הדרך לשלווה: התבוננות פנימה, בין הרגעים מלוויתו של אביב מארק ז"ל והשבעה.

"האם היא מבינה שהוא איננו עוד?" אני חושבת ושואלת בקול רם על הכלבה קימי, שהתרוצצה בשבעה וליטפתי אותה, חושבת על הידיים של אביב שלא יחזיקו אותה עוד. וכמותה, אני תוהה עד כמה באמת הבנו שהוא איננו יותר. וכמה איבדנו. | מאת: שיר אלוני

https://www.youtube.com/watch?v=AyrkJnSOqsA

בשבילי יום הזיכרון הוא גם ככה יום עמוס טריגרים והחל מהשנה, יהיה גם את הטריגר של אביב מארק. זה לא שהכרתי אותו מאוד, לא הייתי בהופעות שלו לצערי. עקבתי אחרי המוזיקה מהשנים האחרונות. עקבתי במיוחד בגלל ודרך אור אדרי שאני מעריצה שלה. דווקא לאחר מותו, ועם יצירת הכתבה והפלייליסט הראשיים, שקעתי לתוך הדיסקוגרפיה שלו. מצאתי את עצמי מאזינה להכל, כמה פעמים, כמו משלימה האזנה של חיים שלמים. כאב לי להבין, איך יכול להיות שפספסתי את ההזדמנות להיות בקשר יותר עמוק עם מישהו שכל כך קרוב אליי בטעם ובאופי של הסאונד?... יכול להיות כי הרגשתי שלמרות המחלה שלו, הוא תמיד יהיה שם, איכשהו כמו כוח על טבעי שיכול להיות שם באמת לנצח, כמו השם של הלהקה שלו.

בשיקולים של האם להגיע ללוויה, לכבד וכל זה, אני מודעת לזה שמסכת העיתונאית המתעדת עוזרת לי לצלוח את רגעי הכאב. להיות מאחורי משהו שמסתיר אותי. זו גם הזדמנות לפגוש פיזית את החברים והקולגות. לפעמים זה נופל לטריטוריות של נטוורקינג, שזה המקום האחרון שזה צריך לקרות בו. גם אם זה מנגנון התמודדות ובריחה מהרגע הזה. ולכן, הפעם, במודע, בחרתי רק להיות נוכחת. לא צילמתי כלום למרות שיכולתי. היו שם המון סלבריטאים: יהלי סובול ששר את "All Apologies" של נירוונה, שהייתה להקה אהובה מאוד על אביב. גם אור שרה את השיר שכתבה לאביב. היו שם מאור כהן, שלומי ברכה, פיטר רוט, מיכה שטרית, חמי רודנר, הילה רוח, קוסטה קפלן, רם אוריון, שחר אבן צור, יובל ליבליך (שפטפטתי אתו באוטובוס), יובל מנדלסון שההספד שלו היה כל כך מיוחד ואותנטי מהרגעים האחרונים שלהם יחד. יובל אראל, שאול מזרחי מהבארבי, לאון פלדמן וגיא בהיר- שייצגו את רדיו "הקצה" בדברי פרידה, שי לנדא מ- RPS SURFERS שנתן לי טרמפ אחר כך ליפו עם תמר אפק, שרון סאמטיימס, יואב קוטנר ובנו אורי. ועוד רבים. בדוק שגם יש כאלה שלא קלטתי שהם שם. הפעם התאמצתי לומר שלום וחיבוקים רק לחברים באמת קרובים ללבי. העדפתי פשוט להיות שם, להרגיש. לשם שינוי. משהו בנשמה של אביב דרש את זה ממני. בדיקות באלנס, שירים של אביב, למרות הבדיקות, הסאונד לרגעים מפדבק נורא ואני חושבת מה אביב היה עושה כדי לתקן את הסאונד הזה. מישהו מזיז את הרמקול קצת, זה עוזר מעט אבל הסאונד בהחלט לא אידיאלי. אסף בן דוד, מהמייסדים של פסטיבל אינדינגב, עובר בין כולם ומחלק שוטים של ערק. גם אני לוקחת. גם הייתה חברה אחת, מיוחדת עבורי, שהגעתי בעיקר בשבילה. היא יודעת מי היא. תיארתי לעצמי שהיום הזה יהיה לה קשה במיוחד ורציתי להיות שם בשבילה, להיות היד הזו שאפשר להניח על הגב בעדינות, בעודו מתקשת אל הדמעות ורועד. דאגתי לה. אבל לצערי הרגע הזה לא קרה כמו שחשבתי שיקרה. היא ביקשה ספייס ונתתי לה אותו באהבה. זה שיחרר אותי גם מהתפקיד של להיות החברה הטובה הזו. זה איפשר לי להיות שם בשביל עצמי, נטו. בסוף גיליתי שאני בשביל מוניק וייצמן, זוגתו המהממת, שזעקותיה אל השמנדריק שיקום כבר, שברו את לבי עוד יותר והמסו אותי לדמעות. השמנדריק שלה הזכיר לי גם את השמנדריק שלי, אחי אורי ז"ל (שגם ככה אני מוצפת עליו בגלל יום הזיכרון). היא התיישבה על ידי בספסל, אחרי שדיברה. וידי נשלחה לתמוך בסוף בגב שלה. היא הזמינה אותי לבוא לשבעה והבטחתי שאבוא. הפרידה מאביב היא גם פרידה חוזרת מאביבה. אימא שלי, שגם היא קבורה באותו בית הקברות ועד היום, יותר מעשור לאחר מותה, לא ביקרתי בקברה שוב, אבל נכחתי בכמה וכמה לוויות בבית הקברות הזה. גם אימא שלי נפטרה ממחלת ה-COPD, כמו אביב. הריאות שגם אצלה קרסו משנים ארוכות של עישון בשרשרת. רק שלה לא היה המזל הטוב של אביב, להיות מוקפת בהמון אהבה וחברים, בחיים מלאי משמעות ויצירה. היא ביקשה מאיתנו לאפשר לה למות ולא להמשיך לחיות חיים של סבל. בדרך מהרחבה, האלונקה דורסת קצת את הפדלבורד של אור. אני מקווה שהם שרדו.

רגע הקבורה. צילום: ויקטור מופרפוטו, שבמקרה תפס כאן גם אותי ואת האוזניות הלבנות.

המסכה היחידה שנשארה לי וגם איתה, הייתי ולא הייתי לרגעים, זו המסכה של האוזניות הלבנות. אני שמה לעצמי את הפלייליסט של אביב, וצועדת עם כולם אחרי האלונקה המובילה מרחבת ההספדים אל אחד מהבניינים האימתניים שהוקמו בשנים האחרונות. הפעם זה קיר. ריבוע קומות קרקע ומטה. כמו שם האלבום של הסאבווי סאקרס, להקתו הראשונה (כך ציין יפה לאון פלדמן).

הקבר. צילום: לאון פלדמן

השיר "הדרך לשלווה", מתנגן לי באוזניים. השיר המושלם לרגע הזה. מרגיש כמעט כאילו זה הקליפ. "מלמולים חסרי שליטה" גם הם מתנגנים לי, כשהמריצה נוטה ומפילה אל הרצפה את הלבנים האפורות, והבחור החסידי מסדר את הלבנים האלה, עושה את הפעולות שמכניסות את הגופה אל הריבוע הזה, מוציא את הטלית, אומר את המלמולים שכן יש להם שליטה. יתגדל ויתקדש, הגוף הקטן שנכנס לריבוע קטן, בניגוד מטורף לעשרות ההספדים שמציפים את הפיד של כל מי שהכירו אותו. אני מוצפת וחושבת לברוח, נתקלת בחברה הזו שקודם רציתי לנחם וכעת מתנצלת אליי על שהייתה חדה אתי מדי. ולידה גם יואב קוטנר ובנו, ואנחנו מדברים, וקוטנר אומר "אני הבא בתור" ואני אומרת לו שאני אהרוג אותו אם הוא ימות לי. לא מרשה לו. אני בורחת ממנו כי אני יודעת שהוא צודק. זה עלול לקרות. וכמה כואב ונורא זה יהיה בשבילי, אישית. הלוואי שזה יקרה רק עוד 30-40 שנה ככה. או שאצליח למות לפניו. אחד מהשניים. מיכה שטרית יורד לידי במדרגות ואני בדמעות. מפעילה את המוזיקה של אביב בלי האוזניות, שכולם ישמעו. יש מי שמבקשים ממני שאשלח להם את הפלייליסט. נעמדים לידי ומקשיבים, בחוץ.

https://www.youtube.com/watch?v=wVzYfcVvCDA

בנסיעתנו ליפו, שלנדא ואני מתאמים הקלטות לשיר שלי "תבלו" (כל עוד עדיין אפשר). מכאן הוא נוסע למילואים. ברדיו שירי זיכרון, ולאורך היום כל הפרסומות הוחלפו בנרות היזכור, שזה מושלם בשביל אביב. אני נוסעת לבקר את משפחתו של בעלי ביפו, לביקור קצר, אבל מרגישה שבראש שלי אני עדיין בלוויה. הרבה חישובים, אם ואיך אני מקיימת את ההבטחה שלי למוניק, שאגיע לשבעה. האם בכלל יש לי בשביל מה להגיע היום כי אולי הם הלכו לאכול איפשהו בחוץ, ומה אני בכלל יכולה לתת שם. מיפו נסעתי לנחלת בנימין 93. ברחוב הקרוב דה פיג'וטו, נפתחה חמארה חדשה שהייתה בהכנות לחגיגות יום העצמאות. הכינו מסיבת רחוב. ותהיתי, מה אביב היה אומר אם היה עובר כאן?... הגעתי לדלת חומה שנראתה לי כמו טעות, לא היה שם שלט שיגיד אם הגעתי למקום הנכון. אולי בכלל טעיתי בעיר. אזרתי אומץ לבקש מהחברה ההיא את הטלפון של מוניק והיא שלחה. התקשרתי לברר. מוניק נתנה לי את הקוד. עליתי.

הנביחות של הכלבה קימי קידמו את פניי. ספרייה עשירה בתקליטים, ספרים ענקיים באנגלית על נירוונה והביטלס ובמיוחד על ג'ון לנון. מישהו מהחברים שם את המלווינס ברקע. שוחחנו על היצירות של אביב, על ההחלמה והדרך שהוא עשה שהייתה מעוררת השראה. כמה כוחות זה נתן לו להמשיך, עצם זה שהוא יכל לעשות עוד שירים. החברים והאהבה הרבה שעטפה אותו. החברים הקרובים והנפלאים שהיו שם, שסיפרו על המאמצים הרבים והדקויות של לדעת בדיוק את האחוזים של בלון החמצן. על הניתוח המתוכנן בקליפורניה. הכשלים. מוניק שיתפה את הרגעים של ההבנה שזהו. שזה נגמר. שהפעם הוא לא מתעורר. הכלבה קימי שמתרוצצת בין החדרים והידיים המלטפות אבל לא תזכה יותר לחיקו של אביב. היא לעתים נובחת בעצבנות. אבל תמיד עונה באופן אינטליגנטי. אני חושבת על החזרות שבטח היו בחדר הזה. המון רגעים של מוזיקה ושיחות וחברות. כשמגיע יהלי סובול, מתנהלת שיחה שהיא יפה ומעניינת אבל אולי קצת חילול הקודש בהתחשב בדרך שעשה אביב את המוזיקה שלו. אנחנו מדברים על חברת WAVES שעושה פלאגינים ליצירת מוזיקה במחשב, יהלי מסב את השיחה לדבר על סונו ומשמעויותיה (חברה ליצירת מוזיקה באמצעות בינה מלאכותית), אני גורסת שבמוזיקה הזו לעולם לא יהיו טעויות ושיהיה באקלש של מוזיקה מאוד אותנטית ולא מלוטשת. מרגישה שאני אומרת את זה גם בשביל אביב, אם היה כאן לענות. בדרך חזור, אני קוראת את הפוסט של אקוטונס. שבקיצור, עד כמה שהבנתי, אומר שהפוסטים הרבים לזכרו של אביב מאדירים את הרוקנרול של חייו, את האומץ והנאמנות שלו לדרך, בלי לחשוב על המון רגעים של הסבל שהוא עבר, ממחלתו ומהקושי להתפרנס בתחום. שיתף גם זכרונות חשובים בנושא. עניתי לו וכך אני חושבת, זו ההשראה שלי מדרכו של אביב, שלמרות הקשיים והסבל, הוא בחר להיות נאמן לדרך שלו, למוזיקה שלו וזה לא היה יכול להיות אחרת. כשאני חושבת על חיי שלי, על איכות הקשרים והחברויות שיש לי, על הדרך שאני עושה וההתלבטויות אם וכמה ומה אני שמה בעולם, הסיפור של אביב הוא מגדלור שמכניס הכל לפרופורציות. בסופו של יום, גם עם כל המוזיקה וההופעות והשירים, מה שבאמת חשוב ומשנה אלה האנשים שסביבך, החברים והמשפחה. אלה שיודעים לכוון את בלון החמצן לאחוזים המדויקים. יהי זכרך ברוך, אביב.