שוב נתקעת במקום? טיפ ליציאה מהמצב הזה- "X שניות על השעון"

מוכר לך המצב הזה, של להיות באותו מקום, אחרי שסיימת משהו או סתם בגלילה אינסופית, בלי להצליח להרים את עצמך לדבר הבא, למרות שהמוח מלא בדיבור פנימי של משימות ו-"יאללה נו כבר"? קוראים לזה שיתוק אופרטיבי. מרוב דברים לעשות, המוח נכנס ללופ, והדופמין – הדלק שאנחנו צריכים כדי להתניע – פשוט לא מגיע. אז הנה טיפ שעוזר לי להרים את עצמי בכל פעם מחדש. | מאת: שיר אלוני

קפה וכתיבת בוקר ב-"יומן שיר השנה". אבל... מתי?

אחד הדברים שממש קורים לי המון כמי שיש לה אחלה מוח פופקורן, זה שיש לי המון דברים שאני יכולה לעשות ברגע מסוים, מה שמתנגש עם הרצון שלי להיות יעילה ולהקל על עצמי. כשהמוח הוא "מנהל" שקצת יצא משליטה יש לי בפנים כמו מנהלת כזו, שאומרת לי משהו כזה: "אם תעשי עכשיו את הספורט, תצטרכי להתקלח אחר כך, אז זה אומר שאת צריכה קודם לבחור בגדים ואז להתקלח, רגע אבל מה עם הקפה וכתיבת הבוקר?" ועוד כהנה התעסקויות וניסיונות לסדר נכון ובאופן הגיוני את הרוטינה של הבוקר, עד שאני מוצאת את עצמי פשוט תקועה במקום כבר חצי שעה במקום פשוט לזוז ולעשות את מה שזה לא יהיה על הראש שלי. למה זה קורה לנו? אחד הדברים שקשורים לשיתוק אופרטיבי ובמיוחד למי שחיים עם ADHD ושונות נוירולוגית מסוגים שונים, זה הצורך של המוח בגירוי מהיר, משהו שילהיב אותו וייתן לו תחושת הישג, מה שמוביל ליצירת ההורמון דופמין, שעוזר לנו להרגיש מותנעים (זו חלק מהסיבה למה אנחנו נתקעים על סושיאל מדיה בבוקר, כי זה לכאורה נותן לנו מלא דופמין מהגלילה, עד שאנחנו קולטים שעברה שעה מאז שקמנו ולא עשינו כלום). באופן אבולוציוני המוח שלנו תוכנת לחפש הישגים שמובילים אותו למה שיעזור לנו לשרוד. לכן, כשאנחנו רואים פוסט על אוכל בסושיאל מדיה, המוח מפרש את זה כאילו קיבלנו אוכל, מבחינתו אפשר לסמן וי על הצייד היומי, למרות שעוד לא אכלנו שום דבר באמת ולא השגנו את הכסף שיעזור לנו ללכת למכולת, לקנות אוכל ולהכין אותו. ואם כבר קיבלנו את מנת הדופמין הזו, שאפשר לקרוא לה גם "תחושת רווחה ונחת", הגוף כאילו מקבל את המסר ש- אין טעם לזוז. כבר מצאנו את המקור ממנו נקבל את המשאבים שלנו להיום. המוח של בעלי שונות נויורלוגית, משמעותית חסר לו דופמין שיש יותר לאנשים נוירוטיפיקליים- האנשים הממוצעים. אבל גם להם יכולים לקרות רגעים כאלה של היתקעות, במיוחד בתקופות מסוימות של השנה והחיים. גם בלי סושיאל מדיה על צרותיו, הם יכולים להיתקע ככה במקום עם המחשבות שתיארתי שקורות לי. הטריק: "X דקות על השעון" אמנם יש הרבה טריקים איך לצאת מהמצב הזה, אבל הפעם אני מתמקדת בזה: אנחנו קודם כל שמים לב שנתקענו במקום. ברגע שהבחנו בזה, אנחנו מסתכלים כאילו מחוץ, על המחשבות שלנו. מבחינים מה התוכן שם, מה המוח מברבר. המנהל הפנימי שלכם, החשקים, רגשות, חלומות מהלילה, זכרונות, כל מה שעולה. כי זה יכול להיות כל דבר. אנחנו מתמקדים במשהו שהמוח מציע שאפשר לעשות, למשל- או ללכת להכין קפה, או לבחור בגדים למקלחת, או לצאת לעשות סיבוב ספורט בחוץ.

אנחנו מבודדים לעצמנו דבר אחד מכל הדברים האלה, אולי הכי קל מביניהם ואז אנחנו אומרים למוח: "אוקיי, האם נוכל להצליח לבחור בגדים למקלחת תוך 30 שניות על השעון"? לפעמים, עצם האתגר הזה, אוטומטית גורם לנו לקום ולעשות את זה, 30 שניות, פחות, יותר, זה לא משנה. העיקר שיצאנו מהתקיעות. אפשר גם להיעזר בפלאפון כדי להפעיל טיימר שיצפצף כעבור 30 שניות, מה שעוד יותר יציף את הגוף בהורמונים של האתגר וייתן עוד יותר תחושת הישג כשהצפצוף יגיע. תחושת ההישג, של להצליח להשלים משימה תוך X זמן, במיוחד אם זה זמן קצר ולא המון- נגיד לא לומר לעצמנו "אנחנו צריכים לעשות אימון של 30 דקות אחרת זה לא נחשב". אם נטעין את עצמנו באמירה של- "אני רוצה להספיק תוך 30 דקות, לשיר לפחות שיר אחד". משהו קל, שקל להשיג, EASY GAIN, וזה מספיק בשביל להרים את עצמנו לשוונג הנדרש. ואז אנחנו יכולים למצוא את עצמנו עושים הרבה הרבה יותר ממה שתכננו. וגם אם אנחנו מגלים שאין לנו כוח, בעצם, לפחות יצאנו מהתקיעות ויכולים להתקדם לדבר הבא. * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם