיום אנחנו מסתפקים בפעולות הכי זניחות ולא מחייבות שהקהל יכול לעשות בשביל לקבל את האמנות היקרה שלנו ומשקיעים בזה הון לא מבוטל- דרך יועצים שיסבירו איך להשיג יותר כאלה, דרך משווקים דיגיטליים, דרך תקציב על קי

"עשיתי הכל לפי הספר", הוא אומר לי. "לקחתי יח"צן, שכרתי שירות הפצה לאלבום, פניתי לעשרות שדרני רדיו... היו קצת השמעות אבל חוץ מזה... צרצרים. אלבום שהשקעתי בו כל כך הרבה זמן, אהבה, אנרגיות, כסף, תקוות וחלומות הולך לשבת על המדף. אני לא מבין מה עשיתי לא נכון אני מבולבל כבר מכל העצות שנותנים לי כולם אומרים: אתה חייב לשווק בפייסבוק, אינסטגרם, לעבוד חזק על הספוטיפיי וכבר אין לי זמן לעשות את המוזיקה שלי מרוב הסלפיז האלה שאין להם שום פואנטה סתם, רק כי ככה אמורים לעשות. אז מה עושים?" ענ