המוח כסלקטור: על פסיכדליה, טראומה והיכולת להשתנות- סיכום הרצאתו של ד"ר איתמר כהן

בתקופה האחרונה נדמה שהמילים "פוסט טראומה" הפכו לחלק מהדופק הישראלי הקולקטיבי. כולנו מחפשים דרכים לעבד את מה שעובר עלינו, ודווקא בתוך הקושי הזה מתרחשת מהפכה שקטה ומבטיחה בעולמות הטיפול. ד"ר איתמר כהן, חוקר במכון לפסיכדליה באוניברסיטת תל אביב, הגיע השבוע לבית רדיקל כדי להסביר איך חומרים שנתפסו בעבר כבילוי בשוליים הופכים היום לחוד החנית של הרפואה הנפשית. | סיכום מאת: שיר אלוני

דימוי מתוך האתר של ד"ר איתמר כהן

הסלקטור שומר על השער

כהן משתמש בדימוי שקרוב מאוד לעולם התרבות והלילה שלנו. הוא מתאר את המוח כסלקטור בכניסה למועדון. תפקידו של הסלקטור הזה הוא לסנן את אינספור הגירויים שמקיפים אותנו ולהחליט מה מספיק חשוב כדי להיכנס לתודעה. במצב של טראומה, הסלקטור הופך לנוקשה וחשדני מדי. הוא נועל את השערים ומקבע אמונות פנימיות מכאיבות כמו "אני תמיד בסכנה" או "האשמה היא עליי".

הטיפול הפסיכדלי מאפשר לסלקטור הזה לצאת להפסקה. כשחומרים כמו פסילוסיבין או MDMA נכנסים למערכת, השערים נפתחים. המוח מקבל הזדמנות לפגוש זכרונות ותחושות שהיו נעולים מאחורי חומות של הגנה, הפעם בתוך סביבה מוגנת ומבוקרת.

מבטון לפלסטלינה

עבורנו כיוצרים, המונח "גמישות" הוא לחם חוקנו. כהן מסביר שהמטרה בטיפול היא להפוך את תפיסת המציאות שלנו מפסל בטון יצוק לחומר גמיש כמו פלסטלינה. בפוסט טראומה, הנפש נתקעת בתוך סיפור אחד קבוע ומכאיב. החומרים הפסיכדליים מאפשרים לנו להטיל ספק בסיפור הזה, לרכך את האמונות הישנות ולעצב תפיסה עצמית חדשה. זהו תהליך שבו המדע פוגש את היכולת האנושית העמוקה ביותר להמציא את עצמנו מחדש.

ללמוד לצוף בזרם

אחת התובנות החזקות ביותר מההרצאה נוגעת למיומנות ההתמסרות. ד"ר כהן משווה את החוויה הפסיכדלית לשחייה בים התיכון. כשנתקלים בזרם חזק, המלחמה בו רק מעייפת ועלולה להוביל לטביעה. החוכמה היא ללמוד לצוף. הטיפול מלמד את המטופלים לא להילחם בתחושות הקשות שעולות, אלא לתת לזרם להוביל אותם עד שיחזרו לחוף מבטחים.

זוהי הזמנה להסתכל על הריפוי לא כמאבק אקטיבי וקשה, אלא כתרגול של הקשבה וגמישות. לאתר של ד"ר איתמר כהן * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם להצטרפות כחברים באתר