התקווה במסדרון: כיצד נצליח לקום מהכשל החינוכי הלאומי שהוביל לאלימות הנוער הגואה

גם השבוע מתקיימים דיוני רשת ותכנים תרבותיים שמנסים לפתור את בעיית האלימות הגואה בקרב בני הנוער. מבט כנה על המצב שהגענו אליו, האחריות הקהילתית והקשר האנושי הנחוץ כל כך בתוך מציאות של מסגרות מתפרקות. מאת: שיר אלוני  

דימוי AI

השבוע מצאתי את עצמי צוללת לתוך שרשור פייסבוק טעון שהצליח לזקק את המועקה שרבים מאיתנו מרגישים סביב הנושא של האלימות הגואה בקרב בני הנוער והתחושה של כשל חינוכי לאומי. זה התחיל בפוסט נוקב של אלי מאירי על הכישלון המערכתי של "מדיניות ההכלה" בבתי הספר, והמשיך במאות תגובות של הורים, מורים ואנשי חינוך שמרגישים שהקרקע נשמטת תחת רגליהם.  

העדויות שעלו בתגובות לפוסט היו קשות. מורה למדעים שיתפה איך חטפה אבן בראש מתלמיד בכיתה א' רק כי ההפסקה נגמרה, ואיך במקום גיבוי היא קיבלה מכתב נזיפה מהורי הילד. מנהל אגף חינוך סיפר על המציאות הבלתי אפשרית שבה הוא נאלץ להשעות ילד בן חמש מהגן כדי להגן על שאר הילדים מפני אלימות פיזית יומיומית. השיח הזה נוצר לאחר הטרגדיה הנוראית של רצח ימנו בנימין זלקה זכרו לברכה, והתחושה שחייבים למצוא פתרון שייתן לכולנו תקווה ודרך לעלות מכאן לחברה בריאה יותר.

הסטרס הלאומי והתפרקות המסגרות

כדי להבין למה זה קורה, צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר. יבגני טרטיאקוב, מדריך לנוער בסיכון שהיה בעברו דר רחוב ומכור לסמים, מציע זווית שחשוב להקשיב לה. הוא מסביר שהחברה הישראלית נמצאת ב-"סטרס כרוני" כבר תקופה ארוכה. זה התחיל בחמש מערכות בחירות רצופות, עבר דרך הרפורמה המשפטית וההפגנות הסוערות, והגיע לשיא בטראומה של השבעה באוקטובר ובמלחמה המתמשכת.  

המתח הזה לא נשאר בטלוויזיה. הוא מחלחל לבתים, לבתי הספר ולמשפחות עצמן. כשהמבוגרים בסטרס, כשהפוליטיקאים משתלחים זה בזה וכשהרחובות בוערים, בני הנוער סופגים את הכל. כשגם התרבות הציבורית נעשית בריונית, מעודדת גבריות רעילה (הרעיון של להיות גבר אלפא שמזלזל בכל מי שלא כמוהו), עם עידוד של דמויות מפוקפקות שעיקר ערכן עובר דרך פגיעה באחרים, גם זה נקלט כדרך לשרוד את התקופה ולא להיות פגיעים. הקורונה כבר החלה את תהליך הריסוק של המסגרות, והמלחמה העמיקה את השבר. מפכ"ל משטרת ישראל רב ניצב דני לוי תירץ את הקושי של המשטרה למנוע מעשי רצח כמו של זלקה ז"ל בכך שלבני נוער אין מספיק מסגרות שמחזיקות אותם מאז הקורונה והתוצאה היא עלייה חדה בפשיעה ובתיקים פליליים.  

הקול במסדרון והחיפוש אחר משמעות

אחת המגיבות בשרשור כתבה על "התקווה שבמסדרון". היא תיארה תיכון לנוער בסיכון שבו תמיד המתינה דמות מבוגרת במסדרון כדי לקלוט ילד שיצא מהכיתה כי לא הצליח להכיל את הקושי הרגשי שלו. הצורך הזה בדמות מבוגרת נורמטיבית הוא קריטי. יבגני טרטיאקוב מספר שנערים בתוכניות "קידום נוער" מגיעים לפעמים ליחידה רק בגלל הקשר האישי עם המדריך. עבורם, המדריך הוא הגשר היחיד לעולם נורמטיבי.  

אבל המציאות היא שיש מחסור עצום בכוח אדם ובמשאבים. המערכת קורסת תחת העומס, ונוער בסיכון, שזקוק למסגרת שתעטוף אותו ותיתן לו גבולות ברורים, מוצא את עצמו נגרר אחרי "חוקי העדר" ברחוב. 

"מפגשיר": פתרון אפשרי אחד למצב

בתוך המאמץ הגדול הזה של אנשי החינוך והקהילה, אני מוצאת ביום יום שלי שגם ליצירה יש תפקיד. בתהליכים שאני מובילה ב-"מפגשיר", סדנת כתיבת שירים כדרך להחלמה רגשית, אני רואה איך כתיבת שיר יכולה להוות מעין מסגרת קטנה בתוך הכאוס. המוזיקה והטקסט יכולים לתת לבני הנוער כלי לפרוק תסכול או כאב בצורה שאינה פוגענית. זו אולי לא המסגרת היחידה שהם זקוקים לה, אבל זו דרך אחת להחזיר להם את הקול ולעזור להם לעבד את המציאות הלא פשוטה שבה הם גדלים.  

אנחנו לא יכולים לצפות שהשינוי יגיע רק מלמעלה. נדרשת חשיבה עמוקה על המסגרות שמחזיקות את הנוער שלנו ועוזרות לו לחתור לעתיד בריא יותר. כשאנחנו נותנים לנער עט או כלי נגינה, או פשוט דמות מבוגרת שמקשיבה, אנחנו נותנים לו סיכוי.

מה דעתכם? האם אתם מרגישים שחוסר במסגרות משפיע על רמת האלימות בשכונה או בעיר שלכם? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם בתגובות.

* לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם