אזהרת טריגר | ביקורת על הסרט "פרח" בכאן 11

ביקורת על סרט דוקו (משך שעה ו-21 דקות), שיצא לאור בכאן 11 בינואר 2026, המתעד את חייה של פרח (איילין ניר), דרת רחוב מכורה, בסיטואציות שהתרחשו במהלך כשנתיים של צילום הסרט, בתוך הרכב של הבמאית אנה ים ובעלה המפיק איתמר רוז. | מאת: שיר אלוני

באמל"ק ואזהרת טריגר אכתוב כבר על ההתחלה, לטובת פוסט טראומטיים ומכורים לשעבר שאולי קוראים את זה: עדיף שלא תצפו בסרט וגם אולי כדאי שלא תקראו את הביקורת שלי עכשיו. דלגו. הכל טוב.

לפני שישבתי לכתוב את מה שאני חושבת על הסרט, קראתי את אביטל סבט במעריב, את יעל שוב בטיים אאוט, וצפיתי בביקורת של יבגני טרטיאקוב ביוטיוב (דר רחוב לשעבר ומכור נקי)– כדי להרחיב את נקודת המבט שלי לפני שאני נכנסת למה שהסרט עשה לי.

בעד הסרט (אביטל סבט במעריב + יעל שוב בטיים אאוט)

• אביטל סבט במעריב מדגישה שהסרט מסרב לנרטיב “המושיע” ומציג את פרח כבת אדם שלמה, לא “דמות שיקום”.

• יעל שוב בטיים אאוט כותבת שהסרט “מחבק את הגיבורה… ללא קמצוץ של התנשאות או שיפוטיות”.

• שתיהן מתעכבות על הפרטים שמחזירים אנושיות, ומדגישות אף ברמת הכותרות לביקורות- את ההפתעה מזה שדרי רחוב אוהבים ופל בלגי או מוזיקה.

• שתיהן מתייחסות לבחירה לצלם מתוך רכב כמסגור שמראה את העולם הזה “מבעד לחלונות” ובמרחק שמזכיר את המבט היומיומי על העיר.
  

נגד הסרט (יבגני טרטיאקוב)

• טרטיאקוב מסכים שהדמויות “מוצגים… כבני אדם ולא כקריקטורות”, ואז טוען שהסרט נשען בעיקר על הפעלת רגש בלי ערך חברתי מספק: “מעבר להפעלת הרגשות… לא רואה שום ערך”.

• הוא מעלה חשש שהחשיפה הישירה של המצולמים מגדילה סיכון ממשי בשטח ומייצרת השלכות ארוכות טווח למי שנשארים ברחוב.

• הוא מטיל ספק בתוקף של ההסכמה של המצולמים להצטלם תחת השפעת השימוש בסמים.

• הוא מתאר את ההצגה המפורשת והחוזרת כמה פעמים בסרט של שימוש בסמים, כסכנת טריגר למכורים נקיים, וכהנגשה שעלולה לעורר סקרנות מזיקה אצל צופים צעירים.

• הוא טוען שכאשר המצלמה נמצאת בתוך סיטואציות של רכישה/נסיעה/שימוש, זה מרגיש כמו מעבר מתיעוד להשתתפות שמחייבת אחריות אחרת.

• הוא מציב שאלת מפתח על פער הכוחות: ליוצרים יש הגנות, משאבים וחזרה למקום בטוח, ולמצולמים נשארת טראומה וסטיגמה מצולמת ללא “זכות למחיקה”.

• הוא מעלה גם שאלה פתוחה על התשלום למצולמים, כי כסף בתוך מצוקה והתמכרות עלול להעמיק את פער הכוחות ואת בעיית הניצול, וכן לעודד יצירה של עוד תוכן נצלני מהסוג הזה.
  

כשעמדתי לצפות בסרט הזה, בתוך תקופה מוצפת עבורי, התהייה על הטריגרים לשימוש הייתה לגמרי שם. וגם, הטריגרים סביב חוויות מדוברות או מוצגות של אונס, זנות, פשיעה. למשל, ההצפה שחוויתי רק מלהיזכר איך שדדו אותי בתחנה המרכזית ביום הראשון שלי בתל אביב.

יצירה דוקומנטרית לעולם לא נשארת רק העולם שהיא מתעדת אלא גם יוצרת ומשפיעה על העולם שיבוא אחרי הצפייה. היצירה יכולה לעשות שינוי. או לשמר ולחזק מבנים קיימים.

מצד אחד, היו בסרט דברים שגם אני אהבתי כמו את השחרור מהמבנה הכל כך צפוי ומעצבן של דמות המתעד/ת כמי שבא/ה להציל ולשנות את החיים לבנאדם במצוקה. גם אני אהבתי את חוסר השיפוטיות, את ההשלמה של דמויות דרי הרחוב לאנשים שלמים, עם טעם אישי, תרבות, חיים שנקברו. אבל, יש בי מעט שאט נפש מההתלהבות מזה שבביקורות על הסרט מציגים את פרח ואת אהבתה לוופל בלגי כגולת כותרת של הסרט, וואי איזו חדשה מרעישה לגלות שדרי רחוב ומכורים הם בני אדם שלמים. עד כדי כך מחקנו מהתודעה שלנו את האנושיות שלהם. עד כדי כך, הרחקנו את עצמנו מהם. קל לשכוח ומפחיד לזכור, שבמרחק כמה טעויות כלכליות או התמודדות נפשית קשה, בנאדם עלול למצוא את עצמו בדיוק באותו המקום. אני מאוד מסכימה עם ביקורתו של יבגני טרטיאקוב, דר רחוב לעבר ומכור נקי, שלהשאיר את הסרט ברמה הזו בלבד, לא תורם ליצירה של החברה שיכולה לתקן ולהתעלות מעל המציאות הזו בהמשך, ואם כבר להפך, יש בה אינספור טריגרים וסכנות של ממש לפרח ולמשתתפים האחרים. שלא לדבר על רומנטיזציה, הנגשה, נירמול של חווית השימוש בסמים, בערוצים נגישים לצפייה גם לנוער וילדים שעלולים לרצות להתקרב לזה ולנסות.

נקודה אחרת שאהבתי בסרט מאוד, זה שהוא כן שובר את הניסיון של יצירות קודמות לנקות את התדמית של דרי הרחוב והמשתמשים מהרוע והאטימות הגלומים במעשי הפשיעה שלהם, הסרט מציב את הרוע כמו שהוא, בלי לסבן אותו או להגן על המצולמים, והם עצמם כנים באופן מרענן לגבי מעשי הפשיעה שלהם בלי להצטדק או לומר שהם עשו את זה רק כי היו במצוקה.

לא מפתיע שהדמות של ורנון היא נקודת הערך החשובה ביותר בסרט הזה בעיני כל הביקורות שנכתבו. כי הוא מייצג היטב את ההזנחה של הלומי הקרב, את מה שיכול לקרות להם וקורה להם בעקבות ההזנחה הזו. את המחיר של המלחמה, כמו שהוא בעצמו אומר על זה. עוד מחיר, שהרוב הפוליטי שמנהל את המדינה כל כך שש שנשלם.

אבל מה כל זה מועיל, איך אנחנו יכולים לקחת סרט כזה וללמוד ממנו לשפר את הדרך שבה עוזרים לאנשים לצאת מהרחוב ומהסמים, האם אני בעצמי אחרי התעסקות הזו בסרט יהיו לי הכוחות לעשות משהו ולעזור מעבר למה שאני עושה בעצם הכתיבה הזו? יש חשיבות להצגת הדברים כהווייתם, במקום שבו אנחנו נוטים להתעלם מהחיים של דרי הרחוב כי הקיום הזה מאיים עלינו, בנוסף לכאוס האינסופי והמציף מאוד פוליטית שאנחנו חיים בו.

נראה לי, שעצם המחשבה על זה, היא חשובה. אבל היא לא מהות הכל. כי ההצגה עצמה, בלי שום דבר נוסף שעוזר לנו הצופים להבין מה אנחנו יכולים לעשות אחרת מהיום, איך אנחנו יכולים לעזור, מה יכול לשנות ברמה הפוליטית/מדינית/עירונית את המצב הזה, זה רק מציף וריק. כואב. וגם אם לא מראים לי את הסצנות של פרח הולכת להיות עם לקוחות, הדמיון משלים את החסר וזה כואב בפני עצמו. שאני נדרשת לדמיין את זה. לדמיין את ורנון חוטף מכות. לדמיין את אנה ג' גונבת ומוכרת את האופניים של אחרים.

בעיקר ברגעים של המצוקה הברורה של המצולמים, שהם בבריחה, שהם חשופים לאנשים שלא בא להם טוב התיעוד הזה, באמת שהרגשתי שזו סכנה מיותרת גם אם קולנועית זה אקשן נפלא. לפעמים העשייה הקולנועית הדוקומנטרית והמשובחת ביותר ככל שתהיה, שתזכה אותך בכיבודים ופנפונים בפסטיבלים מעונבים, לא שווים את המכות ואולי את הרצח של הבנאדם שתיעדתם.

לסיכום, הצפייה בסרט היא אולי טובה למי שרוצים להבין יותר טוב איך נראה העולם של דרי הרחוב והמכורים, לשבור לעצמם את הסטיגמות על זה, להיווכח באמיתות כואבות ששכחנו, אבל ממש לא למכורים נקיים שעלולים להיות מוצפים מזה, ממש לא לאנשים פוסטים טראומטיים. כן, לכל הפוליטיקאים והאנשים שמנהלים לנו את המדינה, צריכים להקרין להם יום יום שעה שעה את התוצאות של המעשים והמחדלים שלהם. כי זו התוצאה. לא משנה כמה הם יכחישו וישכיחו. צפיתם? חושבים כמוני? חושבים אחרת? מוזמנים לכתוב לי בתגובות כאן למטה. לעוד תכנים תרבותיים כל שבוע מוזמנים להצטרף חינם למיוזלטר השבועי כאן