המלצת בינג': "סוף עונת התפוזים"

זו אחת הסדרות שלימדו אותי הכי הרבה על ההתפתחות של המוזיקה כאן בארץ, ההקשרים בין האמנים שאני אוהבת, כיצד הגיעו לארץ הז'אנרים השונים, איך הקהל קיבל את הכל. והכל עם המחשבה, מה עוד יכול לקרות קדימה. אמנם, הכל רק עד סוף שנות התשעים ועדיין. מומלץ בחום. | מאת: שיר אלוני

לינק לצפייה ישירה בסדרה "סוף עונת התפוזים" הסדרה התיעודית של יואב קוטנר מספרת את תולדות הרוק הישראלי, ובו בזמן חושפת תנועה עמוקה יותר: הדרך שבה יוצרים, סצנות ושירים מחפשים קול, שפה ומשמעות בתוך מציאות שכל הזמן משתנה.

״סוף עונת התפוזים - סיפורו של הרוק הישראלי״ היא סדרה תיעודית בת 12 פרקים, שעלתה לראשונה בשנת 1998 בערוץ הראשון כחלק מפרויקטי שנת היובל למדינה. יואב קוטנר יצר אותה יחד עם גידי אביבי, עמי אמיר, אריק ברנשטיין וגבריאל ביבליוביץ', ערך אותה, קריין אותה, וגם קיים את רוב הראיונות המשולבים בה. דרך קטעי ארכיון רבים, חלקם נדירים מאוד, הסדרה עוקבת אחרי התפתחות הרוק הישראלי לאורך חמישים השנים הראשונות של המדינה.

העוצמה הגדולה של הסדרה טמונה בכך שהיא אינה מציגה רק ציר זמן של שמות, להקות ואלבומים. היא משרטטת תהליך תרבותי חי: מאבקי מקום, פריצות דרך, משברים, חיכוך בין מרכז לשוליים, ובנייה איטית של שפה מוזיקלית מקומית. בחלק מהפרקים הדגש הוא על סצנות שלמות, ובשלושה מהם על דמויות או הרכבים שקיבלו מעמד מכונן במיוחד: אריק איינשטיין, כוורת ושלום חנוך.

הסדרה מראה שוב ושוב יוצרים שצומחים מתוך חוסר שקט, מתוך חיפוש, ומתוך רצון להפוך כאב, זרות, בלבול או מתח חברתי לצליל, למילים ולצורה. הרוק הישראלי, כפי שהוא עולה כאן, נבנה מתוך צורך עמוק בביטוי. לפעמים זה ביטוי עדין, לפעמים מחוספס, לפעמים פוליטי, ולפעמים אישי מאוד. בכל המקרים יש כאן תהליך של עיבוד. שיר, להקה או סגנון חדשים נולדים כשמישהו מצליח לתת שפה למה שפעל בתוכו זמן רב. במיוחד ההתמודדות עם הניגודים והקונפליקטים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שהשפיעו על מה שהפך להיות המיינסטרים.

זה בולט כבר בפרקים הראשונים, שמתעכבים על המפגש בין השפעות רוק ראשוניות ובין המציאות הישראלית של להקות צבאיות, תיאטרון פוליטי והרכבים חלוציים כמו הצ'רצ'ילים ו-״אחרית הימים״. בהמשך מגיע הסיפור של אריק איינשטיין, שמסמן שינוי עמוק בתרבות המקומית: הכנסת צליל הרוק לישראל והפיכתו מחידוש מסעיר לחלק מרכזי מהפסקול המקומי. גם כאן מסתתר שיעור רגשי חשוב: שינוי עמוק נבנה בהדרגה, דרך שותפויות, דרך ניסוי, ודרך אנשים שמוכנים להוביל שפה חדשה גם כשהיא עדיין לא מובנת עד הסוף. הפרק על אריק איינשטיין קורע מצחוק, מהאופי הייחודי ונקודת המבט הצנועה לעומת השם הענק שהיה לו.

אחד הקווים היפים בסדרה הוא ההבנה שהתפתחות אמנותית אינה נעה בקו ישר. הסיפור של שלום חנוך, למשל, מוצג דרך השפעה עצומה לצד מאבק מתמשך על מקומו, עם הצלחות גדולות וגם כישלונות צורבים. דווקא זה הופך את הדמות שלו למעניינת כל כך בהקשר של החלמה רגשית: יצירה משמעותית קשורה גם ליכולת להמשיך, להשתנות, להישאר נאמן לקול שלך, ולעבור תקופות שבהן הקהל, התעשייה או הזמן עצמו נעים לכיוון אחר.

גם פרק הנשים, ״אל תקרא לי מותק״, מעניק זווית חשובה במיוחד. הוא מציג את מאבקן של נשים ברוק הישראלי דרך שורה של יוצרות ומבצעות כמו אסתר שמיר, יהודית רביץ, חוה אלברשטיין, קורין אלאל, ריקי גל, סי היימן, דנה ברגר, אתי אנקרי, רונית שחר, מיקה קרני, המכשפות, איגי וקסמן וקרני פוסטל. דרך הפרק הזה אפשר לראות שהחלמה רגשית קשורה גם לזכות לתפוס מקום, להישמע, ולעצב נוכחות בתוך שדה תרבותי. עצם העמידה של נשים כיוצרות, ככותבות וכמי שמעצבות סאונד וזהות, מקבלת כאן משמעות של כוח, התמדה ועומק.

באותה מידה, הסדרה מלמדת הרבה על התמודדות עם שינויים בתעשיית המוזיקה. כמעט בכל פרק מופיע רגע שבו הקרקע זזה: כניסת סגנונות חדשים, חילופי דורות, מעבר מהמחתרת להכרה רחבה, עליית הפאנק והגל החדש, פתיחת הדלת למוזיקה המזרחית לאחר מאבקים ארוכי שנים, שינויי טעם של קהל, הכוח של מועדונים, ובהמשך גם השבריריות שלהם. פרק הסיום, ״סוף העולם״, מחדד במיוחד את התמונה הזאת דרך שנות התשעים: פריחה מהירה של להקות צעירות, צמיחת מועדונים ובראשם הרוקסן, גידול משמעותי בקהל, ובהמשך משבר עמוק עם סגירת הרוקסן, השפעתם של אסון פסטיבל ערד ורצח רבין, ועלייתו של ערוץ 2 המסחרי. מתוך כל אלה עולה תובנה ברורה: תעשיית מוזיקה היא מערכת חיה ושברירית, ויוצרים נדרשים שוב ושוב להסתגל, להתחדש, ולשמור על הליבה הפנימית של העשייה שלהם.

אולי זה הלקח הגדול ביותר של ״סוף עונת התפוזים״. התרבות ממשיכה להשתנות. גם הקהל משתנה. גם הצליל נע לכיוונים חדשים. ובתוך כל זה, משהו ממשיך לעבור מדור לדור: הצורך לומר אמת דרך מוזיקה. הסדרה מראה שרוק ישראלי הוא הרבה מעבר לז'אנר. הוא מרחב שבו אפשר לשמוע איך חברה שלמה מתבגרת, נסדקת, מתעוררת, ומחפשת שוב ושוב קול.

לכן הצפייה בה היום מרגישה רלוונטית גם מעבר לנוסטלגיה. היא מזכירה שיצירה צומחת מתוך תקופות מעבר, שהשפה האמנותית שלנו מתפתחת בתוך חיכוך ותנועה, ושגם בזמנים של שינוי חד אפשר לבנות המשכיות. עבור מי שחושב על החלמה רגשית דרך מוזיקה, ועבור מי שמנסה להבין איך להתקיים כאמן בתוך תעשייה שמשנה צורה, ״סוף עונת התפוזים״ נשארת סדרה חשובה, חכמה ומרגשת מאוד. בהמשך קוטנר יצר את״בחזרה לסוף עונת התפוזים״-  שחידשה את הדיון ביוצרים ובשינויים שעברו על המוזיקה המקומית, ״האלבומים״- שהעבירה את המבט מן הסיפור הרחב של הסצנה אל אלבום אחד בכל פרק, ״שינויים בהרגלי הצריחה״ - שהתמקדה בשנות ה-90, ו-״דרך המוסיקה״- שמבוססת על ריאיונותיו של קוטנר עם אמנים למפעל הפיס ומעמיקה לתוך הביוגרפיות האישיות שלהם. אחריהן הגיעו גם סדרות כמו ״צליל מכוון״ עם קובי אוז שבחנה את הצליל הישראלי דרך נושאים כמו הומור, אמונה, מחאה, להקות, קול ולהיטים, ״בית. פזמון״ שסיפרה את החברה הישראלית דרך הפזמונים שליוו אותה, ו־״שיר אחד״, שבה כל פרק יוצא מתוך שיר אחד כדי להגיע אל הסיפור האנושי, התרבותי והיצירתי שמאחוריו. כך נבנתה כאן מסורת תיעודית שלמה, שמבינה שמוזיקה ישראלית היא גם זיכרון, גם זהות, גם סיפור חברתי וגם דרך לקרוא תקופות של שינוי.

לינק לצפייה בסדרה באתר כאן

*לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם להצטרפות כחברים באתר