התבוננות על "יקומות", הסדרה החדשה מבית רועי כפרי וגון בן ארי

הסדרה החדשה בכאן 11 מהיוצרים המוכרים מפרויקטים כמו "ניצה ולחם", "חתולונובלה", "שירי מרפסת" והפרסומות למילקי, שוברת לי את המוח. עד כדי כך שאני קמתי עכשיו באמצע הלילה לפרוק מה אני חושבת עליה. 

מאת: שיר אלוני

יקומות. צילום מסך מתוך הסדרה. יח"צ

לינק לצפייה בסדרה כבר בשם של הסדרה יש התחכמות פילוסופית שכזו. "יקום" הוא בפני עצמו דבר שמכיל הכל. ואז מופיעה מילה המצביעה על ריבוי יקומים, לא רק אחד. ועוד עם עיוות לשוני, להלן, "יקומות", בלשון נקבה. שבירה על שבירה על שבירה. לומר לך, ששום דבר שאתה מצפה שיהיה בדרך כלשהי, חייב להיות בדרך הזו. 

עד לנקודה בה אני כותבת הועלו 5 פרקים ואני מניחה שיהיו עוד. כל פרק הוא בפני עצמו, שרטוט פילוסופי עמוס בבדיחות נונסנס טינאייג'ריות, שמייצר תחושת סטלה בלי שלקחת שום דבר.

משהו על הגבול בין גזלייטינג לפייק ניוז אבל עם רגעים ששופכים אותך בלי שתבין למה זה בכלל הצחיק אותך. ואולי זה בכלל עצוב. 

שני הפרקים שהועלו השבוע, 4 ו-5, היחידים עד כה שיש ביניהם רצף עלילתי, מאוד חזקים באמירה שאני מבינה מהם.

באופן כללי על הסדרה, יש כאן יצירה שמגיעה עם המון אינטליגנציה פילוסופית מאחוריה ורצון לשבור את התפיסות המקובלות, לשבור דברים שכבר חשבנו שהם מקובעים לנו. ובעצם הם לא. 

כשאתה חושב שהצלחת להבין משהו, בעצם אתה אוחז באוויר וזה שיקוף די מדויק של החיים שלנו בעידן הזה, שבו פשעים חמורים לא נחקרים, שלכל אחד יש את האמת שלו ואם אתה לא מבין את הנדסת התודעה שמאכילים אותך, הלך עליך. 

בעוד שבפרקים הקודמים תפיסות המציאות נחקרו דרך פריזמות אחרות, של התוכן התרבותי שאנחנו צורכים (פרק 1), המשמעות של החיים ברגע המוות (פרק 2), המשמעות של אהבה בעידן הזה (פרק 3), בפרקים אלה של 4 ו-5 עצם תפיסת המציאות היא שנחקרת. 

דרך הדמות הראשית יעל אבקסיס שמשחקת את עצמה ובפרק ההמשך בהשתתפותו האירונית, המעולה והכואבת של השחקן אלון אבוטבול ז"ל שפשוט אסור לפספס, אנחנו מקבלים את חווית אובדן השליטה במה שקורה לנו- על 200 קמ"ש. 

אבקסיס מתקבלת באודישן להיות דמות ראשית ביצירה שהיא לא מבינה מה התסריט שלה, מה רוצים ממנה ומה היא אמורה לעשות.

יחד איתה, נעתי בחוסר נוחות בין המחשבות של "טוב אין לי מושג מה רוצים ממני ואני לא יכולה לעבוד ככה", לבין- "מסתבר שהם מרוצים ממך אז יאללה תזרמי", לבין- "מההההההה קיביניפאקינג מט קורה כאן". 

גם עובדות אובייקטיביות, לדוגמא כמו היותה של יעל לא דוברת איטלקית, קריטריון שהיה אמור להפוך אותה ללא מתאימה לפרויקט, משום מה מוחלק כאילו לא קרה שום דבר משמעותי והיא מוטסת לפרויקט באיטליה בכל זאת.

