יומולדת 50 לגבריאל בלחסן ז"ל: צלילה לתוך מעמקיו
- שיר אלוני
- לפני 20 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
אני רוצה לפתוח את הכתבה הזו ולומר: בכנות, משהו בתת מודע שלי בחר לא לעסוק בגבריאל בלחסן עד היום.
גם בהכנת הכתבה הזו, אני מפחדת להיות מוצפת. זו האמת. אבל גם הגיע הזמן, לא?
שאצליח לגעת ביוצר שנדמה שנאבק את אותו המאבק שלי,
אפילו ממקום עוד יותר מורכב וקשוח, אבל עם אותה השליחות של לומר את האמת על ההתמודדות שלנו גם בשביל אנשים אחרים, כדי שזה יהיה נורמלי ולא בושה לדבר על הדברים. יומולדת שמח לך, חבר למאבק. | מאת: שיר אלוני
היום, 14 במאי 2026, גבריאל בלחסן היה אמור להיות בן 50.
בלחסן, יליד מושב תלמי אליהו, נפטר בגיל 37 מדום לב בשנתו.
הוא השאיר אחריו שישה אלבומי סולו ושני אלבומי אולפן עם להקת אלג'יר.
אני מתחילה לחקור אותו לא בדיוק מאפס, אולי מ-1 או 2.
מודה, שעם הרבה פחד שחס וחלילה אטעה במשהו או אגיד משהו לא נכון.
אז לגמרי מוזמנים לתקן ולדייק אותי אם פספסתי במשהו.
זה שדה מוקשים בשבילי. מקווה שתבינו.
ועם זאת, שדה מוקשים הכרחי להתמודדות כנה ואולי להצליח לסייע למי שעדיין כאן, מתמודדים.
*
גבריאל בלחסן נולד ב-14 במאי 1976. הוא גדל בבית דתי כילד השני מבין 11 אחים ואחיות.
כבר בילדותו בלטו כישרונותיו האמנותיים; הוא צייר בשתי ידיו בעת ובעונה אחת וכתב סיפורי הרפתקאות.
את דרכו המוזיקלית החל בגיל 15 עם חברו למושב אביב גדג', כשהקימו את להקת "אלג'יר".
קו השבר: "הראש הזה מתעלל בי"
בגיל 22 חל שינוי בחייו. בלחסן הסביר בעבר כי מצבו הנפשי החל להידרדר לאחר שנטל כדור אקסטזי. מאז, התמודד עם הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה), מצב שהוביל לאשפוזים חוזרים ונשנים בבתי החולים "אברבנאל" ו-"שלוותה".
ד"ר גבי גל, פסיכיאטר שניתח את יצירתו, מגדיר את המעבר הזה כ-"קו שבר",
הרגע שבו סדק דק הופך לשבר שמתנפץ.
בשיר "עץ אגוז" בלחסן כתב:
"אין לי מילים בכלל לתאר את התחושה / הכל חמוץ וסמיך איך אפשר לתאר סבל נפשי כזה / הכל מת, מת / הכל שונה / אני זה לא אני".
המוזיקה כעדות וכתרופה
בלחסן לא כתב "על" המחלה, הוא כתב את המחלה עצמה.
ד"ר רננה אלרן, פסיכולוגית ואשת שיקום, מציינת כי בלחסן דיבר את "שפת התהום", ללא מסכות או שריון.
לדבריה, המילים שלו הן חומר גלם נפשי מרוכז שבו התיאור האמנותי והסבל הגופני מתלכדים.
הוא שילב בטקסטים פרטים קליניים מובהקים. בשיר "Deep TMS" הוא מונה את תחנות הטיפול והרופאים:
"42 סדרות של פולסים חשמליים למוח... ד"ר ערן. ד"ר כרמון. ד"ר חיליק. פרופסור גרינהאוס. ד"ר אובלר. ד"ר צודיקר... היציאה מהמחלקה לעולם הרוחש בחוץ כל כך מפחידה".
יואב קוטנר, שליווה את בלחסן מראשית דרכו באלג'יר, מתאר מפגש ראשון מפתיע.
בשונה מהנפש השבירה שעלה מהשירים, קוטנר פגש אדם שנראה חזק, שרירי ובריא.
בלחסן לחץ את ידו בעוצמה, אך ה-"היי" הקצר התחלף במהירות בנסיגה עמוקה.
קוטנר מדגיש את החשיבות שבפירוק הרומנטיזציה של הטירוף.
עבורו, בלחסן הוא ההוכחה ששיגעון אינו שווה ערך לגאונות,
וכי מחלת נפש היא קודם כל סבל קשה ומייסר. על האלבום "עתיד" כתב קוטנר:
"זהו תיעוד אותנטי של התקף חרדה, זעם וטירוף... חשיפה מוחלטת וחסרת גבולות שהוא מקיא מתוכו באלפי מילים וכאבים שבועטים לך בבטן ולא מרפים... הוא הנציח את רגע הטירוף עצמו. 65 דקות של ריאליטי אמיתי".
