2026 היא שנה של אומץ.  לעמוד על שלי - על הזכויות שלי, על הסאונד שלי, על הדרך שלי. לומר את האמת שחיה בי עכשיו בקול.  גם כשהיא לא פופולרית.  גם כשהיא לא מלוטשת.  גם כשהדרך שאני בוחרת בה לא קלה. אני מגינה על חופש הביטוי.  דרך המוזיקה והמופעים שלי.  דרך הכתיבה של המיוזלטר.  דרך סדנת מפגשיר.  דרך יצירת מרחבים שבהם גם אחרים יכולים להתחבר לאמת הפנימית שלהם ולהביע אותה. אני יוצרת כאדם. בעידן של ליטוש יתר, של שלמות טכנית ושל קולות נטולי אנושיות,  אני בוחרת בקול שיש בו סדקים. בסאונד שי

בהמשך ל כתבה הקודמת שלי על ההתפתחויות של הכלים ל-AI בתוך תעשיית המוזיקה, אני רוצה להרחיב את הדיון לעניין של המקום שלנו כיוצרים אנושיים, שיכולים להתרחק, להשתמש מעט או להישאב לגמרי לשימוש בכלים של AI. מה זה יעשה למוזיקה, מה זה יעשה לנו כיוצרים ואיפה אני בתוך כל זה עם הקאבר החדש שאני מוציאה בתחילת השבוע הבא (30.11) לקלאסיקה "נולדתי לשלום". | מאת: שיר אלוני השבת, בעודי מחפשת סרטוני יוטיוב לשתות עם הקפה של הבוקר, נתקלתי בכתבה על אלבום AI שלם , שיצר גיא הורוביץ , Yesterdai Todai ,

מחשבות על יצירת מוזיקה בעזרת AI, מאת: שיר אלוני אותו ויכוח בדיוק חזר על עצמו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה של המוזיקה. כשהופיעו המכונות הראשונות שהשמיעו מוזיקה מדפים בתחילת המאה ה־20 – אמרו שזה לא אמיתי. "זו לא מוזיקה, זו מכונה שמנגנת." כשנכנסו ההקלטות – אמרו שזה זיוף, כי זה לא נגן אמיתי מולך. כשנכנסו הסימפולים בשנות ה־80 – טענו שזה גניבה, לא יצירה. והיום, שוב אנחנו באותה נקודת רתיחה – רק שהפעם זה לא תקליט או סינתיסייזר, אלא בינה מלאכותית . הדמוקרטיה של המוזיקה – או הסוף שלה? ה-AI

לאחר שצפיתי בשיחה מרתקת על מה שגורם לנו להתמכר להתנהגויות וחומרים, קיבלתי השראה לעשות תהליך גמילה אישי שיעזור לי להיגמל מההתנהגויות...

באחת משיחות הייעוץ האחרונות שקיימתי, עלה הדימוי הזה של האיזון בין הסוס לרתמה, כדרך להסביר את מה שלעתים קרובות קורה לנו בתהליך היצירתי: או...

בתוך ים ההודעות והאנשים שאתם יוצרים איתם קשר במהלך הקריירה שלכם, במיוחד אחרי שהתחלתם לבנות קהל, הגיוני שתרצו לעשות סדר באנשי הקשר שיהפוך...

לפעמים אני מוצאת את עצמי תקועה, יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות אבל לא מצליחה לזוז. זה לא חוסר רצון – זה שיתוק אופרטיבי, כזה שמאפיין אנשים...

אחד הדברים שאנשים הכי תמהים לגביי, זה איך אני מספיקה לעשות כל כך הרבה דברים ויחסית מהר. למשל, מתי יש לי זמן לעשות מיוזלטר, לעצב, לכתוב, לצלם, לערוך, לאסוף חומרים וכן הלאה. רוב האנשים מתחילים כל פרויקט מאפס. כל פעם מחדש. זה מתיש, זה גורם לתקיעות וקושי בכלל להתחיל. אבל אם מייצרים תבניות, רוטינות או פורמטים, במיוחד בכל מה שקשור ליצירת תוכן- זה אולי בהתחלה קשה אבל אחר כך מקל מאוד על היצירה של משהו סדרתי, לא כל פעם מאפס אלא שיש כבר בסיס מוכן שרק צריכים לשנות ולעדכן בו את הפרטים.

או: על הערכה בריאה של עצמכם בעולם היצירה- במיוחד עבור אלו מבינינו שנושאים סיפור חיים מורכב השבוע הייתה לי התכתבות בווטספ עם יוצר שעבדתי אתו, שהוא על הרצף, והוא שאל אותי המון פעמים אם אני כועסת עליו, או אם הוא עשה משהו לא בסדר, כשלא הייתה שום סיבה הגיונית שהוא ישאל את זה. וכחלק מהעבודה שלי אתו, הייתי צריכה גם להרגיע אותו ולהעביר לו- שהוא ממש בסדר ואפילו נפלא. בשלב מסוים זה העיק עליי, הרגיש לי מוגזם ומציף. עד כדי שזה מה שכן קצת עיצבן אותי, עצם השאלה החוזרת שלו אם הוא בסדר. זה

הייתה לי שיחה, די מזמן, עם שז המשוררת, על המטרות של הכתיבה שלנו כיוצרות מחלימות. מה אנחנו שואפות להביא דרך היצירה שלנו, להרגיש, לתת לקהל וללקוחות שלנו בהקשרים של הביטוי שלהם. הבנתי את ההבדל בינינו, שהיום אני קצת מסתכלת על זה אחורה ורואה שעם הזמן הפער מעט היטשטש לי, ובמיוחד בשירים של האלבום החדש. עד כמה שקלטתי ממנה, שז בעד לומר את כל האמת המרה בלי שום דבר שימתיק את זה. ואילו אני, כן מחפשת גם את מה שיהיה קצת מתוק, יפה, מחבק, למרות הכאב- גם אם לפעמים זו הבטחה שאני לא יכולה להבט