סוד השפיות בשבי המצרי: הסיפור המדהים מאחורי "תרגום הטייסים" של הספר האגדי "ההוביט" ששימש כמפלט מהצינוק הטראומטי

בעקבות עותק נדיר של "ההוביט" שצץ השבוע בפייסבוק, בתרגומם של טייסים שהיו בשבי המצרי, ישבתי לשיחה מטלטלת עם מוטי בבלר (אחד מהשבויים) על תרגום הספר בתנאי השבי, הפוסט-טראומה שהמדינה השתיקה במשך 25 שנה, והמעגל המשפחתי הפרטי שלי שנשאר פתוח מאז שאחי אורי התאבד | מאת: שיר אלוני

תמונת העותק החתום בידי המתרגם פיר. צילום: בן יהודה

השבוע התגלגל לפייסבוק שלי פוסט של בחור בשם בן יהודה, שהעלה תמונות של פריט אספנות יוצא דופן: עותק ישן של "ההוביט" משנת 1977, עם הקדשה אישית של הספר מ-"איציק", הלא הוא הטייס יצחק פיר, שהיה מי שיזם את הרעיון לתרגם את הספר לעברית עבור החברים השבויים יחד אתו בשבי המצרי. לתוך הספר גם צורפו גזירי עיתונות מקוריים מאותן שנים שמסקרים את הנושא ומאמתים את ההקשר. הספר הזה, המוכר לקהילת חובבי הפנטזיה כ-"תרגום הטייסים", נולד באחת הסיטואציות הבלתי אפשריות ביותר שידעה המדינה: בתוך הצינוק של כלא עבאסיה בקהיר, במהלך מלחמת ההתשה. הוא לא נולד כפרויקט ספרותי מסחרי, אלא כעוגן מנטלי חיוני של קבוצת אנשים שנלחמה על השפיות שלה בתוך ארבעה קירות.

"ההוביט, או לשם ובחזרה" (The Hobbit, or There and Back Again) הוא ספר פנטזיה מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין, שיצא לאור לראשונה בבריטניה בספטמבר 1937 כסיפור בהמשכים שטולקין סיפר לילדיו, והפך ברבות השנים לפתיח הרשמי של טרילוגיית המופת שלו, "שר הטבעות". הספר עוסק במסעו של ההוביט בילבו באגינס וחבורת גמדים לשחרור ממלכתם האבודה מהדרקון סמאוג. בשנות ה-70 זכה הספר להילה ייחודית בארץ, אך הרקע של "תרגום הטייסים" וסגנונו הפכו אותו לאהוד במיוחד ולא רק בישראל. בנו ויורש עזבונו של הסופר, כריסטופר טולקין, תיאר ברבות השנים את הסיפור שמאחורי תרגום הטייסים הישראלים כאחד הסיפורים האהובים עליו ביותר בכל הנוגע לגלגולי יצירתו של אביו בעולם.

מוטי בבלר, צילום אלון אודלסמן

כדי להבין את כוחה של התרופה הזו, הרמתי את הטלפון למוטי בבלר, שבוי מלחמה שישב באותו תא מנוכר במשך ארבע שנים ארוכות, בין הגילאים 24 ל-29. מוטי, שכיום כבר בן 81 ומרצה בהתנדבות מלאה על חוויותיו, פתח בפניי את הדלת הכחולה של הצינוק וסיפר על הרגע שבו הכל התהפך, בציר המיתלה בסיני:

"שלוש שעות לפני שנפלתי בשבי, מישהו שאל אותי אם קיבלנו תדרוך על נפילה בשבי. אמרתי לו 'תעזוב אותי, אני לא חושב על זה'. ואז פגז פגע באוטו שלנו. הכל התרומם כמו הר געש. משכתי את חברי הפצוע שהיה איתי, ותוך שניות מצאנו את עצמנו מול חיילים מצרים עם כידונים שלופים. העבירו אותנו את התעלה ברפסודות קומנדו מהירות, ותוך רגעים ספורים הייתי בצד השני – כבול ומכוסה עיניים. שם התחילה תקופה ארוכה וקשה של חקירות פיזיות ומנטליות אכזריות בצינוק, פצעים שהתאחו עם השנים על הגוף, אבל בנפש נשארו לכל החיים."

שני זוגות, מילון בודד וחופש מוחלט

בתוך המציאות הקשוחה הזו, יצירת "תרגום הטייסים" לספר פנטזיה כמו "ההוביט" היה מרחב של שפיות וחירות מנטלית. "היינו קבוצה של עשרה שבויים בחדר," משחזר מוטי. "איצ'ה (יצחק פיר) הגיע אלינו אחרי שמטוסו יורט. אחיו של פיר שלח לו מאוהיו את העותק של 'ההוביט' באנגלית דרך הצלב האדום. איצ'ה קרא את הספר, צחק כל הזמן, השתעשע, וכשהוא סיים הוא אמר: 'חבר'ה, אנחנו חייבים לתרגם את זה, שכולכם תקראו אותו'. לא היה לנו מושג בתרגום, אבל הם ישבו שם שלושה חבר'ה – יצחק פיר, רמי הרפז ואבינועם קלדס – ועבדו על זה בלי להפריע לאחרים."

בכתבה זו, יצחק פיר הוא הראשון משמאל, באמצע ככל הנראה מנחם עיני ומימין רמי הרפז.

רמי הרפז ז"ל, שהיה חלק משלישיית המתרגמים, תיאר בעבר בצורה מדויקת ומלאת חיים את הדינמיקה הכמעט פיראטית של העבודה על הספר בתוך התא:

"עבדנו פחות או יותר בשני זוגות, כאשר אחד קרא את הטקסט באנגלית ודיבר אותו עברית. ברור שזה יצא עברית לא לעניין, והשני שישב לידו כתב עברית שניתן להבין. אחרי כן, לקחנו את העברית שיצאה ובנינו אותה לעברית לוגית איכשהו... אצלנו הכיף היה הרבה יותר גדול, לא היינו חייבים שום דבר לאף אחד. עשינו את התרגום להנאתנו הבלעדית, לאף אחד מאיתנו לא היה מושג בתרגום ולא ידענו שצריך להיות חייבים משהו למישהו ולבנות מסגרת כלשהי. ידענו שצריך להיות הגיון פנימי אבל לא יותר מזה. לכן, ברגע שאנחנו נתקלנו בבעיות, אנחנו פשוט בצורה פרימיטיבית תקענו בהן את הראש ופתרנו אותן כפי שהתחשק לנו."  

כשנתקלו במילים בעייתיות או ביטויים שקשה לפצח, הם היו כותבים מכתב לאחיו של פיר בחוץ דרך הצלב האדום, וממתינים שבועות ארוכים עד שהמענה היה מגיע אל התא.

"שבי זה לא כלא. שבי זה רולטה רוסית"

כששאלתי את מוטי מה חיבר בין עולם הפנטזיה של טולקין לבין המציאות הקשוחה שלהם, התשובה שלו הבהירה עד כמה היצירה הזו הייתה חיונית כדי לשרוד את האימה. "פחד. פחד מהלא-נודע. אתה יושב מול דלת סגורה – דלת כחולה. וכשהיא נפתחת, אתה לא יודע מה יש אחריה. יכול להיות משהו טוב, יכול להיות משהו גרוע.

מבחינתנו, הטוב ביותר שיכול היה לקרות זה שהצלב האדום בא לביקור. חזרה הביתה? בטח שלא השלינו את עצמנו, כי ידענו שאנחנו תקועים. המדיניות של נאצר הייתה שלא מחזירים שבויים עד שלא יהיה שלום. ידענו שהדרך חזרה לא תהיה קצרה, והחיים שלנו שם התנהלו כמו רולטה רוסית. כל אחד חיפש דרך לברוח מהמציאות לתוך מציאות טובה יותר, והכתיבה או התרגום היו הדרך שלנו להילחם בפחד, להחזיק מעמד ולא להשתגע מהשעמום." כדי לא לשקוע, השבויים ניהלו משטר פנימי קפדני. "השתדלנו לנהל את החיים שלנו באופן עצמאי. כל ערב שבת היינו עושים ישיבה, כמו בקיבוץ, עם יושב ראש, ומחליטים החלטות. אף אחד לא פסל מה מישהו יכול או לא יכול לעשות. מי שרצה משהו – עשה וניסה. זה המקום היחיד בעולם שאף אחד לא ישלוט בך. אני, למשל, הייתי כותב המון. הייתי נשאר בלילות, הולך למטבח כשכולם ישנים, ויושב וכותב סיפורים. בלי כיוון, בלי שום דבר – פשוט כותב כדי להעביר את עצמי, להחזיק את הראש שפוי. התברר לי שיש לי כישרון שלא ידעתי עליו בכלל."

המחברות הצפופות האלו של "ההוביט" שנולדו בצינוק, יצאו לאור לבסוף ב-1977 במימון חיל האוויר, תחת הקרדיט: "טייסי חיל האוויר וחבריהם". אבל מוטי עצמו, באופן אירוני, מעולם לא פתח את הספר המודפס. "כשחזרתי עשיתי חרם על ספרים. לא קראתי עיתונים ולא קראתי ספרים. מרוב שכל מה שעשינו בכלא היה לקרוא ספרים. נכתבו עלינו שישה או שבעה ספרים עד היום, ואפילו בספר אחד לא נגעתי. אני לא צריך את הספרים האלה, אני עברתי את זה על הגוף שלי. הגוף שלי יכול לספר לכם הכל. לא יכולתי לראות ספרים, פשוט לא."

למיטב ידיעתו של בבלר, פיר עזב את המדינה לפני כ-40 שנה והשתקע עם משפחתו בארה"ב ושם שימש שנים רבות כטייס ניסוי עד שיצא לפנסיה.

הכתבה שנמצאה בתוך העותק, על השבויים שחזרו. בתמונה: רמי הרפז ממתרגמי הספר

הבית שהפך לשדה קרב: "נשרפתי מבפנים"

הגוף של פדויי השבי, כך מתברר, זוכר הכל, והוא נעשה פגיע עוד יותר כשהסביבה מסרבת להקשיב. מוטי בבלר מדבר בכאב ובכנות על הטרגדיה של המעגל השני: המשפחות, ועל 25 השנים שבהן המדינה התעלמה מהם לחלוטין.

ב-1973, לראשונה ללא כיסוי עיניים, הם צעדו אל מחוץ לכלא ועלו על מטוס של הצלב האדום בדרך הביתה. "במטוס עוד דיברנו איזה אוטו נקנה ומה נלמד," מוטי מספר. "אבל כשנחתנו והמשפחה והחברים הרימו אותי, פתאום נכנס בי פחד איום. התמונה של הפלחים המצרים שרצו אליי עם הכידונים בשבי קפצה לי מול העיניים, למרות שכאן האנשים רצו מאהבה ושמחה. ביקשתי שיורידו אותי מיד, ומאותו רגע התחפרתי לתוך שתיקה ודממה שנמשכו עשרים שנה."

החזרה לארץ לא הייתה סוף המשבר, אלא תחילתו של גיהנום חדש בתוך הבית. "הזיכרונות חדים כמו סכינים, בכל פעם שאתה נזכר - אתה מדמם מחדש. לא יכולתי לעבוד, הבאתי את המשפחה שלי למצב שלא היה מה לאכול בבית. נכנסתי לחובות כבדים בשוק האפור, עד שנאלצתי למכור את תחנת המונית שמשרד הביטחון נתן לי כשיקום כדי להחזיר את הכסף ולא יפגעו לי במשפחה. הייתי עוקב בחשאי אחרי הילדים שלי בדרך לבית הספר ומחכה להם בחוץ כדי לוודא שהם מוגנים, ולא ידעתי שהם רואים אותי ומפחדים. בלילות לא הייתי ישן, הייתי קם וצורח מתוך חלומות זוועה, שטוף זיעה קרה. אשתי הייתה צריכה להחליף מצעים ספוגים כמעט מדי יום."