"הוא לש את החיים האלה": הצד שרצה לחיות
למרות הייאוש שנשמע לעיתים בשיריו, קרוביו מדגישים כי גבריאל אהב את החיים ונלחם עליהם. עמנואל בלחסן, אחיו הבכור, דוחה את הניסיון לצייר את גבריאל כדמות מסכנה:
"גבריאל רצה לחיות. הוא חיפש את הדרך כל הזמן, גם מתוך המצוקות הכי גדולות... הוא לש את החיים האלה. כל אחד מקבל את החיים כחומר לא מעובד, וגם לו היה את ה-'חמר' שהוא קיבל, ועם זה הוא התעסק. לפעמים הוא ליטף את החמר הזה, לפעמים הוא הרביץ לו, לפעמים הוא חתך בו".
אחותו טל בלחסן נזכרת ברגע של הומור וגאווה, כשנזפה בו שימתין בחוץ עד שהרצפה ששטפה תתייבש: "בחיוך מתוחכם הוא אמר לי: 'יאללה תני לי להיכנס, עומד מולך גאון'. צחקנו והוא נכנס בחיוך של ניצחון".
המוזיקאי דויד פרץ, שהפיק עבורו את האלבום "בשדות" (יחד עם נדב אזולאי שהצטרף באמצע העבודה),
מתאר אדם "קורע מצחוק, חכם בצורה בלתי רגילה".
פרץ נזכר כיצד גבריאל הגיע לאולפן, ביקש במבה,
והודיע שהוא הולך להלחין את השיר "בשדות" בחדר השני. תוך עשר דקות השיר היה מוכן.
"באלבום "בשדות" ניסיתי לאתגר אותו לעשות שיר אחד שלא יהיה על המקום והיה יותר מובנה.
זה היה השיר "ברוך הבא", שזה אחד השירים היחידים בקריירת הסולו של גבריאל
שעליו הוא היה מוכן לעבוד ולעבד אותו ולא להשאיר אותו במה שיוצא במכה הראשונה או השניה.
הוא דיבר על האהבה שלו למוזיקה של עמיר בניון ואמרתי לו בוא תעשה שיר שלך עם כזה עיבוד גדול ותזמורתי!"
פרץ מנתח את הצליל של בלחסן דרך שני מרחבים גיאוגרפיים:
המרכז (תל אביב): מרחב של רעש, דיסטורשן ועיוותים. עבור בלחסן, המרכז ייצג את "כף הקלע", עונש יהודי שבו האדם אינו בגיהנום ואינו בגן עדן, אלא תקוע ביניהם לנצח.
הפריפריה (תלמי אליהו): שם הצליל הופך לעגול, נקי ורך יותר.
פרץ מתאר את בלחסן כ-"משוטט" (Flâneur) שנע ללא מנוחה בין תל אביב למושב, מנסה לפתור את שבר הזהות של מי שנולד לחיים משובשים. השירים שלו הם מפה של שיטוט חסר מנוחה, חיפוש אחר מקום שאליו אפשר באמת להגיע.
פרופסור יוסי לוי בלז, מהמרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ברופין, רואה ביצירה של בלחסן "נקודה ארכימדית" להפגת בדידות. בלחסן לא הציע פתרונות שטחיים או "חשיבה חיובית"; הוא הציע מבט רנטגן אל תוך הדיכאון.
לפי לוי-בלז, הכוח של בלחסן טמון ביכולת לומר למאזין: "אתה לא לבד".
"כשגבריאל מדבר כאב נפשי, הוא עוזר לנו להרגיש לא לבד... הוא לא שולח חתלתולים חמודים בפייסבוק או אומר 'תצא מזה'. הוא נותן תיאור מדויק, נגיש, שמאפשר להבין באמת מה זה דיכאון".
לוי-בלז מדגיש את השיר "בשדות" כמדריך לחיבור אנושי. בלחסן לא מבקש מטוסים של שמחה, אלא פשוט: "שב איתי". הוא מלמד שברגעי כאב, כל מה שנדרש הוא שמישהו יוכל לראות אותנו, בלי ניסיון לתקן או לפרש. בשיר "בשדות", בלחסן מציע מדריך לחמלה:
"שב איתי בשדות / קוצים יפרחו, גשמים ירוו אדמות / כמה טוב שמצאת אותי וראיתי אותך מחפש".
הדיאלוג האחרון
ב-20 באוגוסט 2013 נמצא גבריאל בלחסן ללא רוח חיים בדירתו.
סיבת המוות הרשמית הייתה דום לב.
משפחתו הבהירה כי לא מדובר בהתאבדות; גבריאל תכנן חזרות והופעות והיה בעיצומה של עשייה.
הוא הותיר אחריו מורשת של חשיפה מוחלטת. בראיון לתימורה לסינגר סיכם את חייו בין העולמות:
"נולדתי חילוני, וההורים שלי חזרו בתשובה, והפכתי דתי בעל כורחי, וחזרתי בשאלה, וחזרתי בתשובה... ואני כבר לא שייך לשום מקום. ויש לי רומן ארוך עם עצם קיומה או אי קיומה של ההשגחה העליונה. אבל מעבר לזה, זה הדיאלוג הזה ביני לבין אלוהים, ביני לבין עצמי בעצם".
תגובות