רבים מאתנו מתחילים שנה חדשה עם רצון לפתוח דף חדש ומחליטים מה שנקרא "החלטות של שנה חדשה": להפסיק עם משהו, להתחיל עם משהו, לעשות יותר, לעשות פחות, למשל לאכול פחות לחם, לעשות יותר ספורט... אבל סטטיסטית ההחלטות האלה לא מחזיקות מעמד הרבה זמן. יודעת. מניסיון. אז איך נצליח להתמיד עם ההחלטות האלה? ולמה בעצם אנחנו טורחים? | מאת: שיר אלוני | 2.1.22 מה שטוב בהחלטות של שנה חדשה, זה שהן דרך לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולנסות לשפר או לתקן את המצב הנוכחי. זה הרצון: לקחת את המצב הקיים ולהגיד שא

אחת הבעיות הגדולות של פרפקציוניסטים, או אפילו מקצוענים ששואפים למצב הכי מושלם של היצירה שלהם לפני שהיא יוצאת, זה להבין מתי מגיעה הנקודה שבה השאיפה הזו הופכת למכשול שמונע מהם להתקדם ולהצליח. או לפעמים, יש קושי לזהות שההתעקשות על שלמות היא מסווה לפחד להוציא את היצירה לאור, הפחד מדחייה או פחדים אחרים אפשריים. הפתרון: חוק ה-80%, לצאת עם היצירה לאור כשהיא לפחות 80% מוכנה. לא מושלמת לכאורה. | מאת: שיר אלוני | 9.3.22 צילום לעטיפת הספר האוטוביוגרפי החדש שלי "טריגר". צילום: אלכס מורוז

אני עובדת תהליך של דיוק העשייה שלי, גם בשדה, גם במוזיקה, גם בהכל. שאלתי את עצמי לאחרונה שאלה שאולי אף פעם לא שאלתי את עצמי- מה יעשה לי טוב בלי שזה יהיה תלוי בלעשות טוב לאחרים סביבי. בלי מדדים חיצוניים. יש מאמן אישי שאמר לי- "את תומכת קיצונית"- כלומר אני טיפוס שנוטה לבטל את עצמו ואת מה שאני צריכה העיקר שכולם סביבי יהיו מרוצים. בשבילי זה מסע ומחקר, לגלות מה באמת יעשה לי טוב ולא תשובות אוטומטיות כמו לדוגמא "השמעות ברדיו", כי כן כבר היו לי כאלה, וגם הן מבוססות על מדד חיצוני לעצמ

הייתה לי השבוע שיחת ייעוץ מרגשת ומרתקת עם מוזיקאי בוגר, שרוב חייו עבד בעבודה הרגילה שלו וכעת אוכל לעצמו את הלב ואת הראש על זה שעד היום הוא לא התקדם עם המוזיקה ומרגיש כאילו הוא נשאר מאחור... אני פוגשת הרבה צורות של השוואה שאמנים עושים, גם אני לפעמים חולה בזה- אז מה הפתרון למחלת ההשוואה? | מאת: שיר אלוני | 18.5.22 מתוך פגישת ייעוץ בשדה, צילום: אריאל שוסטק קל להגיד- לכל אחד ואחת יש את הדרך שלהם בחיים, כל אחד ואחת מאיתנו ייחודיים ואין באמת מקום להשוואה. אבל אחד מהמנגנונים הביולו

ברוב שנותיי עד כה, נלחמתי באמירה שחייבים להתמקד. למה מה קרה? למה שאצטרך לבחור במה לעסוק, מה הייעוד שלי, מה המוצר העיקרי או אפילו היחיד שיש לי להציע? למה שלא אוכל ליהנות מכל העולמות? אבל אני רואה דרך העסק המיוחד שלנו "שדה", שלפעמים החגיגה נגמרת ואני כן צריכה להתחיל לנכש עשבים שוטים. משתפת איתכם את המחשבות שלי ומדריך למציאת המיקוד. | מאת: שיר אלוני | 19.11.21 אחד הכוחות המניעים של חיי הוא הסקרנות, בשילוב עם רצון עז להיות עצמאית ולא תלויה באף אחד. מכאן, שלמדתי המון דברים שונים

איך למצות את המיטב מהיום שלך? יש פוקוס אחד, ברור מאוד, שהובן לי אחרי טראומות קשות שעברתי בחיי, במיוחד מותם של אחי, אמי ואבי. הסיבה שלי לחיות היא יצירה. בשביל זה אני חיה ושום דבר אחר לא באמת קריטי. מתוך זה מובן לי היטב שמטרת חיי היא לייצר יצירות וכמה שיותר מהן, באיכות הכי טובה שאני יכולה ועם הכי הרבה משמעות מבחינתי- מה שהייתי רוצה בכנות ובאהבה להשאיר אחריי לדורות הבאים. אז איך אפשר להפוך את היום ממשהו שאנחנו פשוט מתגלגלים מדבר לדבר ליום שכולו פוקוס, כוונה ומשמעות? ניסיתי לענ

אין ספק שאחת החוויות הכי נפוצות בעולם היצירה היא חוויה של דחייה, אי הצלחה או כישלון: אנחנו מגישים את עצמנו לקרן, לפסטיבל, למענק, לתחרות, לאודישן... ולא מצליחים להיות בין הבודדים שנבחרים. מה יכול להפוך את תחושת האכזבה- לניצחון בפני עצמו? | מאת: שיר אלוני 1. להיות אמתיים עם עצמכם ועם הסביבה - תהיו כנים לגבי הכישלון או הדחייה- זה אומר לקחת אחריות על מה שעשיתם או לא עשיתם שאולי גרם לכישלון הפעם. מה הביא לדחיה. להבין- שבאחוזים גבוהים- הייתה לכם שליטה כלשהי על התוצאה. זה דורש אומץ

מאת: שיר אלוני 20.12.20 בואו נדבר רגע על ניהול הזמן שלכם: במיוחד היוצרים שמגיעים אליי לשיחות ייעוץ, אחד הדברים הראשונים שאני שומעת מהם וגם רואה על הפנים שלהם (במיוחד בזומים על הבוקר) זה שהם רק הרגע קמו, עוד לא יודעים מה יהיה היום, הכל מרוח להם. ואז הם אומרים- "אני מרגיש שאין לי זמן ליצירה". וזו אחת הבעיות שהכי מטרידות אתכם- שמרוב דברים שיש לעשות, הזמן ליצירה נדחק, או להפך- מרוב דברים לעשות למען היצירה שלכם, אתם לא יודעים מה לעשות קודם, ואז העגלה נקשרת לפני הסוסים וההורים שוכ

לא מעט מהיוצרים שאני עובדת איתם, פוחדים מחשיפה ברמה כזו או אחרת. זה לא רק הפחד מביקורת, למרות שגם הוא נוכח- זה הפחד ממה שאחרים ייראו או לא ייראו בנו- שעלול לשבש לנו את הדעה שלנו על עצמנו. או לפגוע באגו. וגם- הפחד הלא בלתי סביר שטרולים חמי מקלדת ינסו לפגוע בך סתם, כי אפשר. מאת: שיר אלוני כשאנחנו חשופים אנחנו הופכים לכאורה לשייכים לציבור, זהו- נחשפנו אז עכשיו יודעים עלינו ו... מה? האם לא זה מה שרצינו שיקרה? תלוי כמה פרטיים אנחנו בחיים האמיתיים וכמה מזה בעצם תירוץ דחייני כדי למנ

אחד החסמים הברורים ליצירה, הוא ההתעסקות שלנו בזכרונות מהעבר וכאבים ישנים, או בדאגות מהעתיד לבוא. שהרי אם אנחנו כל כך עסוקים בדברים האלה, כיצד נוכל ליצור עכשיו משהו מתוך פתיחות למעיין הנובע מבפנים? אז כאן נכנס הכלי שנקרא "להיות כאן ועכשיו". לשים לב לכל פרט קטן שקורה בזה הרגע. לשים לב לקצב הנשימה שלנו, למיקום של חפצים בסביבה שלנו, לדברים מיוחדים ולדברים שבדרך כלל מרוב שאנחנו עסוקים מתפספסים לנו. במיוחד שווה לשים לב לכאן ועכשיו כשיוצאים לרחוב ומבחינים בשלל דברים שקורים כל הזמן ו