השטיקים והטריקים של המוח להגן עלינו

הטור האישי שלי, ממני אליך, לשבוע הזה.

בתהליך היצירה, הגיוני שנגיע גם לרגעים של טריגר, במיוחד כשהתכנים נוגעים במשהו אמיתי שקרה לנו ואולי אנחנו עדיין מעבדים ברמה כזו או אחרת.

השבוע, עבדתי על המיקסים מחדש לאלבום הרביעי "ערווה" עם מישהו שמאוד יפתיע אותך לשמוע מי זה ובינתיים אני לא מגלה… מנסה לשמור את זה בסוד.

אחד השירים שעבדנו עליו הוא "נקבים נקבים", שיר מאוד טעון שאומר את האמת על מה שעברתי וגם עברו רבים ורבות אחרים שנפגעו מינית. למען האמת, עזר לי מאוד להתחיל לעבוד עם מישהו אחר על האלבום הזה בדיוק מהסיבה שהוא טעון כל כך וזו הסיבה שקצת נתקעתי.

אבל. שמתי לב לרגע אמנותי שקרה אתו, שאילץ אותי להגן על האמירה שלי בשיר הזה:

קלטתי שהוא מתחיל להשתמש באקולייזר, EQ, בדיוק על החלק שבו אני מפציצה עם האמת הכואבת, מוריד את כל התדרים הנמוכים כדי ליצור את מה שנשמע דומה למה שקורה כששמים לך יד על הפה באמצע הדיבור. מה שנקרא, להסות. שלב אחד לפני להשתיק.

הבנתי את מה שקורה לו: האמת של החלק הזה בשיר טירגרה אותו והוא הרגיש צורך "לעדן" את זה.

אבל אני אמרתי לו, לא.

עדיף שנעשה את האפקט הזה על חלק אחר של השיר. לא על החלק הזה.

החלק הזה צריך להיות צלול וברור. הכי ברור. לא מהוסה.

קיבלתי את הטעות שלו בהבנה, אבל שמרתי על הגבול שלי אמנותית ורגשית.

שיר של לפני כמה שנים, הייתה זורמת איתו ולא מצליחה להגן על עצמה.

מאוחר יותר באותו יום, הייתה לי שיחת מרפסת לילית עם איתי זנגי ואלכס בעלי,

כשעבדנו על עטיפת הסינגל הבא שלו. יצא לנו לדבר על תופעות דומות למה שקרה לי בהפקה:

זנגי סיפר שקורה לו לא מעט שהוא נרדם דווקא ברגעים שהוא הכי רוצה להיות מעורב.

ושיתפתי משהו שקורה גם לי, שאני מתנתקת, המוח שלי עף למיליון מחשבות אחרות

או שאני מתפזרת אל הנייד לגלול בו אינסופית ובלי פואנטה.

המשותף לכל הרגעים האלה, זה שמשהו במיינד שלנו קולט איום כלשהו מהעבודה על היצירה,

קולט את הטריגר הרגשי, לפעמים מהתוכן של אמת רגשית שאנחנו מתמודדים איתה כאמור

ולפעמים זה מעצם העניין שאנחנו מתקדמים עם היצירה הזו, אנחנו מתקדמים עוד צעד

לקראת זה שהיא תהיה בעולם וכאן המוח מרגיש את הפחד שלנו מהנמר המדומיין

של מה שיקרה לנו כשזה ייצא החוצה.

אז נוצרת התנגדות, לא מודעת, לא כזו שאנחנו בהכרח מסוגלים לשלוט בה. אנחנו נרדמים, מתפזרים, מתנתקים, מורידים את הווליום, שותים וצורכים סמים, נמנעים מהעבודה על היצירה, מדחיינים… אבל מודעות עצמית לעניין הזה, היא חלק מהדרך להתמודד.

מהסיבה הזו כדאי לנו לעבוד עם אנשים שיכולים להיות שם בשבילנו ו-"להעיר" אותנו מהקיפאון הזה. 

גם אני, יכולה להיות שם בשבילך ברגעים כאלה.

שיהיה לך שבוע טוב ואמיץ. שלך, שיר.

* לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם