לא נעימה. זועמת. טור אישי כנה מרונית כפיר

רונית כפיר, מהעסק "נעים מאוד" להעצמת נשים עם כוונות רווח, מעצבת פנים וזכורה גם כשדרנית רדיו וקריינית, כתבה ניוזלטר שהביע בעיניי המון אמת ונראה לי מתאים למיוזלטר. אז מביאה לכם את הניוזלטר שלה כלשונו. | מאת: רונית כפיר (+צילומים)

אחד באפריל שמח,

החג? פחות.

מה שכן, בהחלט אפשר להגיד שזו אחלה מתיחה. העצבים שלנו נמתחים עד לקצה הגבול, הסבלנות והתקציב עוד שניה קורסים, הייאוש חוגג. גם החודש זה יהיה מגזין שונה, ובניגוד למיילים רבים שאני מקבלת, אני לא אנסה להראות פה את הטוב, למצוא את השיעור המסתתר, להטיף לך על להשתבלל ולהתפתח.

אני לא יודעת מה הרתיח, בייש וערער אותי יותר בימים האחרונים: החדשות או ההכחשות.

בחדשות עוד חיילים הרוגים בעוד שמפניות נפתחות על עונש מוות למי שהשלטון לא חפץ ביקרו, שוחד פוליטי של מיליונים באישון לילה מול עסקים ואנשים קורסים.

ומנגד במייל שלי. הו אלוהים.

בהודעת ווצאפ ניו אייג'ית אחת שקיבלתי החודש נכתבו אפילו המילים “למלחמה יש תפקיד חשוב” ואז איזה קשקוש על “לעורר את האור לעלות ולחזור”.

אני מנחשת שמי שכתבה את הטקסט הזה לא שלחה ילד או בעל לעזה או לבנון, ולא בילתה את השנתיים האחרונות בבתי חולים או בתי קברות. ומצד שני בא לי להגיד “אייל האב ווט שיז הבינג”. סממו אותי, שאוכל לראות את הטוב ואת האור. כי כשהצלחתי להתעלם מהמציאות סביבי - גם בתוך הבועה שלי היה יפה ושקט, פורח ומסודר. והיה לי מלאאאאאא זמן. כי לא עבדתי דקה.

עבדתי בגינה ומיינתי בגדים ואפילו צחצחתי לפסח. אבל אפילו כשהייתי מנותקת מהחדשות (לצערי זה עבר לי), כלומר מהמציאות - ידעתי שאין לי עבודה כי יש מלחמה. והציבור שוב מקבל אותה כגורל משמיים ולא כהחלטה של מנהיגים מטורפים שלקחו את כולנו בנות ובני ערובה. והציבור המסוים שאני משתייכת אליו משלם בחייו ומשלם מכיסו, כרגיל.

אז היום אני דווקא רוצה לכתוב על כעס.

על הייאוש והעצבים, על הביקורת והמחאה. הרגשות האלו שלאחרונה הפכו לא לגיטימיים. לא “מקדמים”. “מורידים”, חמוצים.

ג’יימס בולדווין, סופר ומסאי אמריקאי שחור מהבולטים במאה ה־20, דיבר על זה לא מעט: “להיות אדם שחור במדינה הזו” הוא אמר בראיון טלויזיוני בשנת 1961, “ובעל מודעות כלשהי, פירושו להיות כמעט תמיד במצב של זעם”. אז מה הכי פשוט אם לא לטשטש את המודעות.

במסה המפורסמת שלו Notes from a Native Son משנת 1955 הוא כתב: I love America more than any other country in the world, and, exactly for this reason, I insist on the right to criticize her perpetually.

כלומר “אני אוהב את אמריקה יותר מכל מדינה אחרת בעולם, ובדיוק משום כך אני מתעקש על הזכות לבקר אותה בלי הפסקה”. אז אני אמנם לא גבר שחור אלא אישה לבנה. אבל כמו בולדווין, הדיעות שלי ותפיסת העולם שלי לא מיוצגות על ידי השלטון. מול מנגנוני הכוח אני מיעוט. אני מיעוט ליברלי ושמאלני, אני מיעוט (נרדף, כן, מוכה בכיכרות העיר ונאסר ללא משפט על ידי משטרה כהניסטית) שמבקר את המלחמה הזו ומתעקש להישאר מודע. בתקופה הפופוליסטית בה אנחנו חיות, ביקורת בכלל, וביקורת פוליטית בפרט, מוצגת כהתמרמרות, קטנוניות או חוסר התחשבות ברגשות של אנשים. למה להגיד דברים רעים, כשאפשר למצוא את הטוב? למה להתמקד דווקא במה שלא עובד? בואו נהיה בהודיה. זוהי תקופה של נס.@&$#&*@&%$+# בחייאת. נכון. יש מחיר לחיים האלו מתוך מבט ביקורתי. הרבה יותר קל לשקר לעצמך שהכל בסדר ולהמשיך לסדר את הספרייה לפי צבעים.

הבעיה היא, שמתישהו נצטרך לצאת מהבית או שהמציאות תדפוק לנו על הדלת, ושגם להכחשה יש מחיר. היא מכרסמת במצפון שלנו וגורמת לנו להירתע מעצמינו. ממש כמו כשאת מרשה לאחרים לרמוס את הגבולות שלך כי לא נעים לך להגיד להם “עד כאן”. בסוף תחושי מיאוס מול עצמך, כי את יודעת מה באמת רצית לעשות. על זה כתבה אודרי לורד, אגב. כי הדרישה מנשים להיות “נעימות” היא רק דרך להשתיק התנגדות.

ניסיתי להשלים, להיות שקטה וכנועה. זה לא יושב עלי.אז אני מעדיפה להישאר כועסת. זועמת לפעמים. אני לא יודעת עדיין מה אני אעשה עם זה, וזה ממש לא נעים לי, אבל הי - מאיזה כיוון שלא תסתכלו על זה - זו אינה תקופה של נעיםמאוד.

הבן שלי עדיין מטייל בניו זילנד. אם זה תלוי בי הוא לא יחזור עד שהמלחמה הזו לא תסתיים. רק ממרחק של זמן וקילומטרים העומק והעוצמה של הפצעים של כולנו בכלל מתחילים להתגלות.

בינתיים הוא קורא ספרים שהמלצתי עליהם (זוכרת שיש לי תואר ראשון בספרות אנגלית? משם אני גם מכירה את בולדווין). אז מזמן הבנו שהספרים הזכורים לי הם ספרי עוולות נוראיות, קושי ואובדן. אחד מהם הוא “אלוהי הדברים הקטנים” של ארונדהטי רוי. אני קוראת עכשיו את הממואר החדש שלה (מאזינה, למעשה). גם רוי היא פעילה פוליטית שמתנגדת לעוולות המשטר בהודו, ובנאום מפורסם שלה היא אמרה “אין באמת דבר כזה “חסרי קול”. יש את אלו שמושתקים במכוון, או כאלו שנוח לא לשמוע אותם”.

וגם הפעם אני בוחרת בדבר האמיתי והפחות נוח. לשמוע את הקולות המושתקים ולהשמיע את קולי. ואני מרגישה שאני עדיין לא משמיעה מספיק את הקול שלי, אבל חשוב לי להזכיר לך שגם לך יש קול, ולכולנו בימים האלו יש, עדיין, במה. הכרת תודה על על הדברים שיש לי אינה סותרת זעם על הדברים שקורים למדינה שלי. אלו ימי סדום ועמורה, אל תתבלבלו. “שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ… וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.” ובנוסף, אש וגופרית יורדים עלינו מהשמיים.

אם כבר הגענו לחג החירות - בואו נזכור שעדיין יש לנו חירות למחות ולכעוס, זה מותר וזה חשוב.

אני מבטיחה לנסות לחזור לכתוב על עסקים כשהעסק שלי יחזור לתפקד. בינתיים אני לא מתכוונת להעמיד פנים שהכל בסדר, אפילו שאנשים עובדים ובתי קפה פתוחים. אני לא מצליחה להחזיק אפילו את קבוצת הווצאפ שלי בנושאים שוטפים כי אני לא מוכנה לנרמל את המצב הזה. למעשה, הזמן הארוך ביותר שביליתי במשרד שלי הוא כתיבת המגזין הזה, עכשיו.

בחג הזה, אולי כמוך, אני מתכוונת לסעוד עם משפחה שאני אוהבת, ולהתגעגע מאד למשפחה שלי.

דני אהובי עדיין תקוע בתאילנד בלי טיסה חזרה ולא ראיתי אותו חודש וחצי. הוא חסר לי יותר מאי פעם. אנצל את החג להודות על מה שיש ולשאול את עצמי איך אני דואגת לעתיד טוב יותר לא רק עבור עצמי, אלא עבור האהובים שלי.

רונית

נ.ב. - מה שעדיין עוזר לי לנשום, חוץ מיוגה, זה טיולים בטבע (כן, תחת איום טילים). אסיים בכמה צילומים מהטיולים שלי בחודש האחרון. הם נותנים לי כוח להמשיך להיות מודעת ולכעוס.

***** לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי  |  להרשמה חינם  |  להצטרפות כחברים באתר