המחיר המנטלי שילמו אשתו והילדים היה כבד מנשוא. מוטי מספר שבהתחלה הוא סירב להכיר במצבו. "לא רציתי להיקרא נכה צה"ל, אמרתי 'אני לא נכה, אני יכול ללכת'. לא ידעתי מה אני אומר בכלל. עד שהכריחו אותי ללכת לבדיקות. "הבעיות שנקראות היום פוסט-טראומה היו קיימות מ-1948 ועוד הרבה לפני, אבל רק בשנות ה-2000 התחילו להתייחס לזה ברצינות. עברו 25 שנה של גיהנום ממש ואף אחד לא התייחס אלינו. נאלצתי לעבוד בכל מיני עבודות למרות שלא ידעתי בכלל מה אני עושה. המשפחה שלי נפגעה מפוסט-טראומה של החיים עם שבוי. היו ימים שהייתי יוצא לעבודה ולא מסוגל לעבוד. כשהלכתי למשרד הביטחון ואמרתי להם 'אין לי אפילו חלב במקרר לילד', אמרו לי בחוצפה: 'לך הביתה, תגיד תודה שלא חזרת בארון'. הילדים שלי לא הרגישו אהבה, הם טוענים עד היום שלא הייתי מסוגל לחבק אותם. לא הייתי אבא בשבילם – הייתי דמות שיושבת שעות בסלון, בוהה בקירות ולא מגיבה לכלום. אשתי ניהלה את הכל לבד: קופת חולים, אסיפות הורים, קייטנות. היא לקחה על עצמה לשקם אותי בכל מחיר, והמחיר עלה לה בבריאות שלה – היום היא חולה בסרטן הדם (לוקמיה). כשאני נזכר במה שהעברתי אותם, אני נשרף מבפנים." המתח התמידי הזה, לדבריו, חילחל לבריאות הפיזית של השבויים, שרבים מהם חלו ברבות השנים בסרטן או נפטרו מדום לב ואלצהיימר. "היום נשארנו רק חמישה בארץ, ואיצ'ה בחו"ל," אומר מוטי, ונוגע בנקודה המצמררת שהביא הגילוי של העותק הישן השבוע בפייסבוק: "תדמייני לעצמך, אם בן יהודה לא היה מוצא את העותק הזה עכשיו ומפרסם אותו בפייסבוק, ואם איצ'ה לא היה חותם עליו בזמנו ושם בפנים את הפתקים והכתבות – מי בכלל היה מדבר על זה היום? מי היה זוכר ויודע על הסיפור שלנו? זה פשוט היה נשכח ונעלם מהעולם."

שמעון אבידן, שהיה אז מבקר במשרד הביטחון, שמע שרציתי לעזוב את הארץ ולרדת לקנדה עם אשתי כי חבר רצה לשקם אותי שם, והוא עצר את זה, קרא לי ואמר 'אתה הולך להיבדק'. מאז קיבלתי טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע, אבל עד שנת 2000 הרגשתי שרק מסתכלים על השעון כדי להעביר אותי לשבוע הבא. אף אחד לא עניין אותו באמת."

מוטי בבלר מרצה לחיילי פיקוד הדרום.

