האב, הבן והגורל המשותף: המוזיקאי דויד פרץ כותב על טים וג'ף באקלי

הפעם במדור "הבמה שלכם", שמחה לארח את דויד פרץ, מוזיקאי, עיתונאי מוזיקה ושדרן בתכנית "בין השמשות" בימי שישי בגלגל"צ, שכתב פוסט יפיפה על טים וג'ף באקלי, ההתמודדות המשותפת שלהם שנעה מדור לדור.

טים באקלי על עטיפת אלבומו השלישי, "Happy Sad", צילום: ג'רי שצברג

28 ליוני 1975, מינוס כמה הייתם? מה עשיתם בתור ניצוץ בעין של הוריכם? על מה חשבתם כשעוד לא הייתם?

הוא סיים סיבוב הופעות בטקסס. למרות שלאורך המסע, הקהל לא תמיד הגיע, את ההופעה האחרונה, מכרו עד המושב האחרון. נוסטלגיה או ווטאבר. משהו קרה, אלף ושמונה מאות איש באו לכבוד יצירתו. מההקלטות אפשר לשמוע שהוא שר כאילו יש לו מה להוכיח לעולם. אולי כבר לא היה לו.

היום שאחרי היה קשה. אהבה גדולה מדי, מבהילה יותר מכל בדיות הבדידות. ריצ'רד קילינג - חבר ותיק עם שם אירוני - הציע לו משהו שיעזור לו להרגע. הוא לקח, ונרגע. יותר מדי נרגע. אשתו ג'ודי מצאה אותו ברגעיו האחרונים כשהוא מפסיק לנשום. כמה שעות לאחר מכן הוא נפטר בבית חולים מקומי. הרעלת הרואין, מורפין ואלכוהול. כמה בנאלי, כמה מיותר. הוא היה רק בן 28, אפילו למות נכון הוא לא ידע. פספס את מועדון ה-27, בשנה. לא הותיר אחריו כמעט כלום. גיטרה 12 מיתרים, מגבר מחרחר. פרטים קטנים, מצבות דרכים.

טים באקלי נולד ביום האהבה, ב-14 בפברואר 1947. כל חייו הוא חיפש אהבה רק כדי להימלט ממנה. הוא כתב עליה שירים שמרחפים עד היום כמו עשן בתוך עשן. קול של חמש אוקטבות שנע בין בלוז, עדנה ויללות סירנה. קשה להאמין איזה טווח הוא עשה. בין ג'אז לאוונגרד, בין נשמה לבין כל מה שנמצא מעבר לה.

ההתחלה היתה מבטיחה ועם כיוון התקופה. זמר פולק רך, תלתלים למרחקים ועיני איילה פצועה. אלקטרה החתימו אותו בגיל 19, לא ברור למה. לצד הדלתות, הסטוג׳ס ולהקת ״אהבה״.

מה הוא יכל להציע פרט לחיבוק רך - בהתחלה.

באלבום השני הוא היה על סף כוכבות היפי גדולה. מין דילן אבל עם רגשות של בני אדם. סוג של לאונרד כהן שאפשר לשווק לכולן בלי סיבוכים יהודיים . כמה הם האמינו בו. אפילו הופיע בתוכנית הגבינה המלכותית של התקופה - התכנית של להקת המאנקיז. שם שר את "שיר הסירנה" למיליוני בנות נוער, לא ברור מה הן הבינו, אבל די ברור מה הוא הבין. מיד לאחר מכן משך בכתפיו והפנה עורף לכל זה.

הוא בחר ללכת לאיבוד בכוונת מכוון. זרק את המצפן לקריירה בטוחה, הלך לעבר הים. ניסה להגיע אל השקיעה, בנקודת המגוז. החול שכח את צעדיו כשהים סחף אל המצולות, גם שם גילה - השקיעה אף פעם לא קיימת, היא רק האשליה שנוכחת בצעדיו.

מ-Happy Sad ל-Starsailor ואילך - כל אלבום היה מסע רחוק יותר אל הלא נודע. באקלי הצעיר היה אמן שלא פחד לפתוח את הנשמה עם איזמל ופטיש. הוא חקר אהבות טרופות על שרטונים, כמחפש אוצרות פירטים בחנויות יד שניה. האור והחושך כאחד היו לו ערבוביה. אישיויות מרובות הגיחו מקולו, כולן אמיתיות, עד כמה שרצה.

עד כמה שיכל לשקר.

זה לקח אותו רחוק מדי. חרטות היום שאחרי, בקרים שבהם לא מצא את מכנסיו. הגיטרה היתה לו בית וסערה. אבל מעבר לה תמיד חיכתה עוד הרפתקאה. שייט כוכבים, מאוהב בדמות המשורר לורקה. הקול שלו הגיח מתוך הסדקים, בונה סימפוניות ברגע, ומחריבן במשנהו.

כל אסטרונאוט עם מעט תודעה יודע, אין יותר אפל מהצד המואר של הירח. בסוף הוא התחיל לחזור בחזרה מהכוכבים הרחוקים. התנקה מסמים, חזר לנגן את השירים המוכרים שלו, מופעים חדשים, העיבודים היו ברורים יותר, הדרך הנכונה, אולי מדי.

העסקה עם השטן היתה אירונית - דווקא הניקוי הוא זה שהרג אותו. אחרי שנים של חגיגות כימיות, הגוף כבר לא היה רגיל לכמות שהציעו לו. יום אחרי ההופעה הגדולה ביותר שלו מזה שנים. אין דרך לכתוב זרע בלי לחשב את כובד משקלו על הפרי. בנו ג'ף, היה בן שמונה, כשפגש את אביו, מסטוץ של לילה אחד. רק פעם אחת נפגשו השניים בחייהם לשבוע שלם.

ג׳ף לא הוזמן ללוויה. זה "כרסם בו," יאמר שנים אחר כך. הוא שילם את חובות אבותיו בדרכו הפועמת - רגישות זועמת. ב-1991, עלה לבמה בניו יורק ושר "I Never Asked to Be Your Mountain", השיר שכתב טים על האמא של ג'ף, על ילד שנולד ולא רצה להיוולד. שיר אכזרי, באהבה גם כן. ג'ף באקלי מת בגיל 30. גם הוא במים. גם הוא מפספס מועדונים ויעדים.

אבא ובן, גורל גנטי משותף, קול ענק שנוצק להם בגרון. חיים גדולים מדי לגוף שנשא אותם. קל לכתוב את זה, קשה לחיות את זה. כמה מוזר להתבונן על זה מהצד.

50 שנה אחרי שכל זה קרה, המוזיקה שלו שוב משתנה לאוזניי. הלילה ניגנתי את "שיר הסירנה" אבל היום אני אוהב את השיר כי הוא טבוע ברגעים בהם הוא נתן ערך לחיי ולצליליו. האהבות שאהבתי איתו, אלו שנשברתי לצידו. הדרכים שהרהרתי לאורכו.

הבת שלי כבר שומעת את האבא והבן כמו סרטי המשך, סיפור המקור של גיבורי על מיקום אחר.

בטח גם אחרים צריכים את הצליל הפועה בלילות עגומים משינה. העולם משתנה, אנחנו פחות.

ככה זה אמנים מקוללים, הם נושאים אמת, ובסוף היא מגיעה, גם אם זה לוקח חמישים ואחת שנה. אולי כפרסומות לבושם, אולי בצלילי ערגה ללבבות המסע, אולי זו הסיבה שאנשים לא בוכים בתור לשיקוף הלב בשדה התעופה. רק מורידים חגורות, ונעליים, משחקים אלגנטיים בהסתרת איברי המים ודם הרגשות שבפנים. דברים שלא הולכים טוב ביחד בפרהסיה, הם מעדיפים את המראה בשירותים, אבל כמו ברחשי הקיץ, הם תמיד יגיעו כשתהיה הכי פחות מוכן.

״תיגע בי, אל תיגע בי, שוב מחר. הו ליבי, הו ליבי, נרתע מן הצער״. לשיר החדש של דויד פרץ- "שיר ישראלי" לעמוד הפייסבוק שלו * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם