להפוך את הכאב ליופי: רשמים מוועידת ההנצחה שעסקה בדרכים היצירתיות לזכור

רשמים מיום מרגש וטעון בו אלפי אנשים התכנסו בבנייני האומה, באירוע מושקע מאוד שהפיק אגף ההנצחה של משרד הביטחון, כדי לבחון כיצד האמנות, השירה והרחוב הופכים למרחב של החלמה רגשית ועיבוד אבל. על האתגר הכלכלי של הנגשת התקציבים, השאלות על היכולת שלנו לסמוך על יציבותם של פתרונות טכנולוגיים והזעקה מהשטח שמבקשת סיוע לעבד את האובדן הפרטי. | בכתה, כתבה וצילמה: שיר אלוני

שער הכניסה לאירוע.

ועידת ההנצחה הלאומית הראשונה של מדינת ישראל, שהתקיימה ביום רביעי, ב-17 ביוני 2026, בבנייני האומה בירושלים, הייתה אירוע חסר תקדים בהיקפו ובמשאבים שהושקעו בו. לאורך כל שעות היום גדשו את המקום אלפי משפחות שכולות, אורחים, מפקדים ואנשי מקצוע, שלקחו חלק במושבי תוכן ושיח מגוונים. האירוע המפואר התקיים במעמד הנהגת המדינה ומערכת הביטחון, ובהם נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר הביטחון ישראל כ"ץ, הרמטכ"ל רב אלוף אייל זמיר, ראש עיריית ירושלים משה ליאון, מפכ"ל המשטרה דני לוי ונציב בתי הסוהר קובי יעקובי. המתחם כולו התמלא בתערוכות ובמיזמי הנצחה לאומיים בהפקה מתוקצבת ומעוצבת. אבל למרות כל ההשקעה העצומה- הרגשתי זרות וניכור.

(תמונות מהחוויה במסדרונות- ניתן ללחוץ על החץ בצד לדפדוף)

להכניס את הזיכרון לקופסה נוחה לציבור

התוכן החזותי של הוועידה ניסה להדגיש את החיבור הישיר לעולמן של המשפחות, לסמן דרך עיצוב האירוע את האבל והאובדן בכחול עמוק יוקרתי ועצוב, מלוטש, נקי, מסודר ומאורגן. המיצגים באולם הכניסו את הסיפורים האישיים של כל חלל, כפי שניסחו אותם המשפחות- לתוך קופסאות יצירתיות והייטקיות. הזמנה להכניס את הסיפור של האובדן שלך לתוך סטיקר מעוצב, לתוך מפת הנצחה משוכללת שריכזה את אתרי ההנצחה והמיזמים הפרטיים בכל הארץ, או לעמודי האינסטגרם הנוצצים במסדרון- במבנה משוכפל ואחיד. פינת שירי ההנצחה בהנחיית השדרן מגל"צ, סולו גבע, השמיעה להיטי ענק בטוחים וחרושים, עם ההקדשות האישיות של המשפחות שביקשו אותן, תוך דילוג על השיר המקורי שלי, "זיכרון" והמילים הכנות שביקשתי שיוקראו לגביו. אתן להם ליהנות מחמת הספק שאולי היו הרבה שירים ומעט מדי זמן להשמיע או לוודא שהשיר שלי אכן קיים באקו"ם (למרות שאמרתי לו שהשיר הושמע בגלגל"צ אצל קוואמי). לא היה מקום שמאפשר את הקול של "חוכמת ההמונים" על המון דרכים יצירתיות שבהן אפשר להנציח את אהובינו, לא היה מקום לכאב שלפעמים אינו רוצה להיכנס לתוך קופסה. רק מה שמותר ומגודר בתוך משהו שצריך ללחוץ עליו כדי לראות.

עמודי האינסטגרם שהקרינו במקביל את אותו העמוד בדיוק.

קולות הכאב שהתפרצו לאירוע

המקום היחיד שבו קצת נשמעו קולות אותנטיים ופחות מרוסנים, היה בפאנלים בשני אולמות, במקביל: גב לגב, כמעט ללא הפסקות. משתתפי הפאנלים התאמצו להתאים את עצמם לאירוע אבל מדי פעם גלשו למונולוגים ארכניים על דרכי ההנצחה שלהם, מה שגרם להתפרצויות מהקהל שלא יכול היה להכיל עוד את הישיבה השקטה והמנומסת מול התוכן, שאמנם נאצר במלאכת מחשבת רגישה אבל לא היה בו מקום לקול של הקהל להגיב, לומר משהו על דרכי ההנצחה שלהם או לשאול שאלות (כפי שהעידה בפניי חברתי העיתונאית כרמית ספיר וייץ שהייתה מי שהפיקה את הפאנלים באולם דולצ'ין- לא היה מקום "לזרוק אפילו סיכה", הכל מתוזמן על הדקה). במושב המרכזי "ארץ זוכרת בניה" נבחנה מערכת היחסים המורכבת שבין הזיכרון, המרחב הציבורי והחברה הישראלית, תוך התמקדות בכוחה של היצירה ככלי להעשרה רגשית ולהתמודדות. עדן דאוי, אחותו של סמל ראשון רועי דאוי ז"ל, שיתפה כי מבחינתה ההנצחה היא בעיקר להחיות אותו בלבבות של אנשים אחרים, דרך חוויה חושית שלמה, כולל השימוש בקינוחים כמו עוגות שרועי אהב שהיא חילקה בשבעה שלו, כדי לנסות שבפעם הבאה שאנשים יאכלו עוגה דומה תעלה ברוחם דמותו של אחיה. היא אמרה שהאחריות להמשיך להחיות את הרוח, הנשמה והערכים נשארת אצלנו דווקא כשהוא לא כאן. אורלי ניב אדלשטיין, אמו של עומרי ניב ז"ל, סיפרה על דרך ההנצחה שלה- מכתביה לבנה, כל שישי בפייסבוק והסבירה כי מטרתה היא לגרום לכולם להכיר את הנופלים, להכיר את הסיפור שלהם ולחנך את הדורות הבאים דרך המורשת שלהם, במסגרת תפקידה העירוני.   

פרידה שניידרמן, אחותו של מאיר קרוזנשטיין ז"ל, ביטאה את הצורך בהחזרת הצבע לחיים לצד השכול, וציינה כי מותר לבכות ומותר להתלבש צבעוני ("למרוח אודם אדום"). החיבור בין היצירה לנפש הועצם בדבריה ובקטעי השירה של המוזיקאית והפסיכותרפיסטית יעל קידר, שהדגישה כי לשירה ולמוזיקה יש כוח לעקוף מנגנוני הגנה רגשיים ולספק עדות חיונית להתאבלות. 

יעל קידר בפאנל "ארץ זוכרת בניה"

מי ששולט בקיר שולט בנרטיב

הרצאתו של החוקר והאוצר דרור הדדי, שבעיניי הייתה היחידה שהכי קרובה למה שהייתי רוצה לראות ולשמוע בוועידה, הוקדשה כולה לאמנות הרחוב ולמשמעותה הסוציולוגית. הדדי תיאר כיצד הרחוב הישראלי הפך לזירה שבה החברה כולה מדברת ומעבדת את האבל בזמן אמת, והסביר את המושג שכול מרחבי, שבו האובדן חדל להיות חוויה פרטית והופך לנוכחות פיזית מתמשכת במרחב הציבורי, בדרך לעבודה, לגן או לקניון. המקום היחיד- שבו דובר מפורשות גם על האפשרות של ביטוי אישי שיש בו זעם על המערכת, מחאה, או בקשה לשינוי המצב כדי שיהיה פחות אובדן.  

הדדי הציג הבחנה מרתקת: בעוד אנדרטאות האבן והברזל הממסדיות מהוות מונולוג של המדינה כלפי האזרחים שאיבדו את יקיריהם, מונולוג שלרוב יש בו משהו אחיד ומונוליטי, אמנות הרחוב והסטיקרים מייצרים דיאלוג חי, שברירי, בין הציבור לציבור. השבריריות הזו, למשל של הסטיקרים הדוהים ומתקלפים עם הזמן, היא מקור כוחה, שכן היא מחזירה את האנושיות למספרים, הופכת את הכאב האינסופי לחלק מההווה היומיומי של כל העוברים והשבים. עם זאת, הוא הציב תמרור אזהרה לגבי המחיר הרגשי של חיים בתוך מרחב שהופך לפצע פתוח, והפוטנציאל של סימנים אלו להוות טריגרים המעוררים פוסט טראומה, קשיי הסברה לילדים שרואים את זה או הפגיעה האפשרית במוראל של החיילים הבאים.  (תמונות מתוך הרצאתו של דרור הדדי- ניתן לדפדף עם החץ בצד)

אתגרים כלכליים וחרדה דיגיטלית

לצד השיח האמנותי, הוועידה הציפה את הפן התקציבי והמעשי של מפעל ההנצחה, המהווה אתגר כלכלי כבד עבור משפחות רבות. חלק גדול מהמשפחות אינן מודעות לכך שהן זכאיות לקבל תקציב ייעודי למיזמים אלו מאגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, וחוסר הנגישות למידע הכלכלי מייצר פערים מתסכלים.

קושי מהותי נוסף שנחשף הוא חוסר הנגישות לרעיונות יצירתיים, והצורך של המשפחות במרחב מקצועי שיאפשר להן לעבד את האבל ולגבש פרויקט המותאם להן רגשית. מעל הכל ריחפה החרדה העמוקה מפני אתגרי הזמן והשאלה כיצד מייצרים הנצחה שתחזיק מעמד לנצח. פתרונות ממוחשבים מעוררים חרדה טכנולוגית בקרב המשפחות, החוששות מפני שרתים המוחלפים עם השנים, פורמטים דיגיטליים שמתיישנים ותוכן שעלול להימחק ולהיעלם ללא יד אנושית קבועה שתתחזק אותו.  

המתח המדמם שבין השטח למערכת

כאן בדיוק נחשפה הסתירה המובנית של האירוע. מדובר באירוע ממסדי המנוהל מתוך המערכת ובכלים שלה, אשר חותר לאחידות, ארגון וסגירת מעגל. המבנה הנוקשה והרשמי הזה מנע מתן ביטוי מלא ומשוחרר לקולות שכואבים את הדרך שבה המערכת פועלת ואת אזלת ידה. המתח הזה התפרץ בגלוי כאשר אזרחים מהקהל קטעו בצעקות את נאומיהם של נציגי הממסד וזעקו מדם ליבם על חוסר המעש של השלטון ועל הניסיונות למחוק אתרי עדות אותנטיים מהשטח.  

דובר צה"ל אפי דפרין, מול אישה מהקהל שתפסה אותו לשיחה

הפקה ממסדית זו שיקפה פעם נוספת את הנטייה להעניק את מלוא תשומת הלב והבמה הציבורית להנצחה הגבורתית והלחימתית, תוך העלמה גורפת של נושא המוות מאובדנות. למרות המספרים המאמירים והכואבים של לוחמים פוסט טראומטיים ששמו קץ לחייהם בשנה האחרונה כתוצאה מאימי הקרבות, מציאות קשה שהכתה בציבור שוב ממש השבוע, ביום האירוע עצמו, במקרה ההתאבדות הטרגי בחיפה, הנושא הושמט לחלוטין מסדר היום הרשמי של הוועידה.   

החלמה קולקטיבית יכולה לצמוח מתוך נכונות להביט בעיניים פקוחות בכל פצעי המלחמה, ובכלל זה אלו הפצעים השקטים המתרחשים בתוך הנפש, שזולגים מעבר ללוחות שיש רשמיים. העדפת הגבורה הפיזית המונומנטלית והשארת חללי הפצעים השקופים בחושך מהוות כשל חינוכי חריף במסגרת החינוך למניעת אובדנות. וגם, כשל חינוכי במרכז מפעל ההנצחה: הרצון לעשות את השינוי שיצמצם באמת את מספר האובדנים הכואבים וממילא את הצורך להנציח כמויות הולכות וגדלות של יקירים. בין אם דרך הפחתת המלחמות (שלא להעז לדבר על שלום), מניעת האובדנות והחינוך לערכים שהופכים את הארץ הזו לבית משותף.

שירת האינסוף: ההנצחה האמיתית מתרחשת בחיים

התשובה האמיתית לפער הממסדי הזה נמצאת בעשייה הפרטית והאותנטית בשטח. הדוגמה האישית שלי לכך היא אתר ההנצחה "שירת האינסוף", שהקמתי לזכרו של אחי אורי אלוני ז"ל, שהתאבד במהלך שירותו הצבאי ב-1994. אתר שמרכז את שיריו וכתביו, ביניהם השיר המשמעותי שלו שאותו הלחנתי, "המשורר המטורף". זו רק אחת מהדרכים שבהן הנצחתי את רוחו של אורי במשך השנים, כדי שהוא ימשיך להדהד, להעשיר את נפשם של אחרים ואולי אפילו נזכה להציל חיים מאובדנות- דרך שלל המיזמים שיצרתי לזכרו. ההתנגשות שלי עם הממסד מלווה אותי לאורך כל השנים מאז שאורי שלח יד בנפשו. זו התנגשות קבועה על הזכות הפשוטה להגיד את האמת, את העובדה שהוא שם קץ לחייו בעזרת הנשק הצה"לי במחדל רשלני שאף אחד לא נתן עליו את הדין. המערכת מעולם לא איפשרה לנו לבטא את המציאות הזו דרך צינורות ההנצחה הציבוריים או בעזרת התקציב שניתן למשפחות, מהסיבה ההגיונית שהם לא מסוגלים או רוצים להכיל ביקורת על דרכי הפעולה שלהם. ההתנגשות הזו קרתה שוב, בעוצמה, שגרמה לי לבכות, גם בוועידה הזו. למרות כל הכוונות הטובות ולמרות החיילות המתוקות שניגשו אליי כשבכיתי, הרגשתי לבד, זרה ומנותקת בתוך כאב ששונה כל כך מכאבם של האחרים באולם. לא היה מקום שקיוויתי שיהיה, לשים בו את המיצג הפרטי שלי- רולאפ ובו פירוט היוזמות שהקמתי לזכרו של אורי. אני מסוגלת להבין את הרצון של מפיקי האירוע לשמור על הלוק היפה של הכל, אבל בתוך המרחבים העצומים של מסדרונות בנייני האומה, אולי על חשבון הקישוטים עצומי הגודל, אפשר היה להקדיש את המרחב שדמיינתי שיהיה שם בהגיעי: מרחב שמאפשר למשפחות להציב את המיצג שלהן ולדבר עליו עם העוברים והשבים. מרחב שלא היה. למרות הביקורת שלי, אני מודה על עצם זה שסוף סוף התקיים אירוע כזה שמאפשר דיון על היצירתיות שבהנצחה והיכולת שלה להפוך את כאב האובדן האיום, ליופי ומשמעות חדשה עבור החיים שנותרו מאחור.

אורי אלוני ז"ל, על רקע מילות שירו "המשורר המטורף"

בסופו של יום ארוך ומטלטל, התובנה המזוקקת רחוקה מהשטיחים האדומים של בנייני האומה ונאומי השרים. ההנצחה המשמעותית ביותר, זו שמצילה חיים ומאפשרת עיבוד אבל אמיתי, מתרחשת בתוך תנועת החיים עצמם, בנחישות של השטח ובמפגש האנושי בגובה העיניים, הרחק מהטקסים הממסדיים מנקרי העיניים. היא נמצאת ברגעים הקטנים של המציאות, כמו בנסיעה ברכבת, בעודי כותבת בטוש שחור ורועד על תג השם, את שלל המיזמים שהקמתי לזכרו של אחי.

נספח: קישורים לצפייה ישירה בדיוני הוועידה

לנוחיות המשפחות והקוראים, להלן קישורי הווידאו המלאים לכלל האולמות ומושבי התוכן לאורך שעות הוועידה:

• אולם 1 (מליאת הפתיחה, פאנל תקשורת ואחריות, מושב ארץ זוכרת בניה)

• אולם 2 (מושבי שם וזיכרון במקורות, רשת זוכרת והנצחה דיגיטלית)

• אולם אוסישקין (אירוע הסיום הממלכתי במעמד נשיא המדינה וראשי מערכת הביטחון)

* לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם