סימני השאלה עדיין מרחפים: לזכרו של כריס קורנל במלאות 9 שנים ללכתו

הוא נחשב לאחד הקולות הגדולים של דור הגראנג' והותיר אחריו שובל של יצירה מופתית, לצד מאבקים בלתי פוסקים בדיכאון. אולם כמעט עשור לאחר שנמצא ללא רוח חיים בדטרויט, משפחתו ומעריציו מסרבים להשלים עם הקביעה הרשמית של נתיחת הגופה. מבט אל תחנות היצירה בחייו והתעלומה שנותרה פתוחה. | מאת: שיר אלוני

Chris Cornell in July 2015. Picture Casey Curry Invision AP Alamy

אחרי עשורים של יצירת מוזיקה, בקריירת סולו ובלהקות שונות, הלך כריס קורנל לעולמו בשנת 2017. הוא החזיק במנעד קולי יוצא דופן של כמעט ארבע אוקטבות, בטכניקת שירה עוצמתית וייחודית ובכישרון כתיבה יוצא דופן. מותו הפתאומי והטרגי הכה בתדהמה את עולם המוזיקה, אך ככל שעוברות השנים, הנסיבות שסובבות את אותו לילה בדטרויט מסרבות להפוך לעוד שורה סטטיסטית בהיסטוריית הרוק.

הילדות, המרתף הנטוש והמפלט במוזיקה

הוא נולד ב-20 ליולי 1964 בשם כריסטופר ג'ון בויל וגדל בסיאטל שבוושינגטון. לאחר שהוריו התגרשו כשהיה נער, הוא, שני אחיו הגדולים ושלושת אחיותיו הקטנות אימצו את שם הנעורים של אימם – קורנל. כבר בגיל צעיר נאלץ להתמודד עם דיכאון חמור, היה בודד מאוד ואף נמנע מקשרים חברתיים. לגדול בבית עם הורים אלכוהוליסטים היווה רקע מורכב, וכבר בגיל 12 הוא החל לצרוך אלכוהול וסמים שהיו נגישים בבית. קורנל העיד בעצמו שהאלכוהול הוא זה שהסיר את הפחד והעניק לו את הביטחון להמשיך לשימוש בסמים כבדים יותר. בגיל 14 חווה חוויה קשה עם סם ה-PCP (אנג'ל דאסט), אשר הותירה צלקת עמוקה בנפשו וגרמה לו לסבול בהמשך מהפרעות חרדה ואגורפוביה, שהובילו לתקופה של שנתיים שבהן כמעט ולא יצא מהבית.

החשיפה הראשונה שלו לעולם המוזיקה התרחשה בערך בגיל 9, כשהוא מצא אוסף תקליטים נטוש של הביטלס במרתף של בית שכן, והאזין להם באדיקות במשך מספר שנים. למרות שלמד לנגן על פסנתר וגיטרה, הכלי הראשון שחיבר אותו לרוק היה תוף סנייר שאמו קנתה לו. כפי שמתואר באתר הרשמי של קורנל ובדבריו לאורך השנים, המוזיקה הפכה למפלט שהציל אותו פעם אחר פעם, האמצעי היחיד שאיפשר לו לתעל את הרגשות הקשים שלו החוצה ולמצוא שלווה פנימית.

להקת FACE TO FACE בה קורנל השתתף כמתופף בשנת 1982. (Photo: tumblr.com)

(Photo: Wikimedia) הלהקה ממנה נבעה סאונדגארדן, דה שמפס

תחנות היצירה: מהמועדונים הקטנים ועד לאצטדיוני הענק

במהלך שלושה עשורים עיצב קורנל במו ידיו את פניו של הרוק האלטרנטיבי דרך מספר הרכבי מפתח וקריירת סולו ענפה:

