"הסוף": סרט הזיכרון הדוקומנטרי שלא תראו בטלוויזיה וחושף את מה שעברנו עם אחי אורי ז"ל
- שיר אלוני
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 2 דקות
אני ביום הזיכרון לא כמו כולם. אפילו יום האזכרה השנתי, באוגוסט, מרגיש זר ומוזר. תמיד העדפנו לציין את אחי אורי ביום ההולדת שלו, 2.12. כי כל השאר צבוע ונגוע בהשתקה.
אפילו הקבר.
לגדול, מגיל 10 וחצי, בימי הזיכרון, לקלוט שהאתוס הקרבי והנלחם הוא האתוס השולט בכל הטקסטים, שאין מקום או חשיבה על מישהו כמו אחי. או שלל מיתות אחרות, לאו דווקא מאובדנות, שאין בהן את הקרב.
זה כאילו, כל מוות אחר לא קיים בכלל. הכל מגויס לאתוס של מלחמה על המדינה.
ואין מה לדבר על מה שחווינו במשך שנים רבות. גזלייטינג מהרגע הראשון. גם בתוך המשפחה לא היה רצון להאמין שזה מה שקרה. אז זה היה גם קצת גזלייטינג בהסכמה. רק כשעבר מספיק זמן, ולאחותי הגדולה הייתה הגישה הפוליטית, איפשרו לה לצלם את המסמכים המצונזרים של הדו"ח שלא הגיעו לידינו. כל מה שהגיע אלינו אלה 6 דפים מתוך הדו"ח הזה, חצי שנה לאחר המוות. עם המון מרקורים שחורים, והמסקנה של רמ"ד קב"ן, שהקב"נית התרשלה רשלנות סבירה ולכן זה בסדר שהיא תישאר בתפקידה.
הוסתר מאיתנו, המשפחה, שהסיבה שהוא עבר משירות בגד' 9 בלבנון למפקדת פיקוד העורף בירושלים, קל"ב, זה כי המפקד שלו שם בצפון חשד בטקסטים שאורי כתב באנגלית, שהם אובדניים. הוא הוגדר חייל בודד למרות שבפועל היו לו 2 בתים בירושלים, של אמי ושל אבי. אבל באף אחד מהם לא היה לו מקום אמיתי.
הוא ישן בבית החייל וחודש לפני המעשה הסופי, הוא כבר ניסה, שם.
והגיע לשיחות עם הקב"נית הזאת וגימלים ומה לא.
למשפחה שלי לא היה שמץ של מושג שזה מה שקורה. ודאי שלי, כילדה, היה רק הלב להרגיש את אחי ולהביע בדרך הילדית שלי את מה שאני רואה, בדרך שציירתי אותו תמיד עם גולגולת על החולצה.
כל יום זיכרון, עד ממש לפני שנה- שנתיים, זה לדעת שהמקרה שלנו לעולם לא יקבל צדק, זה להילחם על כך שנושא האובדנות לא יושתק, לא יועבר ממפקד למפקד "כמו תפוח אדמה לוהט", כפי שהגדיר זאת עיתונאי שכתב על זה ב-2005 במעריב.
הסרט הדוקומנטרי שיצרתי, "הסוף", שיצא לאור ב-2012 והוקרן גם בפסטיבל הבימאיות בסינמטק תל אביב, חזר אחורה אל כל מה שקרה לנו.
בסרט עבדתי לפי 3 צירים: הציר העובדתי/לפי הדו"ח, חקירה מחודשת משלי להבין מה בדיוק קרה לאורי. הציר המשפחתי, לחקור פנימה אל תוך הסיפורים המשפחתיים והרקע האמיתי לאובדנות של אחי. הציר היצירתי, שלי כמוזיקאית, שמנסה להלחין את השירים של אחי ולהנציח אותו. במהלך יצירת הסרט נוצר גם הציר של המחאה החברתית, שהפעיל אותי לראות את ההקשרים בין ההשתקה המערכתית שעברתי לבין מה שעוד קורה במדינה.
אמנם ברבות השנים שמעתי מחיילים וקצינים שהנהלים השתפרו. שמבינים עד כמה זה חמור ובעייתי לשלוח חיילים הביתה עם הנשק. אבל המקרה החריג של אחי, שהכריחו אותו לצאת עם נשק הביתה בלי שהיה לכך שום צורך מבצעי ותוך ידיעה שהוא אובדני... מעולם לא זכה לצדק.
כל מה שנותר לי, זה לשים את האמת על השולחן, גם כשהיא כואבת ופוצעת אותי לפעמים. והלוואי שיכולתי לשחרר את זה, לסלוח... אבל כל עוד אני ממשיכה לשמוע על עוד ועוד חיילים שהולכים לנו באותה הדרך, הסליחה לא יכולה לקרות. כי אין כפרה ואין תיקון עדיין.
זה הסרט:
פלייליסט משיריו של אחי שהלחנתי, שירים שכתבתי על ההתמודדות עם לכתו, שירי זיכרון נוספים מהרפרטואר שלי.
תגובות