לפעמים אני מוצאת את עצמי תקועה, יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות אבל לא מצליחה לזוז. זה לא חוסר רצון – זה שיתוק אופרטיבי, כזה שמאפיין אנשים עם ADHD, פוסט-טראומה ועוד. איך בכל זאת אפשר להתחיל לזוז כשכל המערכת ננעלת? במאמר הזה אני משתפת כלים שעוזרים לי לשחרר את הבלמים – מפירוק משימות קטנטנות, דרך טריקים מוחיים ועד שימוש בתנועה ובמשחק. אם גם לך התחושה הזו מוכרת, יכול להיות שיהיה כאן משהו שיעזור לך להתחיל. 🚀 (מאת: שיר אלוני) כשיש לנו פוסט-טראומה או מתמודדים עם אתגרי נפש, לפעמים הכ

אחד הדברים שאנשים הכי תמהים לגביי, זה איך אני מספיקה לעשות כל כך הרבה דברים ויחסית מהר. למשל, מתי יש לי זמן לעשות מיוזלטר, לעצב, לכתוב, לצלם, לערוך, לאסוף חומרים וכן הלאה. רוב האנשים מתחילים כל פרויקט מאפס. כל פעם מחדש. זה מתיש, זה גורם לתקיעות וקושי בכלל להתחיל. אבל אם מייצרים תבניות, רוטינות או פורמטים, במיוחד בכל מה שקשור ליצירת תוכן- זה אולי בהתחלה קשה אבל אחר כך מקל מאוד על היצירה של משהו סדרתי, לא כל פעם מאפס אלא שיש כבר בסיס מוכן שרק צריכים לשנות ולעדכן בו את הפרטים.

או: על הערכה בריאה של עצמכם בעולם היצירה- במיוחד עבור אלו מבינינו שנושאים סיפור חיים מורכב השבוע הייתה לי התכתבות בווטספ עם יוצר שעבדתי אתו, שהוא על הרצף, והוא שאל אותי המון פעמים אם אני כועסת עליו, או אם הוא עשה משהו לא בסדר, כשלא הייתה שום סיבה הגיונית שהוא ישאל את זה. וכחלק מהעבודה שלי אתו, הייתי צריכה גם להרגיע אותו ולהעביר לו- שהוא ממש בסדר ואפילו נפלא. בשלב מסוים זה העיק עליי, הרגיש לי מוגזם ומציף. עד כדי שזה מה שכן קצת עיצבן אותי, עצם השאלה החוזרת שלו אם הוא בסדר. זה

באחת משיחות הייעוץ שהענקתי השבוע, עלה לי דימוי ממש יפה וחזק, כדי להסביר את מה שקורה למיועץ שלי, אבל ראיתי גם עד כמה זה רלוונטי גם אליי, לעשייה שלי וכמה זה כל כך רלוונטי גם לעוד המון אנשים שאני מכירה ולכם- הקהל שלי. במיוחד לאור הסטרס האדיר שאנחנו חווים בתקופה הזו. אמרתי לו- תדמיין חנות, שנראית מוזנחת, שאין בה מוצרים על המדפים, שהמוכר נראה מותש. אתה תרגיש פחות טוב להיכנס לחנות הזו ולקנות בה, מאשר לחנות שנראה שיש בה מוצרים על המדפים, שיש שם צוות פעיל, החנות הרבה יותר מזמינה להי

הייתה לי שיחה, די מזמן, עם שז המשוררת, על המטרות של הכתיבה שלנו כיוצרות מחלימות. מה אנחנו שואפות להביא דרך היצירה שלנו, להרגיש, לתת לקהל וללקוחות שלנו בהקשרים של הביטוי שלהם. הבנתי את ההבדל בינינו, שהיום אני קצת מסתכלת על זה אחורה ורואה שעם הזמן הפער מעט היטשטש לי, ובמיוחד בשירים של האלבום החדש. עד כמה שקלטתי ממנה, שז בעד לומר את כל האמת המרה בלי שום דבר שימתיק את זה. ואילו אני, כן מחפשת גם את מה שיהיה קצת מתוק, יפה, מחבק, למרות הכאב- גם אם לפעמים זו הבטחה שאני לא יכולה להבט

תמונה מההופעה שלי בקפה שפירא השבוע, צילום מסך מתוך הוידיאו של רותי אונץ אחרי ההופעה שהייתה לי השבוע, דיברתי עם הקהל, אחד מהם אמר לי כבדרך אגב- שיש לו קול יפה אבל אין לו את האומץ שיש לי לעלות לבמה, אז כל הכבוד לי.  עניתי לו, שייקח את כרטיס הביקור שלי, שיצטרף למיוזלטר ושאני נותנת טיפים ליוצרים גם על הנושא הזה. אז המאמר שלפניכם הוא הדרך שלי לתת לו מענה ואני יודעת- שיש גם ביניכם מי שמתקשים להגשים את עצמם על הבמה, שהמאמר הזה יכול לעזור לכם.  קודם כל, מה זה אומץ, ביטחון עצמי, אמונה

אחד האתגרים הכי לא פשוטים עבור מוזיקאים ויוצרים אחרים זה להצליח להביא קהל להופעות ולאירועים שלנו, אז הנה כמה טיפים שיעזרו במיוחד בתקופות...

המוזיקה יכולה לשמש במה לשלל תחושות ורגשות, מהתמודדויות רגילות יומיומיות ועד להיות הדרך להכיל טראומה ולחצים רגשיים במרחב בטוח. במאמר הזה,...

אמנם זה נושא שבכלל קשור לעולם של ייעוץ עסקי אבל הוא עלה בדיון סוער במסגרת קבוצת “מוזיקאים ומוזיקאיות”  בפייסבוק, שעליו הגבתי בהסבר שמיועד...

StormbounD- Guardians of Light אני לא קהל היעד של להקות המטאל מהז’אנר הזה אבל נועה פרידמן  יקירתי משתתפת בשיר הזה - ולא סתם- עבדנו על החלק שלה לפני ההקלטות אז אני ממש גאה לשמוע ולהבין מה שיצא מהעבודה שלה וההתגברות על מה שהפחיד אותה בתפקיד הזה- שווקאלית הוא באמת מאוד מאוד מאתגר.  ההנחייה הכי חשובה בהכנה להקלטות כאלה, היא לשחרר את המאמץ, למרות שהמוזיקה עצמה מאוד מלחמתית, עוצמתית, התפקיד זועק- כדי לשמור על הקול ולהצליח להגיע לתווים הגבוהים ממש צריכים כן לתמוך בגוף ולהיות במודעו