• סאונדגארדן Soundgarden : הלהקה הוקמה בשנת 1984 על ידי קורנל (שבתחילה ניגן בתופים ושר), הבסיסט הירו ימאמוטו והגיטריסט קים ת'איל, לאחר שחברו יחד מתוך להקת קאברים מוקדמת בשם "The Shemps". בהמשך הצטרף המתופף מאט קמרון, והבסיסט בן שפרד החליף את ימאמוטו. הלהקה הושפעה מההארדקור, הניו-וייב והאטת הקצב של המלווינס, ושילבה ריפים כבדים בסגנון בלאק סבאת' ולד זפלין. הם היו להקת הגראנג' הראשונה מסיאטל שחתמה בלייבל גדול (A&M Records). אלבומם הרביעי משנת 1994, Superunknown, הפך לאלבום הפריצה הבינלאומי המצליח ביותר שלהם, הגיע למקום הראשון בבילבורד 200, זכה בשני פרסי גראמי והניב להיטי ענק כמו "Black Hole Sun" ו-"Spoonman". הלהקה התפרקה בשנת 1997 בעקבות מתחים פנימיים וחילוקי דעות אמנותיים בין קורנל לת'איל לגבי הכיוון המוזיקלי, והתאחדה מחדש בשנת 2010 לפעילות שנמשכה עד ימיו האחרונים של קורנל, כולל שחרור האלבום King Animal בשנת 2012. בשנת 2025 הוכנסה הלהקה לאחר מותו של קורנל להיכל התהילה של הרוק אנד רול.
  

• טמפל אוף דה דוג Temple Of The Dog : הרכב ופרויקט זמני שהוקם בשנת 1990 כאלבום מחווה מיוחד לזכרו של אנדרו ווד, סולן להקת Mother Love Bone וחברו הטוב ושותפו לדירה של קורנל, שנפטר ממנת יתר של הרואין. הפרויקט המשותף עם חבריו של ווד ומי שהקימו את להקת Pearl Jam (ובהם אדי ודר, ג'ף אמנט, סטון גוסארד ומייק מקרידי), הוליד אלבום פלטינה שכלל את היצירות האייקוניות "Say Hello 2 Heaven" ו-"Hunger Strike".
  

• אודיוסלייב Audioslave: סופרגרופ עוצמתי שהוקם בשנת 2001 בשידוכו של המפיק ריק רובין, שבו חבר קורנל לנגני להקת Rage Against the Machine (טום מורלו, טים קומרפורד ובראד וילק). שילוב הריפים של הלהקה עם המילים של קורנל הוליד שלושה אלבומי אולפן מצליחים, ובהם הלהיטים "Like a Stone" ו-"Cochise". הלהקה עשתה היסטוריה והפכה ללהקה האמריקאית הראשונה שהופיעה בקובה מול קהל חי של כ-70 אלף איש במופע פתוח בחינם.
  

• קריירת הסולו: לצד הלהקות שחרר קורנל ארבעה אלבומי אולפן אישיים- Euphoria Morning בשנת 1999 (אשר הוענק לו מחדש השם Euphoria Mourning בשנת 2015), Carry On בשנת 2007, שיתוף הפעולה הפופי עם המפיק טימבלנד באלבום Scream בשנת 2009 (שהגיע למקום ה-10 בבילבורד 200), ו-Higher Truth בשנת 2015. לאחר מותו שוחרר בשנת 2020 אלבום האוסף והקאברים No One Sings Like You Anymore, Vol. 1.
  

• קורנל פעל רבות גם בתחום הפסקולים: הוא היה הגבר האמריקאי הראשון שכתב וביצע שיר נושא לסרט ג'יימס בונד ("You Know My Name" לסרט "קזינו רויאל"), כתב את השיר "Live to Rise" לסרט "הנוקמים", זכה במועמדות לגראמי ולפרס הלוויין, והיה מועמד לפרס גלובוס הזהב בשנת 2012 על השיר "The Keeper" מתוך הסרט "Machine Gun Preacher".
  

הקהל בישראל זכה לקשר חם ומיוחד עם קורנל, שביקר בארץ חמש פעמים: הוא הופיע כאן לראשונה בשנת 2009 בגני התערוכה בתל אביב, חזר בשנת 2012 לשתי הופעות סולו באמפי שוני ובהיכל נוקיה, הגיע בשנת 2014 עם להקת סאונדגארדן המאוחדת לאצטדיון בלומפילד, וחתם בשנת 2016 בשני מופעים אקוסטיים חשופים ומרגשים במסגרת סיבוב ה-Songbook בהיכל התרבות בתל אביב ובתיאטרון קיסריה.

Soundgarden at the RIP! magazine party at The Palladium Hollywood, October 6 1991 (Image credit: Jeff Kravitz, FilmMagic, Inc)

הלילה בדטרויט וסימן השאלה המרחף

ב-17 במאי 2017 עלתה סאונדגארדן על במת תיאטרון הפוקס בדטרויט. במהלך השיר האחרון של המופע, שילב קורנל שורות מתוך השיר "In My Time Of Dying" העוסק במוות, ישו וגן עדן. שעות ספורות לאחר מכן, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-18 במאי, הוא נמצא ללא רוח חיים על ידי מאבטחו, מרטין קירסטן, על רצפת חדר האמבטיה בחדר 1136 בבית המלון MGM Grand בדטרויט, כשהוא בן 52. חוקר מקרי המוות הרשמי של מחוז ויין קבע באופן חד-משמעי כי סיבת המוות היא התאבדות בתלייה באמצעות רצועת כושר אלסטית, וציין כי הממצאים כולם תואמים לתלייה וכי לא היה חשד לפלילים (Foul play). נציגו של קורנל, בראיין באמברי, הגדיר את המוות כ-"פתאומי ולא צפוי". שדרן הרדיו מאט אבריט מה-BBC ציין כי הדבר מהווה שוק מוחלט, שכן קורנל היה בבריאות מצוינת, הופיע בתדירות גבוהה ונראה בשיא כוחו.

אלא שמאחורי הקביעה הרשמית נותר סימן שאלה כבד שממאן להיעלם. אלמנתו, ויקי קורנל (לה נישא בשנת 2004 לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה ומנהלת הלהקה לשעבר סוזן סילבר), הצהירה מיד כי בעלה לא היה מדוכא באותו ערב ולא היה שרוי במצב שיש בו פוטנציאל התאבדותי. "הוא לא היה מכאיב לילדינו בנטילת חייו", הבהירה. בשיחת טלפון שקיימו דקות ספורות לאחר סיום ההופעה (בסביבות 11:35 בלילה), היא הבחינה כי הוא ממלמל, מדבר בצורה מוזרה, חוזר על המילים "אני פשוט עייף" ומודה כי ייתכן שנטל מנה נוספת או שתיים של תרופת ההרגעה לורזפאם (אטיבאן) שנרשמה לו לטיפול בחרדה. ויקי המודאגת התקשרה למאבטח בשעה 12:15 בלילה וביקשה שיבדוק אותו. המאבטח הגיע לחדר, אך מאחר שהדלת הייתה נעולה מבפנים עם בריח וצוות המלון סירב לפרוץ אותה, הוא בעט בדלת החדר מספר פעמים עד שנפתחה, ולאחר מכן פרץ גם את דלת האמבטיה הנעולה ומצא את קורנל.

דוחות הנתיחה והטוקסיקולוגיה הרשמיים אישרו כי בגופו של קורנל נמצאו מספר תרופות מרשם (בהן לורזפאם, בוטלביטל, פסאודואפדרין ונלוקסון) במינונים טיפוליים, ונקבע כי התרופות לא היוו את סיבת המוות הישירה. המשפחה סירבה לקבל את הדוח כשלם. ויקי קורנל ציינה כי בעלה סבל מחבלת ראש שתועדה בשני דוחות רפואיים קליניים אך הושמטה מדוח הנתיחה הרשמי. בנובמבר 2018 הגישו ויקי והילדים תביעת רשלנות רפואית נגד הרופא המטפל, ד"ר רוברט קובלין, בטענה שהנפיק לו באופן רציף וממושך למעלה מ-940 מנות של חומרים משני תודעה ללא בדיקה רפואית נאותה, דבר שפגע בכושר השיפוט שלו וגרם לו לפעול בדחף רגעי ואובדני שאינו בשליטתו (תביעה שהסתיימה בהסכם פשרה חסוי בשנת 2021).

