לזכרו של יאיר גרבוז: פרידה מהאמן שצייר וכתב את המציאות הישראלית
- שיר אלוני
- לפני 4 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
עם פטירתו של האמן והסאטיריקן היום, 29 באפריל 2026, נחתם פרק של יצירה שהתעקשה על הזיכרון, התריעה מפני הקיצוניות וראתה בסטודיו מקום של בירור פנימי וציבורי. על דמותו של האמן שסירב להפריד בין הסטודיו לכיכר העיר, שהפך את השפה לכלי עבודה ושילם מחיר ציבורי כבד על אזהרותיו. אמן ששילב בין טקסט למכחול, ראה בסטודיו זירת התרחשות רעיונית והתעקש על שימור העבר בתוך מציאות ישראלית המבקשת למחוק אותו. יהי זכרו ברוך | מאת: שיר אלוני
יאיר גרבוז נולד בגבעתיים בשנת 1945. גרבוז היה פובליציסט, סאטיריקן, מורה לאמנות, מבקר, סופר ואיש טלוויזיה. נשוי ואב לשלושה ילדים. אחיו הם חבר הכנסת לשעבר אהרן הראל (אביו של הפוליטיקאי והשחקן אסף הראל), ואלון גרבוז שניהל את הסינמטק בתל אביב. למרות ריבוי הכובעים, הוא התעקש תמיד שהציור הוא "טעם הקיום" שלו. בראיונותיו נהג לומר שאם היה זוכה במיליונים במפעל הפיס, היה מוותר על כל עיסוקיו האחרים, אך לעולם לא על הציור.
עבורו הציור היה "עבודה", מילה צנועה שביטאה את המחויבות שלו לקום בבוקר אל מול הבד הריק. הוא טען שכדי לעשות אמנות בעלת ערך צריכה להתרחש שריפה פנימית שיוצאת החוצה כעשן. התרבות הישראלית את אחד מיוצריה הרב-גוניים והחדים ביותר, צייר שבמהותו נותר נאמן לבד הריק, אך מצא בדרך אינספור דרכים לפרק ולהרכיב מחדש את הזהות הישראלית.
על יצירתו בציור זכה בפרס א.מ.ת ובפרס רפפורט (2015).
גרבוז התעצב כאמן במכון אבני ותחת השפעתו המכרעת של רפי לביא, מורה שהעניק לו כלים ליצירה חופשית וחסרת פשרות. השילוב הייחודי שפיתח בין השפה החזותית למילה הכתובה הפך לסימן ההיכר שלו, והוביל ליצירת גוף עבודה עשיר שחורג מגבולות הבד אל עולמות הספרות והתקשורת.
הילדות וארון הספרים
הוא גדל בבית שלא היה בו שיח על אמנות (אבל היה בו הרבה הומור וחשיבה סאטירית). הקשר הראשוני שלו ליצירה נולד מתוך ארון ספרים עשוי עץ וזכוכית, שבו שמר אחיו הבכור אלבומי אמנות. מכיוון שהצילומים באותם ימים היו בשחור-לבן, גרבוז הילד גיבש תובנה סוריאליסטית: "החיים הם בצבע, אבל האמנות היא בשחור-לבן". חוויה זו קידשה עבורו את הספר כמקור השראה. הוא לא חיפש השראה בטבע, אלא בחנויות ספרים, אותן כינה "הנוף שלי". הוא האמין ש"בא לי" היא סיבה מצוינת ליצירה, וטען שחכמתו תלויה במכחול. בלעדיו, העיד על עצמו, הוא מרגיש הרבה יותר טיפש.
הומור, פולניות ו"הלימון שנסחט"
גרבוז הפך למזוהה עם דמות ה-"פולני" הנצחי, אך בראיונותיו הסביר שמדובר בתווית שהודבקה לו על ידי אחרים. הוא תיאר את הפולניות כעניין של יחסי הורים-ילדים, שפה פנימית של דאגה וחרדה. הוא נהג לספר בחינניות על הניסיונות שלו להתגנב הביתה בשתיים בלילה בשקט מוחלט, רק כדי לשמוע את קול אמו מהחדר השני: "אולי אתה רוצה משהו לאכול?"
לימים אמר שאת "לימון הפולניות" הוא סחט עד הטיפה האחרונה, ועבר להתפרנס מהקליפה. הוא הצטער על אובדן היידיש, שפת אמו, וראה בהומור כלי ל-"ניקוי הפלאגים במוח", תוך שהוא מבקר את הסאטירה המודרנית על רדיפתה אחרי רייטינג
ו-"צילחות" של בדיחות.
