המלצת סרט: Reign Over Me בנטפליקס

הסרט בכיכובם של אדם סנדלר ודון צ'ידל, משנת 2007, בנטפליקס, פורש ברגישות את ההתמודדות עם פוסט טראומה ואובדן דרך סיפורו של אב ששכל את אשתו ו-3 בנותיו ב-9.11 ומאז מתקשה לתפקד. יש כאן הרבה לקחים ורגישויות ששווה ללמוד מהם על הדרך בה ניתן לעזור לנפגעי פוסט טראומה ואנשים באבל. | מאת: שיר אלוני

באופן אירוני, היום צפיתי בסרט והייתי בטוחה שלא ראיתי אותו אף פעם. אבל אני חושבת שכן צפיתי בו כבר. ואני חושבת שהפער הזה קורה לי כי יש דברים שהסרט מעלה עבורי, תובנות, שאולי בזמן הצפייה הראשונה רציתי להדחיק. ועכשיו בצפייה השניה... התובנה צפה שוב. ומצאתי את עצמי בורחת מהצפייה לדברים אחרים ובכל זאת, חזרתי לסרט שוב. גללתי אחורה לנקודות שברחתי מהן. יש סרטים כאלה, שהם תהליך טיפולי בפני עצמם. כשצ'רלי פיינמן, בגילומו של אדם סנדלר, מנסה להסביר למה הוא שוב ושוב משפץ את המטבח, אחד הלופים שהוא נתקע בהם מאז האובדן, זה מציף אצלי את הלופים שאני נתקעתי בהם סביב האובדנים שלי. ובמיוחד הלופ שאני כבר מספיק מודעת אליו, עד כדי הרצון לעזוב את הסרט ולהיכנס שוב... למשחק DUNE 2 שהיה המשחק האחרון ששיחקתי עם אחי אורי ז"ל. יש בהתמודדות עם אובדן טראומטי, לופים שכאלה. ומסכות. ואוזניות. וכל דרך שאנחנו מנסים דרכה להגן על עצמנו מהמחשבות הקשות שיכולות להיות שם, חבויות. ואנחנו לא רוצים לדבר עליהן ולהבין את משמעותן. הסרט מצליח לשים את האמת הזו על השולחן. את הבריחה, את הניתוקים, את הפחד לפגוש גם רגשות שקשה לעכל כמו הדברים האחרונים שהצלחנו, או לא הצלחנו, לומר לאהובים שלנו שהלכו. את הדברים האמיתיים שהרגשנו כלפיהם, גם רגשות פחות נחמדים שאולי עוד לא סיימנו לעבד. דברים אמיתיים, שמפחיד אותנו להכיר בקיומם.

https://www.youtube.com/watch?v=yzQYokimcg0

והסביבה, חסרת האונים, שלא מבינה ולא יודעת איך להכיל את הכאב האיום, מנסה לעתים בגמלוניות הגובלת ברשעות, לעזור ולטפל בכוח בבנאדם שצריך זמן, סבלנות, אוויר. בעיקר, הם צריכים את הדברים שאותם דון צ'ידל, המגלם ידיד ותיק של צ'רלי, מתחיל להכניס לחייו: נושאים אחרים שהם לא הכאב. הצרות שיש לו, קטנות ופתטיות ככל שיהיו, מול הכאב האיום של צ'רלי. זה ממוסס לאט לאט את החומה שצ'רלי בנה סביבו, מאפשר לו להרגיש אמון ולהיפתח לאפשרות של טיפול אמיתי. אחד הדברים שהכי עוזרים בשבעה על מישהו, זה לפעמים לדבר על משהו אחר לגמרי. להסיח את הדעת. לעזור לאנשים לא לחשוב בכלל על האובדן שהם חוו. לחשוב על החיים של עצמם. ואם הם מרגישים שהם יכולים ורוצים וצריכים לדבר על האובדן שלהם, להיות שם ולהקשיב. לאפשר להם לפרוק את הרגשות כמו שיש להם אותם. ולפעמים יהיו מי שיסתגרו, ויהיו מי שייקח להם הרבה יותר מרק שבעה כדי להכיל בכלל את מה שקרה להם. ויש מי שרק רוצים לקבור את עצמם בתוך כמה שיותר מידע על האדם שאבד להם. לשמוע אנשים שהכירו, חוויות שלא ידעו עליהן. להשלים פערים. להכניס עוד משהו ללב של האדם האהוב הזה. אני בשבעה על אחי הייתי בעיקר על המחשב ושיחקתי את המשחקים שלנו. לא רציתי לעשות שום דבר אחר. לא מעט תופעות פסיכולוגיות אחרות לגמרי יכולות לצוץ מתוך אובדנים ובמיוחד כאלה שלא היה זמן להתכונן אליהם. למשל, אגרנות, שגם היא מופיעה בסרט הזה דרך 5,500 תקליטים שצ'רלי אוסף, ולמרות שזה לא נאמר בסרט במילים, בבירור התקליטים שם כדי למלא את החלל שנותר אחרי האובדן של האישה והילדות. עוד ועוד ועוד. לפעמים אני תוהה אם הכתיבה שלי היא לא סוג אחר של אגרנות דומה. שנועדה למלא את החלל העצום שנותר בי אחרי האובדנים שלי. והלוויות שאני הולכת אליהן וכותבת עליהן, האם הן לא סוג של ניסיון לרפא את 3 השבעות המקוצרות שנאלצתי לחוות (אבא נפטר בערב כיפור, אימא בערב סוכות, ואחי... נלקחתי מהשבעה עליו באמצע, בגלל תחילת שנת הלימודים. רצו שאחזור למשפחה האומנת שלי). בעיניי זה סרט חשוב מאוד, לא מספיק מוערך, תצוגות המשחק כאן נפלאות מכל המשתתפים. יכול להיות שזה סרט שפשוט הצליח לעשות עבודה כל כך נאמנה בהסרת המסכות שקורות לנו הפוסט טראומטיים, שהיה קשה לאנשים לדבר על זה. אבל הנה אני כאן, כותבת על זה משהו. מנסה לפחות. ויכול להיות שזה סרט שיהיה טריגרי מעצם זה שהוא מדבר על ההתמודדות עם טריגרים. אבל הוא כל כך חשוב. באמת. מעצם זה שהוא מנרמל את ההתנהגויות שיש לנו, שיכולות להיות מאוד לא מובנות לסביבה. בקיצור, תצפו. או שלא. מה שבא לכם. אני ממליצה. כאן צופים בסרט (בינתיים. אני רואה שלפעמים נטפליקס מורידים סרטים מהקטלוג שלהם אחרי זמן מה. אז כדאי לצפות כל עוד יש אותו). * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם