תנועה והלם, בו זמנית

בבוקר יום ראשון, כשראיתי שאמירה מורג, מפיקת התכנית שהוזמנתי אליה,
מקלידה לי הודעה בווטספ, הייתה לי תחושת בטן
ושאלה/משאלה שריחפה בראש: אולי היא הולכת לבטל?
(כמו עוד ריאיונות לאחרונה שהתבטלו לי ברגע האחרון מכל מיני סיבות).

המקום שבי שעדיין קצת מסוגר ומפוחד, רצה להישאר בבית ולא באמת רצה לצאת לעולם.

וזה היה מבחן, נראה לי, מאלוהים. 
הייתה להם בעיה עם המזגן באולפן, וזה אולפן חם. מאוד. 
אז היא כתבה, שכרגע זה בסימן שאלה בגלל זה. 
נעתי בין תחושת הקלה לבין בעסה מאוד גדולה מעצמי.
למה? למה אני רוצה לוותר 
על תכנית שכבר למעלה מחודש חיכיתי להשתתף בה?
מה לעזאזל קורה לי?

בהתכתבות איתה, לפחות בהתחלה, 
כמעט ועמדתי לבטל,
חיפשתי בחדשות ולא היה קשה למצוא-
חדשות מזוויעות, הותר לפרסום על שני חיילים, 898 חיילים מאז תחילת המלחמה. 
אחלה סיבה לבטל, גם בלי קשר לתירוץ של המזגן.

אבל משהו בי לא רצה עוד פעם לדחיין.
הרגשתי שאני באמת חייבת לעצמי לצאת החוצה לעולם. די כבר. 
ידעתי שאם עוד פעם אבחר להישאר בבית, אתבאס על עצמי מאוד.

במקום לחפש סיבות לבטל, 
התחלתי לחפש סיבות למה אני כן רוצה לצאת. 
למה זה כן חשוב לי.
ואיך כן אפשר, למרות החדשות המזעזעות, להיות בתנועה. 
הרי אני יודעת לעשות את זה, חיים שלמים,
לחטוף טראומה ולזוז בכל מקרה. 

ראשית, לסדר אחרת את התקליטים שאני מביאה,
כך שנתחיל עם שיר של בוב דילן- "גשם כבד עומד ליפול",
שהמשל שבו- מדבר על ההתמודדות עם הדברים שנופלים עלינו. 
ולהקדיש את הדיבור למצב, לפחות בהתחלה. 
לשים את האמת על השולחן, שכמעט וביטלתי בגלל החדשות. 
לעמוד על ערכיי ועל הדברים שאני מדברת עליהם בשיר כמו "כוכבים".

שנית, לזכור כמה רציתי את זה, איך ששקית התקליטים מחכה כבר למעלה מחודש,
שנצא יחד. תכנית שבה זו ההזדמנות להיות פשוט אוהדת מוזיקה, שנהנית מזה,
לא רק האמנית עם סיפור החיים הטראומטי. להצביע על האור שהמוזיקה נתנה לחיי. 

שלישית, העניין הזה של לצאת, לשנות שגרה, לפגוש בני אנוש. 
ועוד כאלה חביבים כל כך כמו אהרון, אמירה, רובי רבינוביץ' שהיה על הצד הטכני,
ויוני בגן שזכיתי להכיר באותו יום (שגם משדר ברדיו החברתי). 

החלטתי שאתחיל להתארגן כאילו היא עומדת לומר לי שנמצא פתרון למזגן.
וכך היה. סידרו מזגן נייד. 

התארחתי גם בתכנית שלפני הריאיון שלי, נהניתי מאוד מהחברים,
אפילו הלכנו אחרי התכנית לאכול יחד סושי ונודלס. 
זה יצר לי את ההזדמנות להכיר את יוני בגן ושאולי גם אצלו אזכה להתארח
ולהיות מושמעת. 

זו תקופה לא נורמלית ואני מנסה להיות בחמלה
לזו שבי שקשה לה לצאת לעולם. שכל יציאה כזו היא מאמץ אדירים.
וכל פעולה יצירתית, כל התקדמות, אני מודה לעצמי שאני מצליחה בכלל לעשות. 
במיוחד, הגישושים אחר הקמת להקה שמתחילים להניב פירות
(גיא שחורי, ניק הורוביץ, נועה פרידמן... זה בדרך). 

חשוב לי לשמוע איך זה אצלכם, איך לכם זה מרגיש,
כל החדשות האלה. 
איך זה משפיע עליכם? על היצירה שלכם? על התנועה שלכם?
כתבו לי למייל shiralony@gmail.com

***
נ.ב.: מוזמנים להאזין לרגע שחימם לי את הלב, מתכנית בה התארחה חברתי רוחמה גמרמן, באותו רדיו השבוע,
הקריאה קטע שירה מהמם שלה על ההתמודדות ושמו בסוף את התכנית את השיר שלי- "זה בסדר".
זה נמצא כאן