פרידה מרועי אופנבכר ז"ל: האיש שנתן קול לאחים השכולים מאובדנות
- שיר אלוני
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: לפני 13 שעות
בליל ה-20 במאי 2026 הלך לעולמו מדום לב רועי אופנבכר- עובד סוציאלי קליני, חוקר ומחבר הספר החלוצי "יותר מאחד, פחות משניים". כמי שרואיינה על ידו ומצאה הד לקולה, אני נפרדת מאח שכול שהפך את השתיקה המשפחתית למסע חברתי משמעותי, וסירב לתת לכאב להישאר בצללים. יהי זכרו ברוך. | מאת: שיר אלוני
ההתאבדות, כפי שכתב רועי אופנבכר בפתיח לספרו, היא חלק מהסיפור האנושי בכל תקופה ובכל מקום.
היא מניע אמנותי רב עוצמה, היא מופיעה בפילוסופיה ובכתבי הקודש, ויום אחד, היא הופיעה גם בביתו.
רועי היה בן 13 כשאחותו הבכורה יעל, בת 16 וחצי, התאבדה.
באותן שנים הנושא נותר עטוף בדממה ובבושה גדולה.
המשפחה חסתה תחת הנוסח המקובל של "תאונת רכבת", אך מאוחר יותר התגלו המכתבים, והמילה המפורשת נהגתה.
במשך שנים, השתיקה החניקה אותו.
"חדרה היה במרחק צעדים בודדים מחדרי", כתב, "אבל אחרי שזה קרה ידעתי שאת המדבר שבין חדרינו לא אוכל לצלוח". כשהאוויר בבית הפך דליל מדי, הוא יצא למסע פומבי וחשוף כדי להפר את קשר השתיקה:
תחילה באמצעות עבודת תזה באוניברסיטת חיפה, ולאחר מכן בספרו המטלטל
"יותר מאחד, פחות משניים: על אחים למתאבדים - מסע אישי וחברתי" (הוצאת מודן, סדרת פסיכה).
האבלים הנשכחים של השפה העברית
מדי שנה מתאבדים בישראל כ-500 בני אדם. מאז קום המדינה, מספר האנשים ששמו קץ לחייהם גבוה ממספר החללים שנפלו במערכות ישראל או בתאונות דרכים. אולם למרות הסטטיסטיקה המהדהדת, החברה בחרה במשך עשורים לעמעם את התופעה. החלטות מועצת העיתונות משנות ה-60 שהעדיפו את ביטוי הקוד "נסיבות טרגיות", לצד מנגנוני הסתרה חברתיים, הותירו את המשפחות להתמודד לבדן עם האשמה והבושה.
בתוך מעגל השכול הזה, זיהה רועי את שקיפותם המוחלטת של האחים והאחיות,
קבוצה שהחוקרים מכנים "אבלים נשכחים".
רועי הצביע על כך שהשפה העברית עצמה מתעלמת מהם:
בעוד שיש מילה ייחודית לאובדן בן זוג (אלמן) או אובדן הורה (יתום), אין מילה ייחודית לאח שכול.
האבל של האחים נתפס תמיד כנגזרת של אבל ההורים;
הם נדרשו "להיות חזקים", לשמור על המערכת המשפחתית,
והשאלה הראשונה שתופנה אליהם תמיד הייתה "איך אמא ואבא מתמודדים?"...
"בכל סדק בקול שלהם, זיהיתי את הסדק בקולי"
החלוציות של רועי נבנתה מפגישות פנים אל פנים, מהנכונות להקשיב לחומרים הרגישים והמדממים ביותר של החיים. עבורי, המפגש איתו לספר היה רגע של הד ושותפות שלא מצאתי בשום מקום אחר. בראיון עמי, כשהעזנו לפתוח את הפצעים ולדבר על אורי ועל הבחירה שלו לסיים את חייו, הרגשתי לראשונה שאין צורך להצטמק או להסתיר. רועי לא נבהל מהכאב, מהכעס או מהאשמה. הוא ישב מולי כאח שכול שמכיר את החור השחור הזה מתוך ביתו שלו. הדיאלוג איתו על אורי, על המאבק המשותף שלנו להכיר בריבונות של האחים ועל הסירוב להפוך את היקירים שלנו ל-"פלקט" או לנרטיב מושתק, העניק לסיפור של אורי ולסיפור שלי, מקום וקיום בעולם.
כשנשאל רועי במשך השנים "כמה אחים יש לך?", ניסח משוואה משלו שהעניקה לספר את שמו:
"יותר מאחד, פחות משניים". תשובה המבהירה כי האח קיים, אך לא באופן שלם.
תשובה, שגילה שהיא משותפת לעוד הרבה אחים שכולים כמוהו.
היצירה כמרחב של צמיחה ונחמה
הדרך שרועי עשה מציעה שיעור עמוק ומעורר השראה על האופן שבו ניתן להתמודד עם הטראומה הקשה ביותר.
במקום לשקוע בתוך הבדידות והאשמה שקשר השתיקה כופה, רועי בחר להשתמש במחקר ובכתיבה
כדי לחולל מה שחוקרים מכנים "צמיחה פוסט-טראומטית".
הספר שלו הוא עדות חיה לכך שהאבל אינו תהליך סטטי של ניתוק מהאדם שאיננו,
אלא מסע דינמי של עיצוב מחדש של היחסים עמו, המעבר מ-"לאהוב אדם בנוכחותו" ל-"לאהוב אדם בהיעדרו".
רועי הראה לנו שההתקרבות לכאב, ככל שהיא מאיימת, היא הדרך היחידה להחזיר את השליטה על החיים.
הוא ביקש להכיר בסובייקטיביות וברקע האנושי של אחותו, על כל המורכבות והקונפליקטים שבה.
בכך שהעז לפתוח את המגירות התחתונות, לקרוא את מכתב הפרידה ולהוציא את הסיפור המשפחתי מהצללים,
הוא מצא מרחב שבו יעל יכולה להמשיך להיות נוכחת בחייו כאחות גדולה, נערצת ומשפיעה.
היצירה שלו מלמדת אותנו שהתרופה הגדולה ביותר לבושה היא השותפות,
וכי כאשר אנו מוצאים את האומץ להביט לפצע בעיניים ולספר אותו,
אנו מעניקים תוקף לא רק למותם של אהובינו, אלא גם לבחירה שלנו עצמנו להמשיך לחיות.
להישיר מבט אל הכתם שעל הקיר
סירובו של רועי להיכנע לעמימות ונרטיבים מוכתבים מראש לא הצטמצם רק לחדר הטיפולים או לדפי ספרו. הוא בא לידי ביטוי מובהק גם בפעילותו הציבורית והיזמית. רועי, יליד דצמבר 1979, ירושלמי בכל רמ"ח איבריו, פיתח והוביל סיורים היסטוריים יוצאי דופן שביקשו להאיר את הפינות שהחברה מעדיפה לטאטא אל מתחת לשטיח.
בסיורו היסטורי "הר הרצל ללא גיבורים", עסק במקומם של החיילים המתאבדים, נופלי תאונות האימונים והחיילים שמתו ממחלות בתוך האתוס הציוני והשכול הלאומי. הוא מחה על ההגדרות המעומעמות כמו "נפל בעת שירותו" שנועדו להעלים את הסיפור הפרטי לטובת הממלכתיות, וחיפש שותפי גורל גם בין מצבות האבן. גם בשנים האחרונות, בטקסטים שכתב, המשיך להזהיר מפני הניסיונות של הממסד לגרד כתמים מהקיר ולעצב נרטיבים היסטוריים על גבם של אבלים, כפי שביטא בתמיכתו במאבקן של אמהות שכולות.
בסיור אחר שהגה, "האחוריים של ירושלים", לקח את המשתתפים למסע בעקבות ההיסטוריה של הזבל בעיר העתיקה במאה ה-19, מתוך תפיסה סביבתית עמוקה שביקשה לשבור את קונספט ה-"שגר ושכח" המודרני, בין אם מדובר בפסולת פלסטיק שממלאת את כדור הארץ, ובין אם מדובר בחללים הרגשיים שאנו מנסים להסתיר.
החיוניות, האופטימיות והקהילתיות שלו מצאו בית חם גם ביציעי מועדון הכדורגל הפועל ירושלים.
רועי, יחד עם רעייתו תמר וילדיו, היה חלק בלתי נפרד מחיי המועדון.
רועי ייסד את מחלקת ההדרכה שלו, מתוך אמונה בכוחה של קהילה לחולל שינוי,
לחבר בין אנשים ולהתגבר יחד על מכשולים וכאב.
הזיכרון דורש תחזוקה
בפרק הפתיחה של ספרו, השתמש רועי בדימוי בלתי נשכח המהדהד כעת בעוצמה כואבת. הוא סיפר על מחקר שמצא כי אם האנושות תדיר את רגליה מניו-יורק למשך חמש מאות שנה, ישובו הצמחים ויפרצו את הבטון והעיר תיעלם בתוך ג'ונגל פראי.
"הזיכרון דורש תחזוק דומה", הסביר את הדחיפות שאחזה בו לכתוב ולתעד, "את קורות חיי אחותי כבר מכסה ג'ונגל, ולא ירחק היום והוא יכסה גם את המגדל האחרון - מעשה התאבדותה".
רועי פעל כל חייו כגנן של הזיכרון האנושי. הוא פינה את העשבים השוטים של ההשתקה, סירב לתת לצמחיית השיכחה לכסות את האנשים שאהב ואת הסיפורים שחברה שלמה ביקשה להדחיק. הוא השיל מעצמו את הגנות המטפל כדי לגשת אל הפצעים החשופים ביותר, ולימד אותנו שאפשר להביט באקדח שהונח על שולחן האוכל המשפחתי, לעבד את האובדן, ולאהוב אדם גם בהיעדרו.
כעת, עם לכתו הפתאומי והמוקדם מדי בגיל 46, המשימה לתחזק את השבילים שסלל, להשמיע את הקולות שהציל מהדממה, ולשמור על מפעל חייו- עוברת אלינו (ובמיוחד אצלי במיוזלטר).
נזכור אותך, חבר יקר לדרך, וננסה להיות תמיד אופטימיים. עכשיו גם בשבילך.
