לחולל שינוי: הרקדנים שהעבירו את הסטודיו שלהם לרחוב
- נעה שטרייכמן
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 7 דקות
פעילות הסטודיו הנודד למחול מוקדשת לכל איש ואישה הנמצאים במסע לגילוי עוצמתם הפנימית, כיוצרים ובוראים בעולם. אני מאמינה בכל ליבי, שכוחות היצירה הם הרפואה הטבעית השורשית לכל סוגי המחלות האנושיות. כלי האמנות, זמינים לנו להמרת כל רגש או סיפור בחיינו - לפעולות מעשיות של נתינה ויצירה, המחברות אותנו לכוחות האינסופיים שבתוכנו. מאחלת שמאמר זה יהיה לרפואה ולהשראה של כל הקורא בו.
| מאת: נעה שטרייכמן, הסטודיו הנודד
מהו הסטודיו הנודד?
במאמר זה אני מבקשת לספר את סיפור המסע שלנו: מסע שמורכב מהדרך האישית שלי ומשלל דרכים נוספות שהצטלבו ונפגשו ליצירה משותפת וקהילתית, יצירה השייכת לרבים. הסטודיו הנודד הוא הוויה של סטודיו שמסוגל למצוא לעצמו בית בכל זמן ובכל מקום. במרכזי ערים, בתחנות רכבת, בבתי חולים, בבתי ספר, במוקדי מחאה ובמוזיאונים - אנחנו כל הזמן בתנועה, כל הזמן יוצרים. כבר ארבע שנים שאנחנו "בונים" לעצמנו קירות ורצפה רכה בכוח הדמיון המשותף. כשאנשים רבים מדמיינים יחד - חלום הופך למציאות.
מי אנחנו?
אנחנו רקדנים, שחקנים, מוסיקאים ופרפורמרים מכל גיל, ז’אנר ורקע. דבר אחד מאחד אותנו ומייחד את עבודתנו: אנחנו יוצרים בחוץ, לעיני העוברים והשבים, על הבמה שהיא המרחב היומיומי. אולי דווקא בגלל זה נמשכים אלינו אנשי במה מכל כך הרבה רקעים שונים.
איך הכל התחיל?
מעולם לא ראיתי את עצמי כאדם שיש לו מקום על הבמה. התחלתי לרקוד כחלק מתהליך החלמה אישי נפשי ופיזי, מכאבים כרוניים ומנטייה לדיכאון. כמו רבים מעולם התנועה, גיליתי שזה פשוט עובד: כשאני רוקדת - הכאב נעלם. כשאני משחקת - הנשימה מתרחבת והנשמה מתמלאת שמחה.
במהלך השנים פגשתי עוד ועוד קולגות שנכנסו לעולם הבמה והאמנות ממניעים דומים. התנועה והיצירה מרפאים את הגוף ואת הנפש.
רקדתי בכל מקום, תמיד לבד. ככל שלמדתי יותר השתכללתי כפרפורמרית. לימדתי את עצמי לפקוח עיניים, לפתוח את בית החזה, ולאפשר לקהל לראות אותי באמת. אפשרתי למעשה האינטימי של הריקוד הפרטי שלי להפוך לנחלת הכלל. שמתי לב להשפעה שיש לפעולה הזו על המרחב: אדם רוקד בחופשיות, במקום שאינו מיועד לריקוד - זהו מופע שקט, ללא מילים, ודווקא משום כך הוא יוצר סביבו מרחב של שקט, של קדושה.
ירושלים, קורונה וסף של שינוי
בשנת 2021, בסוף תקופת הקורונה, עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד אמנות בתיאטרון החזותי. במקביל, התחלתי לתעד את פעולות הריקוד והאלתור שלי במרחב הציבורי, והבנתי שהן עונות למה שהוגדר לי בלימודים כ- "פעולה תיאטרונית". העיר פתחה בפני קומפוזיציות חדשות, אפשרויות חדשות, ובעיקר - מרחב אינסופי של השראה. התגובות מהקהילה סביבי לא איחרו לבוא: חברים וקולגות שאלו מתי יוכלו להצטרף אליי, מתי נארגן מפגשי ריקוד פתוחים בעיר. וכך, באופן טבעי לחלוטין - זה פשוט קרה.
המפגש הראשון – תחנת יצחק נבון (2022)
את המפגש הראשון ארגנתי בתחנת הרכבת יצחק נבון בירושלים, יחד עם כמה חברות הרפתקניות במיוחד. רחבת הפסנתר, אחרי הרציפים בסוף המדרגות הנעות - היתה לנו בית ראשון ליצירה, שיציב עבורנו עד היום. חלל שכמו ביקש שנאיר את אורו הנסתר.
היה לי דימוי חד בראש: אנשים יורדים במדרגות הנעות ופתאום נחשפים לקבוצה של אנשים רוקדים. משהו בין יער פיות לבין התרחשות פיוטית שמופיעה משום מקום.
ההיענות למפגש הייתה מדהימה. רעיון שנחשב תחילה ל"הזו" הפך לגרעין קהילתי של כ־20 משתתפים קבועים, שאליהם מצטרפים בכל פעם אנשים חדשים. בתחילת הדרך הנחיתי את המפגשים עם שותפה - ניצן חאסקי, ובהמשך לקחתי עליי את ההנחיה.
המפגשים הראשונים נבנו סביב תרגילים קבוצתיים "סקורים" - ולאחריהם זמן אלתור חופשי, שבו כל אחד ואחת לקחו את החומר הנלמד למרחבים אישיים וחדשים. בהמשך התפתחו לסדנאות ליצירה ופרפורמנס ולכדי מופעים ממש.
ליצור שותפויות - הנהלת הרכבת
במפגש השלישי שלנו בתחנת הרכבת, עם קבוצה של כ־30 משתתפים- קיבלנו לראשונה תגובת התנגדות.
מאבטחי הרכבת ניגשו אלינו כמה פעמים וביקשו לפזר את ההתקהלות, בנימוק שאנחנו מפריעים לסדר בתחנה ולתנועת הנוסעים. באותה תקופה עדיין לא ידעתי לנסח חזון או אופק לפרויקט, אבל הייתה בי ידיעה עמוקה ופנימית שאני עוסקת במרחבים של חיבור בין אנשים.
המרקם העדין הזה - השקט שנוצר, ההקשבה, האופן שבו קסם של במה מצליח להופיע בתוך מציאות דחוסה ומוכתבת מראש - כל אלה אפשרו לאנשים מכל גיל, רקע ומגזר להיפגש. להיות נוכחים לרגע בהווה. אם זה לדקה ואם זה לשעה.
באותה תקופה התגבש בי מצפן, שיהפוך לימים לאחד מכללי הבסיס של הסטודיו:
במרחב הציבורי הישראלי יש מספיק אלימות- אין צורך להוסיף עליה עוד. אנחנו כאן כדי לייצר מרחבים של חיבור.
מתוך הכוונה הבהירה הזו, פניתי לאחד המאבטחים וביקשתי: "אני מנהלת את הפרויקט - אשמח לדבר עם המנהל שלך."
במבט לאחור אני שואלת את עצמי: מאיפה האומץ? והתשובה פשוטה: כשמחוברים להוויה של שליחות, אפשר לפרוץ כל מחסום.
כעבור זמן קצר קיבלתי הודעה שערן בן דוד, מנהל תחנת הרכבת (והיום.. סוג של המנהל האמנותי שלנו בתחנת הרכבת!), מגיע לפגוש אותנו.
ערן הגיע ממוקד וניכר שעסוק באלף משימות אחרות. הוא נעמד איתנו במעגל - כולנו היינו בטוחים שזה סופו של הניסיון שהתחלנו. אבל הוא הסתכל עלינו ואמר שאנחנו נראים אנשים טובים, אחלה חבר'ה ובכוונות טובות, ורק ביקש להקפיד על כמה נהלים:
לשים נעליים
לא להפריע לנוסעים בדרך למדרגות הנעות
לשמור על בטיחות
וזהו. חיוך קטן.אנחנו עוד מנסים להבין - מותר? לא מותר?
ואז הוא שם יד במרכז המעגל, כולנו הנחנו ידיים מעליו, ספרנו עד שלוש ופיזרנו אותן באוויר. והוא פשוט הלך.
הפעם הבאה שראינו אותו הייתה רק שנה אחר כך.
שותפות שנבנתה בצעדים קטנים
בהמשך, עם התמסדות הפעילות, גם האישורים שקיבלנו ממנו ומהנהלת הרכבת הלכו והתרחבו:
לצלם כתבה ל־ישראל היום?- מאושר.
להפיק פסטיבל רגע אחרי ימי המלחמה באיראן? - גם כן.
לפעול גם בכניסה לתחנה? - מקבלים ברכה.
הרכבת היא שירות לציבור, ומנהלי התחנה הם הסמכות שמגדירה גבולות ודגשים.דווקא בתוך המערכת הזו, למדתי להכיר להם ערך גדול. מצופה מאיתנו, מוסד אמנותי מתהווה המתמחה באמנות רחוב - להיות הכי אנטי מערכתי שיש. אלא שבדיוק השינוי שאנחנו מבקשות הוא לבסס את פעולתנו כארגון בעל שיטות עבודה, מטרות וחזון.אנחנו מסוגלות לעבוד מול מוסדות כי אנחנו עצמנו מטפחות חשיבה מערכתית בתוך שדה פתוח ופרוץ של אמני הרחוב בארץ.
יש חלומות אמנותיים רבים על הרכבת שלא מקבלים אישור - אבל אני אף פעם לא נלחמת.אני יזמית מטבעי, ואני יודעת: מי שלא זורם - טובע. בתוך גבולות המציאות, המותר והאסור, אנחנו מפתחות תמה אמנותית ייחודית:
האיסור על רמקולים - שלח אותנו ליצור יצירות ופסטיבלים שלמים עם מוסיקה חיה בלבד.
האיסור על מופעים מסוימים בשטח התחנה - שלח אותנו לפעול באזורי הכניסה, ולהרחיב את המפה האמנותית שלנו.
הבקשה לא להפריע למדרגות הנעות - הולידה קטעים שנבנו על המדרגות בזמן שהיו ריקות.
תגובות