הסכסוכים והלחצים סביב העיזבון (שהוערך בשווי של בין 20 ל-60 מיליון דולר) לא פסקו. אשתו הראשונה סוזן סילבר תבעה את העיזבון בטענה לחובות ואי-הסדרת כספי התמיכה בבתם המשותפת לילי. במקביל, התפתח סכסוך משפטי מר וממושך בין אלמנתו ויקי לבין חברי להקת סאונדגארדן הנותרים סביב הזכויות והבעלות על שבעה שירים והקלטות דמו קוליות אחרונות שנותרו על המחשב הנייד של קורנל עבור האלבום השביעי המתוכנן של הלהקה, כאשר ויקי האשימה את הלהקה בעיכוב תמלוגים לשם סחיטה, והלהקה הגישה תביעת נגד (שבוטלה) על כספי מופע הצדקה לזכרו. המתח המשפטי הזה הוביל להסתה קשה ברשתות מצד מעריצים אדוקים, שהטיחו בוויקי האשמות ואיומי מוות, וחלקם אף טענו בקיצוניות כי היא או מאבטחיה היו מעורבים באופן פלילי במותו. המשפחה אף חוותה לאורך השנים טרור ממשי ואיומים מצד סטוקרית ומעריצה מטורפת בשם ג'סיקה רובינס, שנרדפה ונעצרה על ידי ה-FBI, דבר שאילץ אותם בעבר להוציא את ילדיהם מבתי הספר הציבוריים בניו יורק.

לצד כל אלה, המעריצים והרשתות הציפו טענות הקושרות את מותו של קורנל, כמו גם את מותו של חברו הקרוב צ'סטר בנינגטון (סולן לינקין פארק והסנדק של בנו של כריס, כריסטופר, שהתאבד בתלייה חודשיים לאחר מכן, ב-20 ביולי, ביום הולדתו של קורנל), לחשיפת מידע רגיש. לפי תיאוריות אלו, קורנל ובנינגטון פעלו כדי לחשוף רשת פדופיליה וסחר בילדים בינלאומית רחבת היקף שפועלת בחוגים המשפיעים ביותר בארה"ב, וכי ה-"התאבדות" בחדר המלון לא הייתה אלא חיסול ממוקד ומוסווה שנועד להשתיקם.

Chris Cornell with his wife Vicky and their kids Christopher and Toni attend 'The Promise' screening on April 18, 2017 in New York City.

(שימו לב בתמונה, לכיתוב על החולצה של הבת טוני). במבט על העובדות והפעילות המתועדת באתר הרשמי של קורנל, ניתן לראות כי הנושא של פגיעה בילדים אכן עמד במרכז עולמו הפילנתרופי והמעשי בשנותיו האחרונות: קורנל ואשתו הקפידו לתמוך ולעבוד באופן קבוע עם Stuart House, תוכנית בינלאומית מובילה ומוכרת שנוצרה על ידי "קרן האונס" (The Rape Foundation) המוקדשת כולה לטיפול ומתן מענה לצרכים המיוחדים של ילדים נפגעי תקיפה, התעללות וניצול מיני ומשפחותיהם. בנוסף, דרך "קרן כריס וויקי קורנל", הם פעלו לגיוס כספים וסיוע לילדים הפגיעים ביותר בעולם המתמודדים עם עוני, התעללות, הזנחה וסחר, ובמרץ 2017, חודשיים בלבד לפני מותו, סיירו קורנל ומשפחתו במחנות פליטים ביוון ופעלו בשיתוף ארגון הסיוע הבינלאומי (IRC) כדי לסייע לילדים שנמלטו מאזורי קונפליקט וחשופים לניצול. קורנל אף שימש כמנטור אישי לזאבייר (Zavier), בנו בן ה-13 של מעריץ גוסס שעימו כתב שיר צדקה, אשר חלה ונפטר מסרטן מוח קטלני במרץ 2017, חודשיים לפני מותו של קורנל עצמו.

אובדנות ככלי נרטיבי: כשהפשע עוטה מסכה של ייאוש

בין אם המקרה של כריס קורנל היה טרגדיה רפואית ונפשית של אובדן שליטה תרופתי ובין אם היה פשע מתוכנן שהוסווה היטב, הוא מציף אל פני השטח פרקטיקה עתיקה ואכזרית של עולם הפשע: השימוש באובדנות ככלי לעיצוב נרטיב תודעתי.