דף הגמרא של הציור
הציור של גרבוז היה יומן פרטי עשיר שכלל צילומים, הדבקות וטקסטים. הוא השווה את המבנה של עבודותיו לדף גמרא: שילוב של טקסט מרכזי עם הערות שוליים ופרשנויות. הוא צייר שוב ושוב את אשתו מרגלית, בטענה ש-"אשת האמן" היא תמיד מי שחייבת לחיות איתו. בסדרות מאוחרות כמו "ראשים וציור בתוכם" הוא עסק בחדירה אל תוך המחשבה. בפרויקט "ביופסיות צרפתיות" הוא שאל קטעים מאמנות קלאסית ובירר אותם דרך נקודת המבט המקומית. הוא התנגד למושג "סגנון" במובן של העתקה עצמית וחיפש תמיד את המבוכה שביצירה חדשה.
המאבק בשכחה והפאתוס הציוני
גרבוז ביקר את הנטייה הישראלית למחיקת ההיסטוריה. הוא טען שהעם היהודי הוא עם שכחן שמבצע "ריסטארט" בכל פעם מחדש. הוא קבל על כך שאין במוזיאונים תיעוד כרונולוגי של אמנים ישראלים גדולים כמו אריה ארוך או זריצקי. הוא הבחין בין נוסטלגיה שמעוותת את הזיכרון לבין זיכרון עובדתי. הוא כינה את הפאתוס "הכולסטרול הטוב של הציונות" וראה בו מגנט שניתן להשתמש בו בשפה בריאה. הוא טען כי לערבים יש "בית" בעוד לישראלים יש רק "דירה" או "מקום מגורים", וביקר את המנהג הישראלי לשאול על מחיר נדל"ן בכל מקום.
סאטירה, כהניזם ונאום הקומץ
בשנות השמונים כתב גרבוז במוסף הסאטירי "דבר אחר" של העיתון "דבר", תחת שם העט "י. פולני". רשימותיו הסאטיריות זיכו אותו בפרס סוקולוב לעיתונאות בשנת 1993. באותה שנה, עם עליית ערוץ 2 המסחרי, הנחה גרבוז את תוכנית הסאטירה "אין עם מי לדבר". ב־1989 פרסם את הספר "תמיד פולני", לקט מעובד של רשימותיו בעיתון. הצלחת הספר אפשרה לו לצאת לחצי שנת שבתון בפריז, חוויה שהשפיעה על המשך הקריירה שלו. בהמשך השתתף גרבוז טור בתוכנית "תיק תקשורת", שבו עסק באופן סאטירי בתחלואי התקשורת הישראלית. הוא ביקר את הסאטירה העכשווית שממוקדת ברייטינג.
הפעילות הציבורית של גרבוז הגיעה לשיא (ולסערה) בנאום שנשא בכיכר רבין ב-2015. האזהרה שלו מפני "מנשקי קמעות ועובדי אלילים" הפכה לסמל של שבר תרבותי. גרבוז סירב להתנצל, בטענה שדבריו כוונו נגד השתלטות הכהניזם והקיצוניות – אזהרה שלדבריו התממשה במדויק. הוא סיפר בהתרגשות על אמא של חטופה שפגשה אותו בהפגנה ואמרה לו: "האזהרה שלך רשומה על שמך בטאבו". עבורו, הסאטירה לא הייתה רק בדיחה, אלא ערבוב הכרחי בין צחוק לרצינות תהומית.
חינוך לאתגרים
בתחום החינוך הוא ניהל את בית הספר "המדרשה". הוא האמין שבהוראת אמנות אין מקום למושג "להיות נחמד". לשיטתו, המורה צריך להציב קשיים בפני התלמיד וללמד אותו לשמור על חופש ואומץ מול פיתויים. הוא סיפר שהציע לשר החינוך לבחון בתי ספר לפי מידת הרצון של התלמידים לבוא אליהם. הוא ציין שבמקומות שבהם יש מגמות בחירה, כמו אמנות או כדורגל, הרצון גבוה יותר. הוא ראה במערכת החינוך גוף שרוצה לשלוט בילדים במקום לאפשר להם להצליח. הוא ביקר את מערכת החינוך שמעדיפה לשלוט בילדים במקום לאפשר להם לצמוח מתוך רצון פנימי.
תגובות