יום השואה 2026: שכחנו. | טור דעה

זה לא קל לי לכתוב את זה אבל זה מרגיש לי נכון ואמיתי. אולי, נצליח להתעורר ולשנות את הדברים. אבל חייבת להודות שאני בספק. הנה כמה מחשבות שיש לי על התהליכים , שהפכו למעשים שקורים יום יום מול העיניים שלנו. | מאת: שיר אלוני

הסופר ק.צטניק, או בשמו האמיתי יחיאל די-נור, בריאיון לרם עברון ב-1988 שעלה לארכיון כאן.

הסופר ק.צטניק טבע את המונח הידוע "הפלנטה האחרת", על הזוועות שהתרחשו באושוויץ ובשואה באופן כללי, על כך שזה חצה את הגבולות של מה שנחשב אנושי. בריאיון שהעניק לרם עברון ב-1988 לקראת צאת ספרו השישי לאור, "צופן אדמע", הוא חזר בו מהמונח והסביר כי כעת הוא לא מאמין יותר שזו הייתה פלנטה אחרת. בריאיון הוא מתאר טיפול שעבר בעזרת שימוש ב-LSD (כאן יש סרט שלם על הטיפול שעבר) והתובנה העמוקה שהבין: "הסתכלתי מהמשאית וראיתי את האס. אס מן, בשחר של בוקר מוקדם, שהוא חייב לקום להיות בשעה שהמשאית יוצאת לקרמטוריום. הסתכלתי וראיתי פתאום איך שהאס.אס. מן הזה, בכובע הגולגולת, שיש את סמל הגולגולת על הכובע, עומד בשחר של אושוויץ קר, ומפהק. ...הוא עומד בפיהוקו, בשעה שהוא עומד למטה ורואה והוא שולח אותי לקרמטוריום, אז שאלתי את עצמי, האם הוא שונא אותי? הרי הוא לא מכיר אותי... ואז היה ברור לי: אושוויץ לא היה פלנטה אחרת, כפי שחשבתי קודם. אושוויץ, לא השטן יצר, ולא אלוהים, אלא האדם. ...היטלר לא היה שטן. כשהיית נכנס לגן ילדים, בין 50 ילדים היה ילד אחד ששמו אדולף היטלר, הוא היה אדם... ראיתי את האדם, אותו, ראיתי בשעה שהוא שלח אותי לקרמטוריום, האס.אס. מן הזה. הוא לא היה שטן, הוא היה אדם. ואז ידעתי, זוהי הזעקה של הספר... ואני אדם". הוא נשאל על ידי הפרופ' שערך את הטיפול אם היה יכול למצוא את עצמו במקום אותו אס.אס מן. "אם נגזר על האדם לשלוח את האדם השני לקרמטוריום, אני רוצה להיות הנשלח ולא השולח... בך האדם, הבחירה, אתה לא אלוהים ולא השטן, אתה אדם ואני אדם. כלומר, אני האדם, יצר את אושוויץ. ...ברגע שאתה אומר שזו הייתה פלנטה אחרת... אז זוהי הבריחה, אז אתה לא למדת שום דבר. ובידינו הדבר להתעורר מזה." אלה אנחנו, בני אדם, שיכולים לבחור אם ליצור מוות או ליצור חיים. אנחנו יכולים לבחור, אם אנחנו רואים כל אדם כאדם או לשלול ממנו את האנושיות, כאילו הוא מפלצת ולכן מותר לעשות למפלצת הכל. רבים מדי, ומודה- לרגעים גם אני- אחרי השביעי באוקטובר והזוועות שקרו שם, איבדו את היכולת לראות את האויבים שלנו כבני אדם אנושיים שעוללו את הזוועה הזו. רצינו להפוך אותם לשטן שאפשר ומותר לנקום בו. זה היה המשך לא רק של השביעי באוקטובר אלא של שנים ארוכות בהן האנושיות של הצד השני נמחקה בהדרגה. זה שירת את הפוליטיקאים, משני הצדדים, להפוך את הצד השני ללא אנושיים. זה מה שגם מאפשר את האנטישמיות שעדיין גואה ואולי אף ביתר שאת. כי כשאנחנו שוללים את אנושיותו של מישהו, אנחנו גם שוללים את הסיכוי שזה יכול להיות אחרת. אנחנו שוללים את האחריות שלנו לכך שזה יהיה אחרת. אנחנו שוכחים, שאנחנו יכולים לבחור איזה עתיד אנחנו יוצרים. אנחנו שוכחים, שתינוק מתחיל בתור תינוק, לפני שהוא כל דבר אחר. כל דור חדש הוא דור שלא יודע בכלל לאיזה עולם הוא נולד. ואלה אנחנו שמטעינים אותם בבחירה- אם להמשיך את הסכסוך, או ליצור משהו אחר וטוב יותר לעצמם. זה כואב לזכור. כי יש משמעות לזיכרון הזה. זה דורש מאיתנו להיות מסוגלים להתעלות גם מעל טראומות איומות, ולנסות ליצור משהו בריא יותר לעתיד. לפתוח דלת. לשוחח. לארח. לחנך. לצערי, המגמה הולכת לכיוון שבו אפילו כלפי פנים לתוך העם שלנו, האנושיות נמחקת. אנחנו שוכחים שכולנו בני אדם, שלכולנו יש את האפשרות לבחור איך לפעול. ויש מי שמטעינים את התודעה בשנאה כל כך תהומית, כל כך מפרקת-כל, שנדמה שאם אראה לאותם אנשים את הכתבה הזו, את הריאיון הזה של ק.צטניק, הם יפהקו, וימשיכו את פעולותיהם כרגיל.