קרסתי, ועכשיו מתאוששת

​

ברור לי שאתם רואים ומבינים כמה אני עושה. כמה זה עמוס. 
אני נדיה קומנצ'י של ביצוע משימות.
עד שאני נשברת.

זו הייתה הצטברות של כמה גורמים:
-סטרס מתמשך מעודף משימות ואירועים
-הרבה ימים של נסיעות בתחב"צ, לפעמים לכמה ערים באותו יום
-מיעוט בהפסקות, שינה, מזון טוב, ובואו לא נדבר על חופשה כי זה לא יקרה בקרוב
-הציפיות שלי מעצמי להחזיק את כל זה ולתפקד כראוי
-פגישות עם אנשים שלפעמים גמרו לי את הסוללה עם מעט מאוד או בכלל בלי החזר אנרגטי הולם
-המאמץ העצום להתפרנס, לפרסם ולהשיג קהל ולקוחות לדברים שאני עושה
-סוגיות הרות גורל שעל הפרק אצלי, שדורשות החלטות שקשה לי להתמודד איתן
-שיחות ואירועים שעסקו בנושאים טראומטיים ובמיוחד, האירוע ששבר אותי סופית:

ההופעה בערב שעסק בנושא מניעת אובדנות ביום חמישי במרכז עמיעד, מטעם ארגון נפשות.

הגעתי לערב הזה כמעט ברגע האחרון, מותשת מראש, מוצפת עד עמקי נשמתי.
בקושי היה לי רגע לכוון את הגיטרה ולהכין את עצמי לפני שהערב התחיל.
אירוע חברתי שבו אני גם נדרשת לחייך ולהיות נחמדה לחברים ומכרים שאת חלקם לא פגשתי חודשים.
לדעת שאני האחרונה להופיע.
לא להרגיש נעים לקום וללכת בזמן שכל התוכן קורה,
כי אז מי יישאר לראות אותי? תהיי נחמדה ותשבי.
בזמן שההופעות של אחרים קורות, עם המון המון תוכן מטרגר ומציף.
חלקם מאריכים, הרבה יותר זמן מהשיר האחד שאמרו לי שאני אוכל לשיר ואולי מעט לדבר.
ואני תומכת, ומזדהה ואוחזת כל עוד נפשי בי בכלב רוח אקראי שנמצא שם לקבל את הליטופים שלי. 
בודקת אולי בכל זאת יש לי אפשרות להאריך מעבר לשיר אחד. 

כי יש לי מה להגיד, ולפרוק, אחרי כזה ערב. באלוהים.
מצאתי את עצמי מפרקת את המסכה התפקודית מול כולם.
שרתי את "הקול שלי". אמרתי את כל האמת על מה שאני חווה עכשיו.
שאלתי- "אתם רואים אותי? אתם בטוחים שאתם רואים אותי? אתם רואים את עצמכם?"...
שיתפתי את רגע המפתח שבו הבנתי שמוזיקה היא הריפוי שלי מול האובדנות.
השיתוף היה בניסוח חדש, חשוף הרבה הרבה מעבר למה שאי פעם שיתפתי עד היום.
שרתי גם את "לילה שקט".
חברותיי למופע "4X4" טליה פרידמן ועדן שפילמן החלו לרקוד עם השיר. 
כי כך היה גם במופע שלנו יחד. זו הייתה הזדמנות עבורן להתחבר שוב. 
היה בזה משהו יפה ומרגש, אבל גם הרגשתי שזה גונב ממני פוקוס. הן הכוכבות של הרגע הזה.
סלחתי. יש לי ברירה? תהיי נחמדה.

בסופו של המופע, שלקח אולי 7 דקות, משהו כזה...
אחרי שירדתי מהבמה, קרסתי. 
הקריסה הייתה ממש פיזית, נפלתי על ברכיי.
בכיתי, מה זה בכיתי, געיתי את נשמתי החוצה. 
כל מה שרציתי זה להתחבא מהכל מהר ולהיכנס למקום חשוך ושקט.
אבל במצב הזה, המואר כל כך, עם כל כך הרבה אנשים,
כשהם רואים אותי... ככה... ואני גם צריכה להצליח למכור את 5 היומנים שהבאתי אתי,
וגם צריכה להצליח לחזור הביתה בתחב"צ מיפו לחדרה. 
וגם להתקשר לאלכס שנמצא אצל סבתא שלו שעוברת כעת משבר רפואי, אולי לחבור אליו ולנסוע יחד אתו.
זה היה הרבה יותר מדי בשבילי.
הגעתי למחשבות אובדניות שוב. לסיים. אין לי כוח לכל זה. אין.

ביקשתי עזרה טרמפ לרכבת. הסיעו אותי. תודה.
הרשיתי לעצמי לטחון חטיפים מהמכונה. בלי חשבון. לשתות מים. לשמוע מוזיקה.
כל מה שיעזור לי להצליח להיות מרוכזת מספיק להצליח להגיע הביתה. 
כן, בסוף כשהגעתי הביתה שתיתי גם בירה אחת,
אבל הבנתי שהדבר שאני הכי הכי זקוקה לו זה חושך ושקט.
לעצור.
אלכס קלט אותי ומיד הביא לי גם צ'יפס וקטשופ. כפרה עליו.

את הסופ"ש העברתי לבד כי אלכס נסע להיות סבתו בבית החולים. וטוב שכך.
ביטלתי את ההופעה שהייתה אמורה להיות לי במוצ"ש בחיפה. 
הרשיתי לעצמי מצב צבירה ג'יפה מוחלט. 
כך ורק כך, יכולתי עוד איכשהו להתחיל לבנות את המיוזלטר שלפניכם. למצוא את הכוחות לזה.

סליחה על החפירה הזו. אבל אני מרגישה צורך לכתוב את זה,
אולי לפעם הבאה שזה קורה לי. שתדעו מה הכי עוזר לי.
שקט. חושך. לשחרר את הצורך להיות נחמדה לאנשים.
להפחית עומס משימות וציפיות ממני.
לא לדבר עם אף אחד. לאכול כאוות נפשי.
ואולי זה גם יעזור לכם. איכשהו. לא יודעת.