זמן אמת: על הייצוג הבעייתי של נפגעות תקיפה מינית בתקשורת, ניצולן למערכת הבחירות והתיקון האפשרי
- שיר אלוני
- לפני 19 שעות
- זמן קריאה 9 דקות
עודכן: לפני 6 שעות
תמונות אילוסטרציה שחוקות, מוסר כפול בין מחנות פוליטיים ורדיפת רייטינג צינית באולפנים הנוצצים מייצרים מרחב ציבורי המפקיע מהנפגעות את קולן ואת עוצמתן. כתבה זו באה לשרטט את קו הגבול שבין סיקור מעצים לבין השתקה ממסדית ותקשורתית, והמחיר הכבד שמשלמות אלו המסרבות להישאר קורבן נוח לעיכול. | מאת: שיר אלוני
(גילוי נאות: הכותבת היא אחותה של עו"ד רוני אלוני סדובניק, המסייעת לשל"ג בן שטרית במאבקה)
📝 פתיח והקשר אקטואלי (אמל"ק לקוראים):
הכתבה הזו נולדה מתוך התכתבות אישית וכואבת שהייתה לי השבוע עם של"ג בן שטרית, שורדת אונס ולוחמת צדק פמיניסטית מזה שני עשורים. של"ג, שנעזרת באחותי עו"ד רוני אלוני סדובניק, פרסמה פוסט זועם על תחושת ההדרה התקשורתית שהיא חווה בגלל דעותיה כימנית תומכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, על אף שמאבקה הוא הישג פמיניסטי קולקטיבי. כשדיברנו, אמרתי לה משהו שהפתיע אותה. אמרתי לה שאני חושבת שזו לא רק המחנאות הפוליטית בייצוג נפגעות תקיפה מינית שגורמת להדרת הסיפור שלה מהתקשורת. אמרתי לה שהיא משדרת כוח, עוצמה וסמכות. עומדת על שתי רגליים. זאת בזמן שהתקשורת רגילה לייצג נפגעות כנשים מקופלות בפינה חשוכה, במשך שנים רבות הן היו מפוקסלות, וגם כשהן יוצאות למאבק בפנים גלויות לרוב תיבחר תמונה שלהן כשהן אדומות מבכי או שבורות. כשהיא עומדת זקופה ומחייכת, היא מנפצת להם את תבנית "הקורבן המעורר רחמים". הם פשוט לא יודעים איך לעכל אותה. הרעיון הזה הפתיע אותה ומכאן עלה הרעיון שלי ליצור את הכתבה הזו.
השיחה הזו שלחה אותי למסע חקירה עמוק על פוליטיקת הייצוג של נפגעות תקיפה מינית. כל זה קורה במקביל לשבוע שבו התחוללה סערה ציבורית ברשתות החברתיות ומאבק רייטינג חזיתי בין הריאיון עם החשוד באונס יובל וילנר בתוכנית "המקור" (ערוץ 13) לבין תחקיר הפגיעות הטקסיות החלוצי של "זמן אמת" (כאן 11). המאמר שלפניכם מפרק את המנגנונים המעוותים שמפקירים את הנפגעות והנפגעים. מחשיבותה של המהפכה הוויזואלית, דרך תרבות ה-"וואטאבוטיזם" והסינון האידיאולוגי במערכות הבחירות, ועד כלכלת הרייטינג הצינית שסוחרת בטראומה. ואולי, אחרי שנבין את תמונת המצב, נוכל לשנות אותה. להחזיר את הכוח והשליטה על הסיפור לידיים של השורדות.
📸 מלכודת "הקורבן המושלם" והסירוב להיכנס לקופסה
הבחירה החזותית הגנרית של התקשורת בכתבות על תקיפה מינית היא כמעט תמיד תמונת אילוסטרציה של אישה מקופלת בפינה חשוכה, אוחזת בראשה ובוכה. דימוי זה מקבע בתודעה את התפיסה לפיה כדי שפגיעה מינית תילקח ברצינות, הנפגעת חייבת להצטייר כשבורה לחלוטין.
"התקשורת אוהבת נפגעות שבורות, כאלה שנראות חלשות מספיק כדי לא לאיים על אף אחד," מסבירה עו"ד רוני אלוני סדובניק. "ברגע שנפגעת עומדת זקופה, מדברת בביטחון, נלחמת ודורשת צדק בקול רם מדי- פתאום מתחילים לפקפק בה. הבעיה היא בחברה שמעדיפה נשים שבורות, כי נשים חזקות חושפות את הכישלון של המערכת להגן עליהן מלכתחילה."
מול תמונת האישה השבורה, המושפלת, שזוכה לאווירה של לכלוך ובדידות (כמו באילוסטרציות החשוכות שמושיבות את הנפגעת על רצפת בטון של האנגר מטונף, כאילו היא זו שבעונש ושם מקומה להישאר) - ניצב העיוות הוויזואלי המשלים של הפוגעים. בעוד הנפגעת "מלוכלכת" ומבויישת, האנסים החשודים מצולמים ומסוקרים כ-"ילדים טובים" (Clean-cut). הם לבושים בבגדים לבנים מגוהצים, כאילו שום אשמה או רפש לא יכולים לדבוק בטוהר שלהם, פניהם גלויות ונעימות, וכל עתידם לפניהם. הם לעולם אינם נראים הרוסים; לכל היותר הם נראים מעט "מבועסים" מכך שמישהי העזה להפריע למסלול חייהם ולהאשים אותם באונס. הלבנת המראה הזו מגיעה תמיד עם רשימת ייחוסים חברתיים מכובדת: "יוצא יחידה מובחרת", "הייטקיסט מצליח", או "אב למשפחה למופת" - הכל, רק כדי לא להגיד את המילים הפשוטות והמחרידות: "זהו חשוד באונס". המדיה משננת לנו באדיקות שאנסים לא נראים כמו אנסים, הם אנשים טובים... וזהו השקר הוויזואלי המסוכן שמאפשר להם להמשיך להסתתר באור יום. ואולי גם יש בזה מעט אמת, כי לצערנו מרוב אנסים מכל המגזרים והקבוצות והמעמדות, לא ניתן לומר שיש דבר כזה גבר שנראה כמו אנס.
⚖️ 22 שנות מאבק: של"ג בן שטרית יוצאת מהפיקסלים
סיפורה של של"ג בן שטרית הוא הדוגמה המובהקת ביותר לשבירת הסטראוטיפ החזותי. של"ג, שנאנסה באכזריות בשנת 2004 במועדון ה-TLV על ידי א"ז, מנהלת כבר שני עשורים מלחמת חורמה משפטית. בשנת 2023 השיגה פסיקה אזרחית תקדימית במחוזי שקבעה פגיעה קשה באוטונומיה שלה וחייבה את האנס בפיצויים בסך 140,000 ש"ח.
אלא שהאנס סירב לשלם, הגיש בקשה לחדלות פירעון, וכאשר של"ג פרסמה ברשתות את דבר זכייתה ואת שמו, הוא הגיש נגדה תביעת דיבה שהיא תביעת השתקה מובהקת (SLAPP).
במאי 2026 התייצבה של"ג בבית המשפט בפתח תקווה כשהיא בוחרת לייצג את עצמה לבדה, ללא עורכי דין. השפית רותי רוסו, שנכחה באולם, תיארה זאת: "של"ג הגיעה חדה, רהוטה, חזקה... ועם זאת מותשת. את באמת משהו נדיר בכוח שלך ובאומץ."
אלא שימים ספורים לאחר מכן, של"ג שיתפה בעדכון כואב על כך שעורך דינו של הפוגע מנסה לכפות עליה הסכם פשרה משפיל: "הסכם שכולו אונס אותי לשתוק ועוד שלל דברים שלא דובר בהם במשפט... אני כבר לא יכולה לגלם את תפקיד ארין ברוקוביץ׳ ולייצג את עצמי. בימים הקרובים ייפתח קמפיין מימון המונים לייצוג משפטי כדי לנצח את תביעת ההשתקה הבזויה הזו." מאבקה ממשיך.
ד"ר אורלי מלמד, מרצה לתקשורת בדימוס, מגדירה את העמידה האיתנה של נפגעות כמו של"ג כ-"יציאה מהפיקסלים": "בשנים האחרונות ישנה מגמה של נפגעות שבוחרות להפסיק להיעלם מאחורי דמויות מטושטשות ולהיחשף בפנים גלויות. עם זאת, ברמה הסטטיסטית, כ-99% מהנפגעות עדיין מעדיפות, ובצדק, לשמור על אנונימיות כדי להגן על פרטיותן. רבות מנפגעות התקיפה המינית מעדיפות להימנע מפרסום פרטיהן מחשש לחייהן עקב פגיעות נוספות הן מצד הפוגע והן מצד גורמים נוספים בעקבות החשיפה. החוק מאפשר להן חיסיון על מנת להגן עליהן וחייבים הסכמה מפורשת שלהן להיחשף ולהתפרסם במדיה וברשתות החברתיות כדי שחשיפה כזאת תקרה. בעידן של אינטראקטיביות ברשת סביב תכני מדיה וסביב פוסטים ברשתות חברתיות, נחצו כל הטאבואים והגבולות של השיח ברשת ובמדיה, שהפך למתלהם ומסית, חושפני ופוגעני. בלתי אפשרי לשלוט במסגור המתגלגל בשיח ולהציג את הדברים רק מנקודת מבטה של הנפגע.ת. ופעמים רבות נוצרים עימותים בשיח התקשורתי, הפוגעים בנפגעת כפליים. לא כל נפגעת יכולה לעמוד בזה. נחוצים כוחות-על כדי לעמוד איתן בשיח שכזה וגם ליווי מקצועי טיפולי, תקשורתי ומשפטי יקר. כל זה מרתיע את הנפגעות מלהיחשף. גם לא כולן חזקות מספיק כדי לעמוד איתן מול אש צולבת."
---
🧩 לוח השחמט הפוליטי ותרבות ה-"Whataboutism"
הפקעת קולן של הנפגעות מקבלת מימד ציני כאשר המרחב הציבורי המקוטב הופך סיפורי תקיפה מינית לכלי ניגוח פוליטי, תוך הפגנת אמפתיה סלקטיבית בהתאם לשיוכו הפוליטי של התוקף.
הפגנת האמפתיה הזו יכולה להתבטא דרך: א. הקטנת/ השתקת הבמה התקשורתית של סיפור הפגיעה כל עוד הוא פוגע במחנה הפוליטי שלך או מאיר אותו באור לא טוב, ב. פנייה אל המחנה האחר להצביע על פוגעים שנמצאים אצלם ולא מקבלים גינוי (וואטאבואטיזם), ג. העצמה של החשוד באונס כאדם טוב, יפה, שלא יכול להיות שידבק בו רבב.
דוגמה מבעיתה ומדויקת להפליא לברית המחנאית הזו היא פרשת אייל גולן. כאן, ההתגייסות הציבורית להלבנת הפוגע קיבלה ביטוי ויזואלי מצמרר שלקוח ממש מאותו עולם דימויים: רבבות בני אדם המגיעים להופעות הענק שלו כשהם לבושים כולם בלבן צחור, צבע המזוהה עם טוהר, ניקיון וזכאות, ויוצרים חומת מגן אנושית שמטרתה הסמלית היא למרק ולשטוף מגולן כל כתם של רפש או אשמה. בעוד "הקהל הלבן" חוגג את זכאותו כביכול של הזמר ומכבס את חטאיו בשירה המונית, אותו קהל ומחנה פוליטי ממש מנהלים מסע שיסוי, קללות ואלימות מילולית אכזרית המופנית ישירות כלפי הנפגעת הכי מפורסמת ומזוהה בפרשה, טאיסיה זמולוצקי. המקרה של גולן מוכיח שהאמפתיה המחנאית לא רק משתיקה את הכאב, היא מייצרת צבא אקטיבי של תומכים שמוכן לרמוס, לבזות ולרדוף נפגעת בשר ודם, והכל כדי לשמור על האליל הפוליטי והתרבותי שלהם נקי, קדוש וחסין מכל פגע. לא רק כמעריצים שלו אלא כמייצג של המחנה הפוליטי כולו.
"יש בישראל נפגעות כמו של"ג שמראש לא יקבלו במה, כי הן מהמחנה הפוליטי הלא נכון", טוענת עו"ד אלוני סדובניק. כדוגמה היא מביאה את פרשת אייל יפה, פעיל קפלן שתועד משפיל מינית לוחמת מג"ב, וזכה לטענתה למסגור תקשורתי סלחני ומגונן כ-"מחנך" ו-"לוחם דמוקרטיה". מנגד, היא מזכירה כי בפרשות של אנשי ימין או חרדים (כמו יהודה משי זהב או חיים ולדר), האולפנים בערו בצדק במשך שבועות. "זו מערכת סינון אידיאולוגית שמחליטה מי זכאית לאמפתיה ומי לא."
בעוד הטענות על השתקה של סיפורים שלא מתאימים לאג'נדה של מחנה פוליטי כזה או אחר בתקשורת, הולכות וגוברות, קלי רוזן, מנכ"לית "פוליטיקלי קוראת", עונה לטענה כי הן מעניקות במה רק לסיפורים שמשרתים אג'נדת שמאל:
"בפוליטיקלי קוראת אנחנו מבינות שפגיעות מיניות מתרחשות בכל המגזרים והצדדים הפוליטיים. מעולם ולעולם לא נשתיק נפגעת בגין שיוך פוליטי. דיווחנו בעבר על פגיעות מיניות גם כשהנפגעות הן ימניות וגם כשהפוגעים מזוהים עם השמאל (כמו תחקיר גל"צ). לצערנו, אנחנו פועלות במשאבים מוגבלים ויכולות לסקר כראוי רק מספר קטן של מקרים. כעיקרון, אנחנו לא פונות לנפגעות אלא מאפשרות להן לפנות אלינו מתוך תפיסה פמיניסטית שמשאירה את השליטה בידי המתלוננת."
הניכוס הפוליטי של מקרי תקיפה מינית הפך לתופעה מקיפה, שכוללת גם ידיעות תקשורתיות וגם אלפי תגובות של טוקבקיסטים ברשתות, שדורשים במפגיע גינויים על מקרי תקיפה מינית מכל מי שנתפסים כמובילי דעת קהל/ משפיענים, גם כשאלו כבר מזמן גינו את המקרה או כשבבירור זה נעשה לא מתוך איכפתיות לנפגעת אלא רק למטרת ההשחרה הפוליטית של המחנה הנגדי כולו ושל נציגיו. כדי להתמודד עם תופעת ה-"וואטאבוטיזם" הזו, השיקה לאחרונה הפעילה מאיה לי לוי יוזמה סאטירית מבריקה ברשתות בשם "מכונת הגינויים":
"פניות רבות מגיעות בנוסח ״למה לא גינית את X?״... לכן אני גאה להשיק את מכונת הגינויים. מהיום, בכל פעם שמישהו ישאל ״למה לא דיברת על ההוא?״, פשוט אשלח לו לינק לכאן (הפוסט שהיא יצרה, ש.א.). פגיעות מיניות לא שמורות לפרופיל אחד. הן לא מוגבלות למחנה פוליטי מסוים, מוצא או מגדר. כל תגובה פה תיכתב ב-100% של אכפתיות, אך המכונה פועלת על בסיס קשב רגשי פנוי. אם אין תעצומות נפש, המכונה בהשהיה." הפתרון של לוי גאוני בכך שהוא שם מראה לתופעה של ההצפה בתגובות ווטאבאוטיסטיות שלא באמת באות להגן על הנפגעות אלא להשתמש בהן.
---
📺 פרק ד': כלכלת הרייטינג והקרב על המסך: "המקור" מול "זמן אמת"
הציניות התקשורתית מגיעה לשיאה סביב כלכלת הרייטינג המסחרית. עו"ד אלוני סדובניק מתארת את היחס לנפגעות מאחורי הקלעים של תוכניות התחקירים כאל מוצרים על המדף: "הן כמו תפוזים בשוק. 'כמה נאנסות יש לך בעשרים שקל? תביא לי שתי נאנסות ואנס אחד שיאזן את הטעם'. לפעמים האונס השני של הנפגעות נעשה באולפנים הנוצצים של העיתונות החוקרת."
הדינמיקה הזו התפוצצה השבוע סביב תוכניתו של רביב דרוקר, "המקור", והחלטתו לראיין את יובל וילנר, החשוד באונס של נעמה שחר ושל המוזיקאית שי-לי עטרי (שורדת הטבח בכפר עזה), כשהמקרים עדיין תלויים ועומדים בבתי המשפט. בנוסף חשוב להזכיר שבמשך שנים וילנר נהנה מחסותו של צו איסור פרסום, ביקש את הארכתו בטענה שהוא עלול להתאבד אם שמו יפורסם ואז באופן מניפולטיבי מאוד איפשר את קיום הריאיון וחשיפת שמו ופניו לטובת הריאיון עם דרוקר.
שי-לי עטרי פרסמה פוסט זועם נגד דרוקר: "לתת ריאיון לאנס שעדיין עם תיקים פתוחים במשטרה... זה לא נקרא 'ריאיון'. זו פלטפורמה שמלבינה אותו ורומסת את הנפגעות שלו. אתה תומך בהשתקת נפגעות... והכל בשביל רייטינג ותו לא." מנגד, דרוקר הגן על המהלך: "ראיון הוא לא פרס למרואיין. אנחנו מנסים להגיע לכל הצדדים כדי לחלץ את האמת העובדתית... האם כעיתונאי אני יכול לוותר על האפשרות להציב לו את השאלות הקשות?"
אלא שבעבירות מין, השימוש בקלישאת "שני הצדדים" מייצר סימטריה מוסרית מעוותת ומסוכנת. חזקת החפות, שאדם החשוד במעשה פשע הוא חף מפשע אלא אם הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר, אינה חזקת הבמה, ואדם החשוד באונס אינו ראוי לאולפן נוצץ ומחמיא.
ההחלטה של דרוקר לקיים עם וילנר את הריאיון עוררה סערה ציבורית עצומה וקריאה רחבה לחרם צופים על "המקור". הציבור, הפעילות והנפגעות הדהדו ברשתות המלצה גורפת אחת: לא לצפות בתכנית, ולהעביר ערוץ ל-"זמן אמת" בכאן 11, ששידרה באותה השעה תחקיר חלוצי, כואב וחשוב מאין כמוהו על תופעת הפגיעות הטקסיות, בבימויה של רוני זינגר. הקרב הזה על השלט הוכיח שהציבור מסרב לשתף פעולה עם מתן במה להלבנת חשודים באונס תחת אצטלה של "עיתונות אמיצה".
---
🔒 פרק ה': הלבנה והשתקת הנפגעות בחסות החוק
המערכת המשפטית מגבה למרבה הצער את התוקפים, פעמים רבות, כשאלה זוכים לצו איסור פרסום של שמם וכך נמנעת מהנפגעות האפשרות לציין מיהו הפוגע ולהזהיר את שאר הציבור מפניו, עוד בטרם יסתיים המשפט. זה נובע גם מעקרון חזקת החפות האמור, ונוצר במקור בכלל כדי להגן על הנפגעים והנפגעות שאולי מפחדים שיידעו עליהם שנאנסו, אבל כעת מנוצל על ידי תוקפים מתוחכמים. "הפוגעים בימינו נהנים מביטחון עצמי מופרז," טוענת עו"ד אלוני סדובניק. "הם נהנים מצו איסור פרסום, וחוזרים לחיק החברה שלא יודעת שיש להישמר מפניהם. במקביל, משרד הפנים מאפשר להם בקלות להחליף את שמם ולהיטמע מחדש בחברה תחת זהות נקייה."
כפי שמסכמת של"ג בן שטרית בעקבות ניסיונות הפשרה המשתקים בתיקה: "הסכמתי לא לומר את שמו, אך בשום אופן לא הסכמתי לא לספר איך נאנסתי ואיך נהרסו חיי. שתקתי מספיק, השתיקה שלי משמעותה פגיעה בביטחון הציבור".
---
תגובות