על "הייתי נער", השיר האמיץ שדיבר לראשונה על הלם קרב והקאבר החדש של נונו וג'ימבו ג'יי
- שאול אמסטרדמסקי
- לפני 9 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
טור אישי על השיר הנוסטלגי "הייתי נער" שכעת זכה לקאבר מחודש במסגרת הפרויקט במלאות 30 שנים למותו של המלחין יאיר רוזנבלום שיצרו בכאן גימל, במקור שיר של להקת הנח"ל וכעת בביצוע נונו וג'ימבו ג'יי (הפקה: נדב הולנדר) | מאת: שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי "כאן חדשות"
(עלה במקור בכלכליסט)
1. ג'ימבו ג'יי שולח לי מיילים. כלומר, לא רק לי, לכל מי שברשימת התפוצה שלו. אבל להבדיל מכל המיילים השיווקיים האחרים שאני מקבל, אני מרגיש שאלה של ג'ימבו ג'יי, הזמר והיוצר עומר הברון, אישיים מאוד, כאילו הוא כתב אותם רק לי.
בתחילת השבוע, במייל האחרון ששלח לי, ג'ימבו בישר על שיר חדש שהוא הוציא, ועוד עם היוצרת העכשווית האהובה עליי ביותר, נונו. לחצתי על הלינק לשיר, ושום דבר לא הכין אותי לצמרמורת שהגיעה.
השיר החדש אינו חדש, הוא קאבר לשיר ישן. את "הייתי נער" כתבו דוד עתיד ויאיר רוזנבלום, ולהקת הנח"ל שרה ב־1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. היו לו כמה קאברים במשך השנים (למשל בסרט "הלהקה"), וכעת חודש בפרויקט של כאן ג' לציון 30 שנה למותו של רוזנבלום (גילוי נאות וכל זה, אבל נשבע שאף אחד בתאגיד לא ביקש ממני לכתוב על זה).
"היעדים מטוהרים והרוסים", בקע הקול של ג'ימבו מהרמקולים של המחשב, "שלגים על החרמון מול שמש נמסים / ובעיירת רפאים על הרמה / חמור בודד תועה כבטרם מלחמה / הקיץ שב למשלטיו הישנים", ואז נונו נכנסה: "אבל פניך, נערי, נותרו שונים".
הביצוע המחודש הזה, של שני מבצעים צעירים שהם קולו של דור לשיר שהיה קולו של דור אחר, נתן לי אגרוף בבטן שלא ציפיתי לו. ג'ימבו ונונו טווים בו קור בלתי נראה של כאב, שנמתח בין חיילי דור הניצחון ההוא, של 1967, לחיילי דור הניצחון הזה, של 2026-2025-2024-2023, שעדיין נלחמים. דקות רבות אחרי שהשיר הסתיים, נשארתי לשבת מול המחשב, דומם.
בתוך הניצחון המזהיר, מי מעז לדבר על הנפש, ועל הכאב? היום בטח היו אומרים שהוא "מחליש".
2. היום, במרחק כמעט 60 שנה וחמש מלחמות גדולות נוספות (לא כולל סבבים, לא כולל המלחמות שבתוך המלחמות), ברור שהשיר נכתב על פוסט־טראומה. זה זועק כבר משמו, "הייתי נער", ומתחדד עם כל שורה שמציגה את הפערים שבין המלחמה לחיים, בין מה שלפני למה שאחרי, בין הניצחון לצלקות, בין מי שהגיבור היה למי שהוא כעת. "היה לי נער מאוהב, היה לי נער", שרה אהובתו בפזמון החוזר, "צלול היה קולו, צלולות היו עיניו / הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער / אך הילוכו כבד וחתומות פניו".
כשהשיר נכתב ויצא, אני לא יודע כמה זה היה ברור. רוב האנשים בכלל לא ידעו שזה דבר, הלם קרב, פוסט־טראומה, או שיש לזה שם. הביצוע המהיר של להקת הנח"ל אולי הוסיף לבלבול. היום אפשר לשמוע את השבר בשירה הדחוסה, הקשה, של חבורת הגברים שם, אבל אז אולי זה היה נשמע אפילו שמח.
לאיש שכתב את המילים, שהצליח לגעת ככה במה שכמעט לא הכירו וכמעט לא דיברו עליו, יש סיפור מעניין (הארץ הזאת מניבה כל כך הרבה סיפורים מעניינים) שתואר בשנה שעברה בפוסט של ספריית בית אריאלה בתל אביב. דוד עתיד לא נולד בשם דוד, אלא דווקא בשם עתיד. בקזחסטן. הוריו, תושבי אוקראינה, הוגלו לשם כאסירי ציון. כשבנם נולד, הם קראו לו עתיד, מתוך תקווה שיהיה למשפחה עתיד, ועתיד טוב. האב נהרג במלחמת העולם השנייה, והאם, עם שני בניה הקטנים, התגלגלה בדרך לא דרך לארץ ישראל ב־1947. הם הגיעו לקיבוץ משמרות, אבל חברי הקיבוץ החליטו לא לקבלם. רגע לפני שהמשיכו הלאה, אחת מחברות הקיבוץ איימה לשבות רעב אם המשפחה לא תישאר, והקיבוץ נעתר לדרישתה. חברת הקיבוץ הזו, אגב, היתה גודה, אמו של מאיר אריאל.
עתיד, שקראו לו עכשיו דוד, גדל בקיבוץ, התגייס, ונפצע בלסת מרימון. במלחמת ששת הימים, כחייל מילואים, הוא פרץ את שער מנדלבאום בירושלים ונפצע שוב, הפעם בעיניו. הוא נשלח להחלים בבית הבראה, עם פצועי מלחמה אחרים. הם טיילו ברמת הגולן — כל המדינה עלתה לגולן ולירושלים אחרי המלחמה — וגם קיבלו כרטיסים להופעה במועדון החמאם ביפו. "שם, בין השירים והבדיחות, היו גם ראיונות, ודן בן אמוץ העלה לבמה פצוע קרבות שתיאר דבר שהיום אנחנו מכנים אותו 'הלם קרב'. פתאום הבין דוד מה עבר עליו", תיאר חוקר הזמר העברי עופר גביש את הרגע שבו השיר נולד, בפוסט בבלוג שלו שהוקדש לנושא, וציטט את המחבר: "זה לא היה הרבה אחרי הפציעה, והאירוע שסופר היה דומה למה שקרה לי. השיר צץ אחרי השיחה הזו בחמאם והאיר תחושות שחיו בי'".
כשעתיד חזר לקיבוץ הוא כתב את השיר ונתן אותו לחברו שלום חנוך, כדי שילחין אותו. אבל חנוך רצה להתרכז בשירים שלו והעביר את השיר ליאיר רוזנבלום, שכתב את המוזיקה בתוך לילה ולקח את השיר ללהקה הצבאית שעבד איתה באותה עת. עתיד, אגב, לא הפסיק לכתוב שירים, אבל הפסיק לפרסם אותם, בין השאר בגלל הצל שהטיל גיסו, אחי אשתו, אותו מאיר אריאל. במקום עוד שירים, ההארה שלו בחמאם שלחה אותו למסלול חיים אחר — הוא נהיה פסיכולוג. הוא עסק במקצוע גם אחרי שפרש לגמלאות, התנדב במרכז גמילה גם בשנים האחרונות לחייו. לפני שלושה חודשים, בשלהי ינואר, הלך לעולמו בגיל 90.
תגובות