התמודדות עם חוסר ערך עצמי מול הסושיאל מדיה

השבוע הזה היה לי מלא בעליות וירידות בלב. המון נקודות של מצד אחד להעריך את עצמי על מה שאני מצליחה לעשות ולהשיג, האיכות שהולכת ומשתפרת ומצד שני הכאב והאכזבה על תוצאות שהן עדיין לא מה שהייתי מקווה לקבל אחרי כל העשייה והמאמץ שלי. אני רוצה להתמודד רגע בכנות עם הרגשות האלה. אשמח לשמוע מה אתם חושבים. ויכול להיות שזה יועיל לכם גם. | מאת: שיר אלוני | 12.12.21

צילום: אלכס מורוזוב

הרבה מדריכים ומאמנים עסקיים מנסים לכוון אותי ובכלל את כולם לעניין הזה של "מחשבה בוראת מציאות", אחד הקונספטים הכי מלחיצים שאי פעם הומצאו. למה? כי בשניה שעוברת מחשבה פחות נעימה, מציאותית או לא, עכשיו אני גם אשמה על זה שחשבתי אותה והנה "הסיבה" למה אני לא מצליחה, עוד יותר, כי העזתי לחשוב משהו אחר מ-"אני הבנאדם הכי מצליח שאי פעם נולד". האמת, בשבילי, שהעשייה היומיומית והתנועה כמו שהם קורים לי, גם התגובות והתוצאות שאני מקבלת, דומים להליכה בתוך מערה חשוכה וארוכה כשרק לעתים רחוקות יש איזו אלומת אור קטנה שעוזרת לי לראות מה קורה. ללכת מבלי לדעת אם אני באמת בכיוון, רק מדי פעם לחטוף איזה קיר כדי להבין שעליי להתכוונן לאיזה אמצע מדומיין. ניב, שעובד אתי בשדה, אמר לי השבוע משפט יפה, שהאומץ שלי להיות כנה ופתוחה גם לגבי החולשות שלי, הם מה שעושים אותי יועצת עסקית למוזיקאים, וטובה בזה. הוא אמר לי את זה בתגובה למה שאמרתי לו, שהיושרה שלי מטרידה אותי- איך אני יכולה להיות יועצת עסקית למוזיקאים אם אני לא באמת מצליחה לפי הסטנדרטים של הצלחה בימינו- כמויות של כסף, כמויות של אוהדים ועוקבים, המוני צפיות?... יש הרבה אמנים שמרגישים כמוני בדיוק וזה מה שאולי עוזר לי להבין אותם באמת. ואולי דווקא האומץ הזה להסתכל פנימה אל הנפש שלי, אל האמת של מה שעברתי בחיים, הטראומות המרובות שאלוהים פאקינג ישמור זה באמת מדהים שאני בכלל בחיים אחרי כל זה. אז מיליוני צפיות? למי איכפת מזה?... כל הכבוד לי שאני בכלל קמה בבוקר. המקום שלי לא לגמרי נורמלי. אני לא יכולה לשפוט את עצמי לפי הסטנדרטים של כולם. לא באמת. אני חייבת לזכור- לא לחינם קיבלתי קצבת נכות. לא לחינם. גם אם אני מנסה להיות כמו כולם- אני לא. ההתמודדות שלי היא יומיומית, עקבית, לא סבירה. תחשבו על זה כמו אדם שכל הזמן סוחב על הגב אבן ענקית בלתי נראית ועדיין מנסה לרוץ מרתון ולתפקד כאילו הוא אדם שאין לו את האבן הזו. ועוד לחטוף את הבעסה של- אין מספיק צופים למה שאני עושה, אין מספיק תגובות, לאף אחד לא ממש איכפת אם אעלה עוד תכנית מהממת. עוד מאמר כמו זה. מי בכלל רואה את זה? בשביל מה ומי אני טורחת כל כך?

ועל כל זה נוסף הצורך להתפרנס, להצליח עסקית. להצליח לשים על העשייה שלי מחירים שאני באמת רוצה לקבל, כדי להצליח להיות עוד יותר איכותית ומרוכזת בלקוחות שלי, כי אני מתאמצת פחות על להשיג המון לקוחות קטנים במחירים נמוכים. הערך העצמי שלי בא ואומר לי הלו, על מי את עובדת? איזה העלאת מחירים? מי בכלל רואה אותך? ואז כל מה שבא לי זה להניח רגע את האבן ולהסתכל עליה. לנוח. לא להתאמץ כל כך קשה. למצוא את הדרכים להקל על עצמי. ואז בא השיפוט הפנימי- למה את לא כמו כולם? ונראה לך שמי שמצליחים מוותרים? יש גם בין המצליחים הגדולים אנשים בדיוק כמוך, שגם הם עברו טראומות, אז כנראה שאת פשוט גרועה, משעממת, לא מעניינת והגיע הזמן להודות בזה. פשוט תסגרי את העסק, לכי תהיי שכירה, לפחות תנסי שוב, זה יותר בטוח. לכאורה. כי קורונה וחיסונים והחלומות והיוזמה שלך נמוגים ועדיין תהיה לך הארנונה לשלם על הנכס. וגם המשמעות של זה תהיה לקבור את כל מה שהשקעת בו כבר 3 שנים. המקום המדהים הזה שנוצר. אז משהו בי אומר לי: מה היית מייעצת למישהי כמוך? לו היית רואה את עצמך מבחוץ, אחרי כל מה שאת יודעת על עצמך ואת האמת על המאבק הספציפי שלך. אלה הדברים שאני מייעצת לעצמי: -קבלי באהבה ובחמלה את התוצאות שאת מקבלת. זה מה שאת מצליחה לעשות וזה סבבה לגמרי. הסטנדרטים של להיות עם מיליוני צפיות ועוקבים זו מטרה שהחברות והתאגידים העולמיים מציבים לכולנו כדי שנרוץ במירוץ העכברים שלהם ונרגיש שזה מה שהופך אותנו לפחות או יותר ראויים לתשומת לב ואהבה. ובעיקר שנרצה לשים כסף על זה. שנשקיע בממומן ונקנה צפיות. אז לא. תעשי את הדרך שלך, גם אם זה אטי ולא מצליח לפי הסטנדרטים שלהם.

-את משקיעה הון כסף על יועצים עסקיים, במקום על הדבר שהכי היה עוזר לך- איזו חופשה טובה. זמן לעצמך להיות פשוטה, לעצור הכל ולהתבונן. להבין לעומק מה באמת חשוב לך לעשות בחיים האלה כל עוד את חיה אותם. מה את באמת רוצה להספיק. וזו המוזיקה שלך שמחכה לך תחת הררי המשימות של שדה. -ההצלחה של העסק תלויה ביכולת שלך לטפל בעצמך וכן, להיות פתוחה וכנה על הכאב שאת מתמודדת אתו. אין דרך לעקוף את הגעגוע לאבא שהיה עוזר לך עם החשבוניות כל חודש. אין דרך לעקוף את הגעגוע לאימא שהייתה בטוחה שאת הריטה הבאה. אין דרך לעקוף את הגעגוע לאחיך אורי שהיה עוזר לך להתמלא באומץ ולהתמודד. אין דרך לעקוף את האובדן שלהם והמשמעות שהייתה להם בחיים שלך, לטוב ולרע. אי אפשר להתעלם מהפיל הענק שבחדר- שנמצא שם בכל אינטראקציה שלך עם לקוחות, בכל פעם שאת מרגישה שעושים לך עוול ולא מבינים אותך. בכל פעם שאת עושה מו"מ על המחיר ומרגישה עלבון למרות שזה לא אישי. בכל פעם שאת יוצרת תוכן ורואה שהוא לא מקבל את היחס שציפית שיקבל. זה דורש טיפול וזמן, גם אם אין לך את הזמן או את הסבלנות. -עליך להגיד תודה על כל דבר, כל דבר, שאת כן מצליחה לעשות, וכן- יש לך המון דברים להודות עליהם. מי זו שהצליחה השבוע להופיע 3 פעמים? מי העבירה הרצאה מעולה השבוע לקראת קורס שהיא תעביר ברמת הגולן? מי זו שריאיינה את אחד המוזיקאים הכי מעוררי השראה בסצנת האינדי? מי זו שיש לה 2 עובדים? מי זו שקיבלה סכום יפה על צילום ועריכה של הופעה חיה השבוע? מי זו שיצרה כבר 8 תכניות של "יומן שדה" (נכון לעכשיו)? מי זו שמארחת/מפיקה בין 2-5 אירועים כל שבוע? מי זו שהסינגל שלה סתם אדם קרוב מאוד לסיום ההפקה עליו? מי זו שמצליחה לתחזק זוגיות מהממת כבר 6 שנים? מי זו שהצליחה לרדת החודש 6 קילו? מי? -קריטי להקל על עצמך, למצוא את הפעולות שהכי גוזלות אנרגיה כרגע ולא תורמות באמת להתקדמות שלך. ולחזק, מצד שני, את הפעולות שכן מכניסות כסף, להציב להן מחיר ריאלי יותר. להיפרד באומץ ממה שכבר לא משרת אותך ויש מספיק דברים כאלה. -תכירי בזה שהרבה מהפעולות המיותרות הן למעשה בריחה מלהתמודד. ההעמסה של המון פעולות נועדה להעסיק אותך כדי שלא תתמודדי עם עצמך, עם האבל, עם הקושי מול הלחץ להביא לקוחות ולהרוויח. גם- הפחד מלהצליח נמצא שם. -תפסיקי לצפות להצליח להביא תוצאות מדהימות כשאת מעמיסה על כל יום שלך 5-6 פרויקטים במקביל. לא יכולות להתקבל תוצאות איכותיות כשאת עושה כל כך הרבה. עם כל הכבוד והרצון הטוב. נכון, אפשר להביא עובדים, אבל זה כשיש תקציב. אין תקציב? אין פרויקט. קל. מבאס? כן. אבל את לא סופרוומן. זהו. נראה לי.