התפנית הגיעה כשעבר לראשון לציון ופגש עובדת שיקום שהתעקשה להצמיד לו את דוקטור יהודית אדוארד ז"ל. "היא אמרה לי דבר אחד: 'מוטי, אם לא תפתח את הפה שלך, מצבך יהיה בדיוק כמו של אלה שחזרו מהשואה. אם אתה לא רוצה לשקוע – תפתח את הפה'. והיא צדקה. מוטי החל להרצות בהתנדבות מלאה, ומצא בדיבור את הריפוי האמיתי שלו. "היום אני יודע שהקמתי משהו מתוך ההריסות, והאהבה במשפחה קיימת. הפכתי לאבא מעולה ולסבא נהדר, והנכד מקבל את כל החיבוקים שהילדים שלי לא קיבלו."

ההרצאה הראשונה שלי הייתה כשיצאתי במשלחת של משרד הביטחון לשיקגו. זרקו אותי באולם מלא באלף חיילים משוחררים אמריקאים, כאלה שעברו את עיראק וויאטנם, ואמרו לי: 'לך תספר להם מה עברת'. פתחתי את הפה ודיברתי. הבן של השגריר תרגם אותי כי האנגלית שלי לא הייתה מספיק מקצועית להסביר כל מושג רפואי או נפשי. וכשהתחלתי לדבר, קמו מתוך הקהל בחור לבן ובחור שחור, והתחילו פשוט לבכות. באותה שנייה אמרתי לעצמי: 'וואו מוטי, אתה נמצא במצב שאתה עצמך בכלל לא מודע אליו'. כשחזרתי לארץ התחלתי להבין לאט לאט שאני בפוסט-טראומה. הדיבור וההרצאות האלו, שאני עושה כבר 20 שנה לחלוטין בהתנדבות, הם אלה שעוזרים לשיקום שלי. נפשית זה עזר לי יותר ממה שזה עשה להם."

"ספר שנהניתי לתרגם בתקופה שפחות נהניתי ממנה". החתימה של איציק פיר.

סגירת המעגל עם הזיכרון הפרטי שלי

בנקודה הזו בשיחה, כשהלב של מוטי היה פרוש על השולחן, הרגשתי שאני לא יכולה להישאר רק המראיינת מאחורי המקלדת. שיתפתי אותו שאני מתמודדת עם אובדנות, ושאחי אורי ז"ל התאבד במהלך שירותו הצבאי בשנת 1994, אחרי טראומות מורכבות שעברנו במשפחה. סיפרתי לו שלאורי היה עותק של "ההוביט" בתרגום הטייסים, שזה היה אחד הספרים שהוא הכי אהב בעולם, ושאורי היה יושב ומקריא לי ממנו. בגלל המשקל המשתק של האובדן, מעולם לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא את הספר הזה עד הסוף, וגם את הסרטים היה לי קשה לראות. סיפרתי לו כמה קשה לי להעביר את ההרצאות על הסיפור שלנו ושאני מתפלאת על כוחות הנפש שיש לו, ללכת ולהרצות שוב ושוב על הסיפור שלו למרות הכאב.

מוטי הקשיב לקול הרועד שלי, ולא ניסה להשתיק את הכאב במילים ריקות של נחמה, אלא החזיר לי את הכלל שלמד: "את עוזרת לעצמך, שיר. כשאת הולכת לכיוון של עשייה וכתיבה, את מצילה את עצמך. קודם כל תחשבי על עצמך, לפי החוק הישן – אם אין אני לי מי לי. אל תתני לעצמך לשקוע, תרימי את הראש גבוה. הבחירה היא לא לשבת ולבכות על מה שהיה, אלא להסתכל קדימה ולתת לגוף פידבק של תנועה. בן אדם צריך לדאוג לעצמו, כי אף אחד לא ייתן לו את החיים שלו על מגש של כסף."

מוטי קורא לזה להיות הרופא של עצמך, והוא מוכיח את זה בכל יום מחדש. הכתיבה בשבי וההרצאות שהוא נותן כיום בהתנדבות מלאה, הם מנגנון שיקום אקטיבי של הנפש. צמיחה פוסט טראומטית במיטבה. * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם