רצח בנימין ימנו זלקה ז"ל והמראה השחורה של "קופה ראשית"
- רביטל ויטלזון-יעקבס
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 3 דקות
אני לא יודעת להגן על הילדים שלי. זו תובנה ששוברת אותי בזמן שהכול מסביב נהיה אלים, והתחושה היא שמי שבוחר להתערב ולעשות את הדבר הנכון פשוט חוטף. | מאת: רביטל ויטלזון יעקבס
(הקדמה מאת העורכת, שיר אלוני:
אנחנו מכירים את רביטל ויטלזון יעקבס כסטנדאפיסטית, מוזיקאית ויוצרת, אם לחמישה ילדים, שמרבית הקטעים שלה עוסקים בהצבת גבולות לסביבתה, בדרך מצחיקה וישירה. בעקבות רצח בנימין ימנו זלקה ז"ל השבוע והאלימות הגואה, היא כתבה טקסט מאוד אמיץ וכנה על פגיעות ועל פחד, על החשש להעיר לאנשים ברחוב ועל השבר שבתחושת חוסר האונים ההורי.
העובדה שהדברים נכתבים דווקא על ידי דמות ציבורית שנתפסת כחזקה וקולנית, מעניקה להם משקל מיוחד בעיניי ולכן, באישורה, אני מביאה אותם לכאן. זה לא טקסט קל, אבל זוהי התמודדות כנה ונוגעת ללב, שמשקפת את החרדה הקולקטיבית של כולנו מהאלימות במרחב הציבורי. האומץ הזה לומר את הדברים, נדרש כדי להצליח לעשות שינוי. )
וכעת, לדבריה של ויטלזון-יעקבס:
כולנו יודעים שאם זה לא היה נגמר ברצח, בכלל לא היינו שומעים על מה שקרה.
מכות, בריונות, אפילו איזו דקירה לא רצינית, בכלל לא היינו שומעים על זה.
אחד הדברים ששברו אותי בשביעי באוקטובר, הייתה התובנה שאני לא יודעת להגן על הילדים שלי. זה המשיך במלחמה, המשיך כשהתחיל איראן, המשיך כשהתחיל איראן 2. זה כמובן גם היה לפני כן, החרדות מה שנקרא "זה שלי מהבית", אבל לצערי אני כל הזמן מקבלת חיזוק: אני לא יודעת להגן על הילדים שלי.
למה הסתכלתי בסרטון של הרצח? זה הכי לא מתאים לי בעולם. כי כל הזמן חיפשתי בעיניים מסביב: מי הולך שם? אולי מישהו יגיד משהו? שהרי אנחנו עם של גיבורי על. אבל לצערי כל מי שהגיע רק הצטרף. שאלתי את עצמי, אם הייתי עוברת שם, הייתי ניגשת? אני בכלל לא בטוחה, הרי אני רק נמנעת. עושים רעש בסרט? אני לא מעירה. מישהו שם רגליים על המושב ברכבת? לא מעירה. בכביש? לא מעירה. הולכת במושב ואופניים או קורקינט חשמלי מאיצים לידי, מרימים גלגל? לא מעירה. צועדת וטרקטורונים דוהרים ומאלצים אותי לקפוץ לצד השביל? לא מעירה. אפילו כשמישהי מדברת ברמקול באזור ציבורי, אני לא מעירה, רק מהדקת עוד יותר פנימה את האוזניות שלי. מה פתאום שאני אעיר? מה, השתגעתי? הכל כל כך אלים מסביב. כל כך.
הדבר האחרון שצפיתי בו לפני שקראתי על הרצח, היה ספיישל יום העצמאות של "קופה ראשית" (אני עושה פה ספוילרים, מזהירה). סוף הפרק התכתב בקטע מצמרר עם מה שקרה בפתח תקווה: אחרי שבאופן מפתיע טיטינסקי מסייע לילדה ומגרש בריונים שהציקו לה, אותם בריונים אורבים לו בהמשך הלילה ליד המכונית שלו, ולקול תחנוניו הם תוקפים אותו ומרססים אותו בספריי. זה לא היה מצחיק. אני מאמינה שהכותבים לא ניסו להצחיק, למרות שתמיד "כיף" כשקורים דברים רעים לטיטינסקי הנודניק. הם עשו את מלאכתם, שמו מראה ושיקפו עם מעט הקצנה (הפעם כנראה בלי הקצנה בכלל) סצנה נורמטיבית לחלוטין מרגעים יפים כביכול של ליל עצמאות שגרתי. מה שהכי טרד אותי זו המשוואה: התערבת? חטפת. עשית את הדבר הנכון? צפה פגיעה.
מה יהיה?
כדרכי, כשיש אירוע לאומי שמצריך בדק בית, אני נעמדת בסלון ובצורה לא מווסתת מעיפה על הילדים הוראות סותרות, איומים והפחדות. זה מתחיל בלהזכיר להם כמה חשוב לדעת לברוח, זה ממשיך ב-"תהיו אלו שעוצרים את החבורה אם היא מתחילה להתעלל ולעשות דברים רעים", ובסוף גם אמרתי: "תתערבו, אל תעמדו מנגד". כי אני אמא אפסה, שמבקשת מהילדים שלה לעשות דברים שלא בטוח שהייתה עושה בעצמה.
אני לא יודעת להגן על הילדים שלי. זה שובר אותי.
לצפייה בספיישל יום העצמאות של "קופה ראשית" * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם
תגובות