הדבר היפה ממש שמועלה דרך הדיאלוג בין אבקסיס לאבוטבול, שני כוכבי ניינטיז שעדיין יפיופים גם בגילם המתקדם בעת הצילומים, זה שכולנו בעצם נמצאים בתוך התחושה הזו שאנחנו לא מבינים כלום כבר שנים, בתוך תרבות שבה העובדות אלטרנטיביות, האמת היא כלי ביד היוצר ואין במה לאחוז. 

אבוטבול מראה לאבקסיס שהיא יכולה, למרות התחושה הזו שהיא מאבדת שליטה על החיים שלה- שהיא יכולה לתפוס את השליטה בחזרה דרך מעשי מרד קטנים שיערערו את המציאות בחזרה למה שהיא בוחרת שהמציאות תהיה. להשיג את מה שהיא רוצה, דרך משחק עם הכלים שהמערכת משתמשת בהם. גם אם זה דבר שולי, זמני ולא באמת קריטי כמו לצייר צלבי קרס על תפוזים (הרי אפשר לקלף את התפוזים והבעיה נפתרה. אגב היות התפוזים סימבול לישראל).

כל הדבר העלה לי מחשבות/טריגרים על מערכות יחסים אלימות שיש בהן גזלייטינג וערעור תחושת המציאות בין בני הזוג, קרובי המשפחה או בתוך כתות, כדרך לביסוס שליטה ומניפולציה מתמדת. 

למעשה, אני גדלתי בתוך משפחה שבה לכל אחד הייתה אמת משלו, נולדתי לתוך הכאוס הזה שבו לא מובן לי למה כולם צועקים אחד על השני כל היום, למה אני מועברת מבית לבית, מה רוצים שאני אהיה. מה בכלל קרה לפני שנולדתי, שגרם לכל הכאוס הזה.

גבולות מאוד לא ברורים, ששורטטו לי על ידי אנשים חולים (הפדופיליה של אבא, הסכיזופרניה המאנית של אימא). 

ולהרגיש שאני מפריעה ונטל, בתוך העלילה שלהם, כשאני מנסה לאחוז במשהו משלי שיש בו היגיון. 

יכולה להיות לי האפשרות לעשות מעשי מרד קטנים שיהיו הנקמה שלי במערכת המשובשת והאיומה שנכפתה עליי, אבל אני מצביעה גם על האפשרות היפה שעולה בסדרה, להמציא מציאות משלך. שמותאמת למה שאת רוצה לקבל. 

לזרום עם מה שמתאים לך. להציב גבול כשזה לא מתאים. להבין מה את רוצה, ליצור את זה ולבקש את זה גם אם את לא בטוחה שתקבלי. לכתוב ולהבנות את הסיפור שלך מחדש, מייצר לך לפחות את השליטה בסיפור. גם אם אף אחד אחר לא יבין את זה וגם אם לא תזכי להיות הנונו הבאה. 

במיוחד, להרשות לעצמנו להיות האנשים שמתעקשים לחפש את העובדות, להציב גבולות ברורים, להיות כנים עם מה שאנחנו מרגישים בלי כל הזמן לפחד ש-"נאבד את התפקיד" אם נגיד שזה לא מתאים לנו. 

ליצור יצירות, שירים, סדרות, שמביעים את מי שאנחנו מעבר לכל השיגעון.

יש מצב שהדורות הקודמים בעצמם, הינדסו לנו את המציאות שנולדנו לתוכה עם עובדות אלטרנטיביות. וממשיכים להנדס את המציאות לדורות הבאים עם האמת שנוחה להם. לא בכדי, ועדת החקירה מתמסמסת ורצו לקרוא למלחמת השביעי באוקטובר "מלחמת התקומה". 

***

תודה שקראתם. מעניין אותי לשמוע מה אתם חושבים על הסדרה ועל כל הדברים האלה. כתבו לי בתגובות כאן למטה או למייל shiralony@gmail.com . 

לעוד דברים מוזמנים לקרוא במיוזלטר www.shiralony.com/themuseletter 

להצטרפות חינם כמנויים

Www.shiralony.com/join