כשהמילים הן חבל הצלה: 41 שנים בלי יונה וולך
- שיר אלוני
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 4 דקות
היא הייתה הקול הכי חשוף, אלטרנטיבי ונטול מסיכות בתרבות הישראלית. יונה וולך לא פחדה מהתהומות של הנפש, היא פשוט הפכה אותם לשירה שהצילה אותה, וממשיכה להעניק לקוראיה ערך עמוק של כנות, אמת וחבל הצלה רגשי. וגם העניקה מקום יוצא דופן לקהילות של אהבה אחרת. | מאת: שיר אלוני
נערה סוערת מכפר אונו ועד המעבדה הירושלמית
יונה וולך נולדה בכפר אונו בשנת 1944. היתמות המוקדמת מאביה, מיכאל, שנפל במלחמת העצמאות בקרב על גבעת קולה, עיצבה את חייה ואת המוטיבים של הקרע והיתמות המלווים את יצירתה. היא גדלה ברחוב שנקרא על שמו, תחת הכינוי המקומי "הבת המשוגעת של אסתר וולך". כפר אונו ראה בה יצור חריג, חד-קרן פראי שמתהלך יחף, לובש חולצות פרומות וכובעי מצחייה, ומסרב להישמע לקודים המגדריים השמרניים של התקופה.
בגיל 19 עזבה את המרכז, שכרה חדר במנזר נוטרדאם שעל קו התפר הירושלמי,
ובהמשך התאשפזה מרצונה בגיל 21 בבית החולים הפסיכיאטרי "טלביה".
שם, תחת השגחה רפואית שהייתה מקובלת בשנות השישים, עברה טיפולים ניסיוניים בסם הפסיכדלי LSD.
החוויות הללו, שתועדו ביצירותיה (כמו השיר "אם תלך במסע אל אס די"), לא שיתקו אותה.
הן הפכו לחומרי הגלם הבוערים של כתיבתה.
היא הגדירה את עצמה ביומניה בבגרותה: "אני המעבדה ואני המעבד".
השירה עבורה לא הייתה אמוציה מופשטת, אלא ניסוי חומרי קשיח, מדע מדויק של חקר עצבי הנפש והתודעה.
לפרק את המחיצות: סקס, דת והסערה הציבורית
החדשנות של וולך נבעה מהאומץ להביא אל הבמה חומרים שאף אחד לפניה לא העז לגעת בהם בעברית:
עיסוק גלוי, חסר פשרות ואכזרי במיניות, בנטיות אהבות שונות ("יש סקס אחר"), ובפחד הבלתי-הרואי מהטירוף ומהמוות.
יחד עם עמיתיה לכתב העת "פשיטא" ו-"עכשיו", היא הטיחה את שפת הרחוב האנטי-פואטית אל תוך הארכאיות העברית, ויצרה שחרור מוחלט של נשים מהגטו של השקט והשתיקה.
שיא התעוזה שלה הגיע ב-1982 עם פרסום השיר "תפילין" בכתב העת "עיתון 77". השימוש בתשמיש קדושה בהקשר מיני ופרובוקטיבי עורר סערה פוליטית ותרבותית אדירה. סגנית שר החינוך והתרבות דאז, מרים גלזר-תעסה, כינתה אותה מעל במת הכנסת "בהמה מיוחמת". תגובתה של יונה בראיון המפורסם למאיר שלו שיקפה את תפיסת עולמה האבולוציונית: "לכל אחד יש תפקיד באבולוציה, כולנו משרתי ההיסטוריה". הפרובוקציות שלה לא היו לשם השעשוע; הן היו זעקה פנימית, צורך פראי ואמיתי לייצר תגובה, לקרקש בקופסה כדי לדעת שיש מישהו בצד השני שמקשיב.
"בואו שבו לידי": מטבח הנפש והבדידות האיומה
מאחורי דמות ה-"פופסטאר" המהפנטת שהרעידה בתי קפה וסחפה אחריה פמליות של מעריצים, משוררים וחסידים,
הסתתרה בדידות קיומית איומה.
חברתה הקרובה, המשוררת ועורכת "חדרים" הלית ישורון, תיארה זאת כ-"מטבח הנפש": המקום שבו חותכים, קוצצים ומבצעים את המעשים האלימים ביותר בעצמך כדי להישאר נאמן לאמת המזוקקת שלך.
בשיר שמצאו ביומנה נחשף הגרעין החשוף הזה:
"בואו שבו לידי/ אני בודד/ אני קורא/ כל רוחות השמיים/ שבו לידי".
יונה סירבה לכתוב שירים שיתחנפו לקורא, שימרחו עליו תרסיס ריח טוב או ילטפו אותו.
היא בחרה לשבת במקום הנמוך, המבזה והמיוסר ביותר, מתוך הבנה עמוקה
שהשירה היא כלי המסע היחיד שיכול לברר את השאלה הסבוכה מכולן: איך לחיות.
המהפכה המוזיקלית: מסקס אחר ועד דובה גריזלית
יונה לא ראתה בשירה תחום מבודד, אלא קידוח חווייתי לתוך הקיום. המוזיקה הישראלית נשאבה אל תוך הקידוח הזה.
זה התחיל בחייה עם "בציר טוב" המופתי של אילן וירצברג ושמעון גלבץ ב-1979 (בו היא עצמה השתתפה והקריאה שירים), והמשיך במופע ובאלבום פורץ הדרך של ערן צור, "אתה חברה שלי" בשנות התשעים.
במופע הזה, הביצוע של דנה אינטרנשיונל ל-"שיר קדמשנתי (סקס אחר)" ולשיר "100% גבר" העניק למילים של יונה רובד נבואי, מגדרי ורדיקלי ששינה את פני פופ-הרוק בארץ.
וולך טשטשה את הגבול בין שירה לפזמונאות, ושיריה המאוחרים (כמו בקובץ "אור פרא") נעו לקצב פשוט וישיר יותר שכבש את הרדיו: "אדם צובר זיכרונות" (בביצוע של דורית ראובני מ-1987 ולאחר מכן בביצועו של אברהם טל), "אני שוב מתאהב" של גידי גוב, "זה הגשם" של נורית גלרון, ו-"שקט" של להקת בלאגן. ההשפעה שלה לא נעצרה שם; היא מהדהדת עד היום באלבומים של יוצרות אלטרנטיביות כמו הילה רוח ("דובה גריזלית") ובפרויקטים עכשוויים כמו האלבום "עיניים משנות מקום" (2025) של חיים רחמני, שבו אמנים כמו אלון אולארצ'יק ומיכל ספיר ממשיכים להפיח חיים חדשים במילים שלה.
על הבמה ובמסך: המיתוס והחידה שלא מפסיקים לייצר אמנות
הנוכחות המכשפת של יונה חרגה מזמן מגבולות הדף הישר אל התיאטרון והמסך.
מעטים יודעים שהיא עצמה פלשה אל עולם המחזאות וכתבה את הטרילוגיה "אנדרטה של צרעת" (שקובצה לספר ב-2021). המחזות הללו, שנכתבו בין השנים 1965–1985, הכילו את הגרסאות המוקדמות והסוערות ביותר של כמה משיריה המפורסמים, והועלו בעיבודים מיוחדים בפסטיבלי שירה ותיאטרון.
הקולנוע והטלוויזיה הישראלית מצאו בוולך השראה אינסופית לניסיונות לפענח את חידת חייה:
"7 הסלילים של יונה וולך" (2012): סרטו הדוקומנטרי של יאיר קדר (מתוך מיזם "העברים"), המבוסס על הקלטותיה החשופות של יונה בשבועות האחרונים לחייה, שבו היא מדברת בגילוי לב על הקשר המיסטי שלה עם אלוהים. לצפייה כאן
"המקוללים" (2014): סדרת הדוקו-דרמה של חגי לוי, שהקדישה פרק שלם ומטלטל לדמותה (בגילומה של נטע שפיגלמן).
"יונה" (2014): סרטו העלילתי של ניר ברגמן בכיכובה של נעמי לבוב, שהביא אל המסך הגדול את המאבק המורכב שלה על מקומה בעולם הספרות הגברי של שנות השישים והשבעים.
העיסוק הבלתי פוסק בה, החל מגני פסלים הנושאים את שמה ועד ספרים ביוגרפיים מקיפים (כמו זה של יגאל סרנה) – מוכיח שיונה לא רק כתבה את המילים; היא הפכה למיתוס תרבותי חי, מראה שדרכה החברה הישראלית ממשיכה לבחון את הגבולות של עצמה, של האמנות שלה ושל בריאות הנפש.
המאבק הגופני והניצחון של כוח הרצון
בשנת 1981, כשהיא בת 37 בלבד, התגלתה אצלה מחלת סרטן השד. בתחילה, מתוך אמונה כמעט מיסטית וקיצונית בכוח היצירה שלה, היא האמינה כי תוכל לנצח את המחלה בכוח הרצון בלבד, בלי תרופות ובלי התערבות רפואית קונבנציונלית. היא סירבה לטיפולים במשך שנתיים, ורק כשהגרורות כילו את עצמותיה חזרה אל הרופאים.
דווקא מתוך הדימום והכאב הפיזי, חל מפנה עמוק בכתיבתה. יונה וולך השילה מעצמה את המורכבות המילולית הסבוכה של עברה, ופנתה אל שורות פשוטות, בהירות ונואשות לחיים, לאופטימיות ולחיפוש אחר אושר קטן. במיטת בית החולים שיבא, כשהיא סועדת את אמה הגוססת שנפטרה חודשיים לפניה, כתבה את "יומן המוות" שלה: תיעוד שבועי ישיר של ההתפרקות והתקווה, אותו מסחרה במודעות עצמית מוחלטת ("אני ממסחרת את מותי") כדי להישאר מחוברת לרשת החיים עד הרגע האחרון. היא נפטרה ב-29 בספטמבר 1985, בגיל 41.
תגובות