עבור פושעים, ארגוני פשיעה או גורמים בעלי כוח והשפעה, הסוואת רצח כהתאבדות היא דרך הפעולה המושלמת. היא לא רק מעלימה את הצורך בחקירה משטרתית מעמיקה ומנקה חשודים מיידיים, אלא היא בעיקר מנהלת את התודעה של הציבור ושל הסביבה הקרובה. כאשר אדם מת באופן אלים וחיצוני, החברה מחפשת אשמים ומפנה אצבע מאשימה כלפי חוץ. אך כאשר הנרטיב שנמכר לעולם הוא שהקורבן "נטל את חייו במו ידיו", כובד המשקל עובר מהרוצח אל הקורבן עצמו. הייאוש, הדיכאון הפנימי או החרדה הופכים לכתב האישום היחיד ולסיבת הסגירה של התיק.

המניפולציה הזו הופכת למתוחכמת ואכזרית במיוחד כאשר היא מופעלת על אנשים שהיסטוריית החיים והקריירה שלהם כוללת התמודדות מוכרת ופומבית עם קשיים נפשיים, ייאוש או התמכרויות. פושעים מנצלים את הרקע הזה כ-"סיפור כיסוי" מוכן מראש, המשתלב באופן מושלם בציפיות של החברה: הרי התקשורת והציבור כבר מורגלים לתבנית המוכרת והרומנטית של "האמן המיוסר שנכנע לבסוף לשדיו הפנימיים". בכך, השימוש התודעתי באובדנות מאפשר לפושעים לא רק למחוק אדם באופן פיזי, אלא גם לרצוח את המוניטין שלו, להשתיק לצמיתות את המידע או את האמת שהוא נשא עימו, ולסגור את הסיפור בתוך קופסה חתומה של ייאוש פנימי, קופסה שאיש בעולם כבר לא ינסה לפתוח כדי לחפש את האשמים האמיתיים.

ובמיוחד כשהעיתונות הרשמית ממהרת לקבל מדוברויות רשמיות של המשטרה את מה שהם מספרים שקרה, כסיבת המוות הרשמית, מעטים מאוד יטרחו לחקור מעבר לכך. במיוחד כשגם מדובר על דמויות רבות כוח והשפעה מאחורי הקלעים שיכולות להחריב ערוץ על פרסום האמת. כך כשעברייני מין חשודים באונס כגון יובל וילנר משתמשים בטענת האובדנות כדי לבקש צו איסור פרסום מניפולטיבי שייגן על שמם, כך גם מה שקרה לשושנה סטרוק ז"ל שטענו שהיא התאבדה ומיהרו לקבור אותה בחברון, בלי לאפשר את נתיחת הגופה, בניגוד לפוסט שפרסמה ובו כתבה מפורשות שאם יגידו שהיא התאבדה- לא להאמין לזה. אז גם במקרים של כריס קורנל וצ'סטר בנינגטון ובמיוחד לאחר מה שכבר נודע בשנים האחרונות כמסמכי ג'פרי אפשטיין, שערוריית הארווי ויינשטיין ופרשת שון קומבס (פי דידי), העיניים לא יכולות להיעצם שוב לאפשרות שמשתמשים בהתאבדות או מוות משימוש יתר בסמים כהסוואה לרצח. מצד שני וגם מניסיון אישי עצוב, למשפחות שמתמודדות עם אובדן כה טראגי, לעתים קשה לקבל את העובדה הכואבת של האובדנות על שלל משמעותיה, מה שיכול להוביל לחיפוש אחר כל סיבה אחרת ורק לא זו הכואבת מדי להכיר בה. במיוחד כשמדובר באמן כל כך מוכשר ואהוב שהלך מאיתנו מוקדם מדי. האתר הרשמי של כריס קורנל ספיישל 5 שנים למותו- בועז כהן ב-99FM כתבה יפה מאוד בבלוג "עימות חזיתי" סרט דוקומנטרי ביוטיוב שמצביע על הבעיות בטענה על התאבדות אחד המקורות לנושא קורנל-בנינגטון * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם