עכשיו בבג"ץ: האם צה"ל יכיר בחיילים ששמו קץ לחייהם לאחר השירות- כחללים?

בית המשפט העליון יקיים השבוע (25 במאי 2026) דיון שיקבע האם לוחמים וחיילים ששמו קץ לחייהם בעקבות שירותם יוכרו כחללי צה"ל מן המניין. האם מערכת הביטחון מסוגלת לעשות את התיקון האנושי הנדרש והחומל כדי למנוע את המקרים הבאים? | מאת: שיר אלוני

ג'וש (יהושוע) בון ז״ל ששם קץ לחייו לאחר 700 ימי מילואים

ארי קולקר, חברו הקרוב של ג'וש בון ז"ל שנטל את חייו בינואר האחרון, סיפר: "ג'וש היה גיבור ישראל. חייל בודד שהגיע לארץ ויותר מעשר שנים הוא נתן למדינה, נלחם והקדיש את החיים שלו לאחרים. ההורים שלו אמרו בצורה הכי ברורה כשהגיעו לארץ לאחר מותו, אנחנו לא רוצים כסף, רק שיכירו בילד שלנו כנופל. זה בלתי נתפס שבשביל כבוד בסיסי ללוחמים ומשפחותיהם צריך להגיע עד בג"ץ. מאות לוחמים הגיעו במדים להלוויה שלו, שהיתה לוויה אזרחית כי לא הכירו בו אבל הלוחמים עצמם מבינים מה המדינה עדיין מסרבת להבין". ב-25 במאי יתקיים בבית המשפט העליון דיון עקרוני שצפוי לעסוק באחת השאלות הטעונות ביותר בחברה הישראלית: האם לוחמים וחיילים ששמו קץ לחייהם בעקבות שירותם יוכרו כחללי צה"ל מן המניין. העתירה, שהוגשה על ידי מכון ירושלים לצדק בשם פורום יהלומי קרב ועמותת יהלומים לחיים, דורשת לעצור את יישום המלצות ועדת אלמוז. הוועדה, שהוקמה כדי לתת מענה למקרים הרבים שצפו במהלך המלחמה, בחרה להשאיר את המונח "חלל צה"ל" כקטגוריה נפרדת, ולהעניק למתאבדים לאחר שחרורם את המעמד "נספה בעקבות השירות". העתירה לבג"ץ הוגשה בינואר 2026 ולמרות תשובת המדינה כי כל מקרה ייבחן לגופו בהתאם למתווה משרד הביטחון, בית המשפט העליון החליט לקבוע דיון בעתירה ולא להסתפק בתשובת המדינה בלבד.

נתוני אגף כוח אדם שהוצגו בסוף שנת 2025 ממחישים את היקף התופעה: מתוך 151 חללים בשנה זו, ב-21 מקרים קיים חשד לאובדנות בתוך השירות הצבאי (חובה, קבע ומילואים), לצד 15 מקרים נוספים של לוחמים ששמו קץ לחייהם כאזרחים לאחר שחרורם. בצבא עצמו מייחסים את המגמה ישירות להשלכות הנפשיות של הלחימה הממושכת ומזהירים מפני צונאמי נפשי בשנים הקרובות. המערכת הצבאית ומשרד הביטחון מנסים להציג את מתווה ועדת אלמוז כצעד "מרחיב ומחבק": הוא כולל הוספת סממנים צבאיים להלוויה האזרחית (כמו נוכחות מפקדים וזר צה"ל) וליווי בימי השבעה, לצד מענק תגמולים כלכליים. אולם הליווי הפיקודי והטקסי הזה אינו משנה את העובדה הבסיסית: ברמת המעמד הרשמי, המדינה עדיין מסמנת את הנופלים הללו כסוג ב'.

שמיר בניטה, ממייסדי פורום יהלומי קרב, הוסיף: "תגובת קרב היא פציעה לכל דבר. חיילים שלחמו על הזכות שלנו לחיות כאן חזרו הביתה פצועים וננטשו על ידי המערכת. לא ייתכן שהצבא יתעלם מלוחמים שנלחמו בחזית אך מתו בעורף. גם אחרי יותר משלוש שנות לחימה עדיין לא הוצגה תוכנית לאיתור חיילים שעלולים לסבול מתגובת קרב ואחרי יותר מ-40 שנה אין בישראל תוכנית שיקום אמיתית ל-'קטיעה השקופה'".

האנומליה של הזיכרון הממסדי

העמדה המערכתית המפרידה בין מי שמת בשדה הקרב לבין מי שמת בעורף כתוצאה מפציעה נפשית חושפת חוסר עקביות היסטורי ומבני במדיניות משרד הביטחון. חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, שנחקק עוד בשנת 1950, מאפשר לקצין התגמולים שיקול דעת נרחב. לאורך השנים, הצבא ידע להכיר, באופן מלא ואוטומטי, בחללים שנפטרו שנים רבות לאחר שירותם הפעיל בנסיבות שאינן מבצעיות.

כאשר קצין בכיר או אלוף במילואים הולך לעולמו בשיבה טובה ובשל זקנה, הוא מובא לקבורה צבאית מלאה ומונצח כחלל צה"ל מתוך כבוד לפועלו בעבר. כאשר חייל נפטר ממחלה שנגרמה כתוצאה מתנאי שירותו (כמו חשיפה לחומרים מסוכנים או קרינה) או נפגע בתאונת דרכים אזרחית במהלך חופשה, המערכת משלבת אותו במניין הנופלים הרשמי.

המדיניות הנוכחית יוצרת אבחנה מפרידה: מחלה גופנית, פגיעה פיזית מאוחרת או מעמד פיקודי בכיר מזכים בהכרה מלאה, ואילו פגיעה נפשית אנושה, תגובת קרב שהובילה לאובדנות, נתקלת בחומה בירוקרטית. מתווה ועדת אלמוז אף מחריף זאת בכך שהוא תוחם את ההכרה בזמן: רק מי ששם קץ לחייו בטווח של שנתיים מתום השירות במלחמה נכלל במסלול. הנתונים הרפואיים והאזרחיים מראים כי פוסט-טראומה אינה כפופה ללוח זמנים קשיח; היא יכולה להתפרץ, להעמיק ולהכריע לוחמים גם שנים ארוכות לאחר השחרור.

שפה מכובסת ותפוח אדמה לוהט

ההבחנה הזו משקפת מאמץ מודע של המערכת לצמצם ככל הניתן את אחריותה לקיומם של חיילים אובדניים, הן בחייהם והן לאחר מותם. צמצום האחריות בא לידי ביטוי באמצעות מכבסת מילים ממסדית. גם במקרים שבהם הצבא נאלץ להכיר בחייל ששם קץ לחייו בתוך השירות, אתר "יזכור" הרשמי והכיתוב על גבי המצבות הצבאיות יסתפקו לרוב בנוסח האחיד והעמום "נפל בעת מילוי תפקידו". הבחירה שלא לקרוא לילד בשמו, לא לציין את פציעת הקרב הנפשית שהובילה לקץ החיים, משרתת את הרצון להרחיק מהתודעה הציבורית את המחיר הנפשי של השירות ואת הכשלים של המערך הטיפולי בזמן אמת.

מאז שנת 1994, השנה שבה אחי אורי ז"ל שם קץ לחייו, ובמיוחד במהלך העבודה על הסרט שלי "הסוף", נחשפתי לעומק החומרים המגדירים את הגישה הצה"לית לנושא. הגם שחל שיפור מסוים בטיפול ובמודעות בשנים האחרונות, הדינמיקה הממסדית הבסיסית נותרה דומה: הנושא הזה מתגלגל מאלוף אחד למשנהו כמו תפוח אדמה לוהט. במערכת הצבאית, אף מפקד או ראש אגף אינו יכול להתהדר בנתוני האובדנות של יחידתו; זהו נתון שאינו מחמיא לקריירה הצבאית, אינו מסייע לקידום, ובוודאי אינו מעורר תחושת הישג כמו כיבוש של עוד גבעה. משום כך, הנטייה הטבעית של המערכת היא להצניע את המספרים, לצמצם את ההגדרות ולהרחיק את האחריות ככל הניתן מגבולות הפיקוד הרשמי.

גיל פנקינסקי ז"ל

כשהמערכת מחמיצה את האותות

הצורך בהכרה רשמית ומלאה אינו נובע רק מרצון לעשיית צדק היסטורי, אלא גם מהכרה בכשלים המערכתיים באיתור ובטיפול בזמן אמת. בדיוני ועדת המשנה למשאבי אנוש בכנסת, נחשפו עדויות קשות על התנהלות המערכת מול המשרתים לפני קצה הגבול.

הוריו של גיל פנקינסקי ז"ל, לוחם שייטת 13 ששם קץ לחייו בנובמבר 2024, סיפרו כי בנם פנה וביקש עזרה רשמית שמונה חודשים לפני שחרורו. הוא ביקש לשוחח עם פסיכולוג היחידה, אך השיחה הזו מעולם לא התקיימה ואיש לא חזר אליו. המקרה של רס"ן אסף דגן ז"ל, נווט חיל האוויר, הציג תמונה דומה: אחותו העידה כי אמו התריעה בפני מפקד בכיר חודש לפני האסון על מצבו הקיצוני, אך המפקדים, על אף שהפגינו אמפתיה, לא פעלו בכלים מקצועיים והמידע לא סונכרן בין הגורמים השונים.

הניסיון של המערכת להתנער מהחיילים ברגע שהם חוזרים לעורף אינו זר למשפחות רבות מדי בישראל, שמוצאות את עצמן נלחמות שנים ארוכות רק כדי שהמדינה תכיר במה שהשירות הצבאי חולל בתוך הבית. פוסט-טראומה היא פציעה מורכבת שאינה פועלת לפי שעון בירוקרטי. במקרים רבים, הלוחמים עצמם אינם מבינים במשך שנים ארוכות כי המשברים, הרגעים האובדניים והפגיעות העצמיות שהם חווים בחיי היומיום הם תולדה ישירה של המראות משירותם הצבאי.

כך היה גם בבית שלי, עם בן זוגי אלכס. לקח לו שנים ארוכות מדי לאחר סיום השירות בכלל להבין ולהפנים שמה שעובר עליו בחיים זו פוסט-טראומה מהשירות הצבאי. הדרך מההבנה הזו ועד להכרה הרשמית של המדינה הייתה רוויה ברגעים אובדניים קשים, ונמשכה שלוש שנים וחצי של מאבק מתיש מול ועדות ומשרדים רק כדי לקבל את הקביעה שהוא נכה צה"ל.

העובדה שלוקח למערכת שנים ארוכות להכיר בלוחם חי שפגוע בנפשו, מסבירה מדוע היא ממהרת לסגור את הדלת ולהתנער מאחריות כאשר המצוקה הזו מגיעה לנקודת הקצה והלוחם שם קץ לחייו. הגבלת זמן ההכרה של ועדת אלמוז לשנתיים בלבד היא ניתוק מוחלט מהמציאות הרפואית והאנושית בשטח. המערכת דורשת מהמשפחות בשעתן הקשה ביותר לנהל קרב בירוקרטי אכזרי כדי להוכיח את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו.

הבחירה התרבותית: חמלה, הקשבה ותקווה לשינוי

ההגעה לבג"ץ היא תעודת עניות ליכולת ההקשבה של הממסד, אך היא גם הזדמנות גדולה לתיקון. קל להפנות אצבע מאשימה כלפי המערכת, אך האמת המורכבת היא שצה"ל ומשרד הביטחון ניצבים מול משבר בקנה מידה חסר תקדים, ומול תופעה אנושית ונפשית שהם פשוט לא פיתחו עבורה את הכלים המתאימים. חוקים משנת 1950 ותקנות נוקשות לא נועדו להכיל את שברי הנפש של מי שחזרו משדות הקרב של המאה ה-21. ההכרה בצורך בשינוי צריכה להגיע מתוך חמלה, לא רק כלפי הנפגעים, אלא גם כלפי מערכת שמתקשה להשתחרר מכבלי הבירוקרטיה הישנים ומחפשת את דרכה במציאות החדשה והכואבת הזו.

תפקידנו כקהילה וכאנשי תרבות הוא לאפשר למילים הללו להיאמר בקול רם, ללא פחד וללא בושה. המסגור של אובדנות כאירוע רפואי מבודד או כסימן לחולשה הוא תפיסה מיושנת שיש לפרק. המאבק של פורום יהלומי קרב, עמותת יהלומים לחיים והמשפחות השכולות אינו על תקציבים או גמלאות; זהו מאבק על האמת ועל המצפן המוסרי שלנו. תום וסרשטיין, אחיו של רועי ז"ל, הגדיר זאת במדויק: "הנפש שלו מתה בקרב". כאשר לוחם נאלץ להתמודד עם מראות קשים והאירועים הללו מכריעים אותו בעורף, הוא חלל של אותה המערכה.

הדיון בבג"ץ השבוע נושא עמו מסר של תקווה גדולה. עצם העובדה שבית המשפט בחר לקיים דיון עקרוני בנושא מראה כי החברה הישראלית מתחילה להקשיב, להבין ולהכיר בפציעה השקופה. לכל המשפחות שמנהלות את המאבק המתיש הזה, ולכל הלוחמים שעדיין מתמודדים עם המלחמה שבפנים, דעו שאתם לא לבד. הקהילה שלנו רואה אתכם, מחבקת את הפצעים שלכם ומייחלת ליום שבו המדינה תדע להביט למציאות בעיניים, להסיר את המחיצות המלאכותיות ולהעניק לגיבוריה את הכבוד המלא והשלם המגיע להם.

* לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם