מה יחזיר לי את המוזות?

אני עובדת תהליך של דיוק העשייה שלי, גם בשדה, גם במוזיקה, גם בהכל. שאלתי את עצמי לאחרונה שאלה שאולי אף פעם לא שאלתי את עצמי- מה יעשה לי טוב בלי שזה יהיה תלוי בלעשות טוב לאחרים סביבי. בלי מדדים חיצוניים. יש מאמן אישי שאמר לי- "את תומכת קיצונית"- כלומר אני טיפוס שנוטה לבטל את עצמו ואת מה שאני צריכה העיקר שכולם סביבי יהיו מרוצים. בשבילי זה מסע ומחקר, לגלות מה באמת יעשה לי טוב ולא תשובות אוטומטיות כמו לדוגמא "השמעות ברדיו", כי כן כבר היו לי כאלה, וגם הן מבוססות על מדד חיצוני לעצמי. מה *באמת* יעשה לי טוב? היום כשהקמתי את הג'אם, בעת שעשיתי עוד פעולה שגרתית של ארגון, צצה התשובה: מה שיעשה טוב למוזות שלך, יהיה טוב גם לך. יעשה אותך מאושרת. השבוע בטיפול היצירתי שאני עוברת, ציירתי את המוזיקה שלי בדימוי של בועות, שבריריות ועדינות. הרבה כאלה, שקופות, בלתי נראות, בלתי ניתנות לאחיזה, כאלה הן המוזות. הפקה מוזיקלית היא מה שהופך את הבועות לדבר מוחשי וזה אחד התהליכים הכי מורכבים ויקרים ללב. היכולת של אדם מפיק להביא את הבועות שלי, קצוות של השראה ודמיון, לכדי משהו ממשי, זו יכולת קדושה. ואת היכולת הקדושה הזו אני כמעט ולא מטפחת, לא באמת. כי העולם כולו משדר בלי סוף, שעליי קודם לטפח יכולות כלכליות, לעשות המון משימות שיוצרות לי גרידים ולמעשה את הסורגים שבינם הבועות לא יכולות לחיות. הבועות מתפוצצות.

אין לי בהכרח תשובות מיידיות למה שיעשה לי טוב למוזות, אבל יש לי כמה ניחושים שאני בכיף חולקת: 1. להוריד מהשולחן משימות וגרידים, לפעול יותר מתוך זרימה- כי כשאני פועלת מתוך משימות ותכנון, אני אולי יעילה, אבל גם מלאה באשמה על מה שאני לא מספיקה, זה מעייף את האנרגיות וסביר להניח, מרחיק את המוזות.

2. לשחרר את כל מה שלא קרה עד היום- להוריד מעצמי מוצרים, פרויקטים, מחשבות, מוזות שמתו והוזנחו. אם הייתי מוזה זה בטח היה גורם לי להתרחק. 3. לעשות יותר דברים שמשמחים את המוזות- כל מה שמעורר בחיים שלי השראה יצירתית, טיולים בפארק, הג'אמים, ללכת לראות יותר הופעות חיות, לצאת מהבית, לשמוע יותר רדיו ומוזיקה שאני לא מכירה כדי לפתוח את הראש לאפשרויות חדשות. 4. להפעיל את היצירתיות- לצייר, לבשל, לנגן, לאלתר- להיות יצירתית באופן אקטיבי. לאמן את השרירים שהמוזות אוהבות לראות שיש לנו. כאלה שמוכיחים שיש לנו את הכוח לעשות משהו אמתי איתן כשהן יגיעו.

5. לעשות דברים שמגרים את הדימיון- אנחנו חיים בדור שמאביסים אותו בדימויים מוכנים מראש, בלי שנוכל או נרצה להפעיל את הדימיון, את יכולות הפנטזיה שלנו, כשאנחנו מחוברים באינפוזיה למידע ותוכן מבחוץ, שרירי הפנטזיה נחלשים. הילדה שהייתי הייתה הרבה יותר עשירה בדימיונות, פנטזיות, חלומות... אני מתגעגעת למי שהייתי אז. מוזמנים לכתוב לי בתגובות מה אתם חושבים, מה מזמין לכם את המוזות... שיר