טרנד חדש: צעירים שבוחרים לבהות באוויר. Rawdogging

אז אולי הדור הזה בכל זאת לא אבוד? הדס אלמוג מספרת על תופעת ה-Rawdogging, טרנד חדש שהוא בתכל'ס פשוט... להיות. בלי מסכים, בלי פעולות. נוכחות. | מאת: הדס אלמוג

צילום מסך מתוך טיקטוק

פעם זה היה עיתוני “לאשה” במספרה.

אחר כך הגיע הדום-סקרולינג האינסופי.

והיום? צעירים יושבים בטיסות שעות בלי מסך, בלי מוזיקה, בלי ספר, בלי אוכל, בלי לדבר, ובהחלטה מודעת פשוט… לא עושים כלום. בין שמים וארץ.

נכנסים ל-"מצב טיסה" במוח, ל-"שומר מסך" כממשק משתמש אנושי.

ברוכים הבאים לאבולוציה של הבהייה.

או כמו שטיקטוק קרא לזה: “Rawdogging”

זה נשמע כמו טרנד חדש, קצת פרובוקטיבי, אולי אפילו מגוחך.

אבל האמת הרבה יותר מעניינת: זה שם חדש לפרקטיקה עתיקה מאוד.

בני אדם תמיד בהו, חלמו בהקיץ, שקעו במחשבות. רק שבשנים האחרונות פיתחנו מערכת יחסים די חרדתית עם "זמן פנוי" כאילו הוא משהו שצריך למלא, לכסות, להרדים.

דרך אגב, באירופה גיליתי שהם ממש אוהבים לעמוד בתורים.

זה דבר!

מה שבארץ נראה תמיד כאילו תור זה סוג של משחק הכסאות ומישהו יישאר בחוץ וזה לא אתה, בחו"ל זה מעין זמן סגולי אחר. לדבר אחד עם השני. או לבהות. או פשוט לקבל את הדין המשמעתי, שעבור ישראלים כל חוק או רמזור אדום הוא המלצה בלבד. אז יש עניין תרבותי גם.

נחזור לכלבים הבוהים. מאחורי הטרנד הזה עומדת ביולוגיה די אלגנטית.

במוח שלנו יש מערכת שנקראת Default Mode Network רשת ברירת המחדל.

היא נכנסת לפעולה דווקא כשאנחנו לא עסוקים במשימה חיצונית: בזמן נדידת מחשבות, רפלקציה עצמית, זיכרונות ודמיון עתידי. הנוירולוג מרקוס רייכל זיהה אותה כבר ב-2001, והראה שהמוח… עובד הכי חזק דווקא כשהוא “לא עושה כלום”.

וזה בדיוק הקטע. אותה ישיבה נטולת גירויים מאפשרת למערכת הזו לפעול.

בלי הסחות דעת, בלי “הרדמה” דיגיטלית. אתה נשאר לבד עם המחשבות שלך. לפעמים זה לא נעים. לפעמים זה אפילו קשה. אבל שם קורה משהו מעניין: עיבוד, יצירתיות, הבנה.

במאבק מול ה-ai, הסושיאל, ההצפה והדיטוקס הדיגיטלי, צעירים מנסים טרנד חדש: להשתעמם ולסבול.

הימנעות מטכנולוגיה הפכה מסמל סטטוס של עשירים לאסטרטגיית הישרדות.

מה שהחל כטרנד מוזר בטיסות נהיה תנועת מרד תרבותית, שמעלה על נס את הקושי והשיעמום בעידן האוטומציה.

יש גם טוויסט חברתי:

הפרקטיקה הזו, שבבסיסה היא סוג של מיינדפולנס, נארזה מחדש עם שם בוטה וקצת מתריס, כזה שבעבר תיאר משהו אחר לגמרי (סקס לא בטוח בלי קונדום) ואז, באופן כמעט צפוי, היא גם קיבלה זווית מגדרית והפכה בעיקר לטרנד גברי של “מי מחזיק יותר זמן בלי גירוי”. אתה מתנתק, ואז חוזר לספר על זה לחבר'ה.

אבל מתחת לשכבות האלה, זה לא חדש ולא טריוויאלי.

זה יושב על אותן אבני יסוד של מדיטציה, של רעיונות מהפילוסופיה הבודהיסטית ומהפסיכולוגיה המודרנית. לתת למחשבות לבוא וללכת בלי להיסחף אחריהן. לא לברוח מהן אבל גם לא להילכד בהן.

וזה לא תמיד פשוט.

כשאין גירוי חיצוני, המוח נוטה לחשוב יותר מדי, לדאוג, להציף. לכן במצבים מסוימים פעילות יתר של אותה רשת ברירת מחדל אפילו מקושרת לחרדה ודיכאון. אבל עם מודעות ותרגול כמו במיינדפולנס אפשר ללמוד להיות שם בלי ללכת לאיבוד.

אולי זה מה שהופך את הטרנד הזה למעניין באמת:

ההבנה שאנחנו לא בהכרח “משועממים”, אלא פשוט לא רגילים להיות עם עצמנו בלי רעש.

ובמובן הזה, יש משהו קצת אירוני בכל הסיפור.

אנחנו צריכים טרנד ויראלי עם שם פרובוקטיבי כדי להזכיר לנו איך להיות בני אדם. איך להיות במודעות.

אז אולי השאלה האמיתית היא לא אם תצליחו לשבת 5 או 10 שעות בטיסה בלי מסך (שד"א יכול להיות גם מסוכן בלי לשתות ובלי לקום).

אלא אם נצליח, בעולם שהולך ומתמלא באוטומציה ובגירויים,

לחזור ולהיות "in a relationship" תקין עם… זמן פנוי.

כי אם יש מי שיתחרה על תשומת הלב שלנו בעתיד זו לא רק הטכנולוגיה.

זו היכולת שלנו פשוט להיות.

זה מתחבר כמובן לספר של ורוניקה ויין, "האמנות של לא לעשות כלום", עם טכניקות מנוחה ורגיעה שאינן דורשות מאמץ.

למונח ניקסן שהוא קונספט הולנדי המפציר באנשים לא לעשות כלום כדרך לשיפור החיים, התמודדות עם שחיקה ועידוד יצירתיות.

וגם ל-attention economy כמובן.

נראה לי ש-"כלכלת תשומת הלב", צריכה את תשומת הלב שלנו. * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם