דיפ דייב: האלבום "ברנרד ולואיז" של מאיר אריאל, שב-18 ליולי היה יום השנה ללכתו

במסגרת הפינה שמתחילה להיות סוג של קבועה שלי אצל תומר פישר בתכניתו "צליל חופשי" ברדיו קול רמת השרון, אנחנו חוזרים לאלבומים ישנים ואהובים, הפעם תומר ביקש ממני לצלול לתוך האלבום האחרון של אריאל משנת 1997, ולמרות הלהיטים הענקיים שהיו בו, במבט לאחור יש בו רגעים מרתיעים שצריך לדבר עליהם רגע. | מאת: שיר אלוני

("הוא יודע כשהלך איתה בחוזקה

זה היה מרוב חולשה

פחד שהיא תגדל ממנו

ותתחיל לרחם עליו ועל עצמה

הרביץ לה טוב טוב חזק חזק

והיא ממילא ריחמה עליו ועל עצמה" /מתוך שיר הנושא) לפני הכל… איני מאירולוגית כמו קוטנר או נסים קלדרון (מחבר הביוגרפיה "ארול אחד") ולא מתיימרת לזה, רק נהנית לחקור דמויות מופת ואת יצירותיהן כדי להעשיר את היצירות שלי. יש גם שיר של מאיר אריאל שעשיתי לו לחן משלי, "פתאום בלעדיו". שמחתי לצלול לתוך האלבום "ברנרד ולואיז", לבקשתו של תומר, להבין מחדש את סוד הקסם שלו וגם, את הנקודות שבהן בכל זאת אני מרגישה קצת רתיעה.  

אז הנה ריכוז של העובדות שאספתי לקראת התכנית, המחשבות שלי על האלבום והשירים, וקצת מסקנות אישיות:

• האלבום יצא בשנת 1997, האלבום האחרון שהוציא בחייו. 
  

• אריאל נפטר מקדחת הבהרות בתאריך 18 ליולי 1999, בן 57 בלבד, כמעט 30 שנה בלעדיו. 
  

• הפקה- משה לוי, קרדיטים מלאים ומפורטים להפקה ולנגנים יש כאן
  

• השירים שיצאו להם קליפים: "לא יכול להוריד ממך את העיניים", "היכנסי כבר לאוטו וניסע", "אף אחד לא יודע" ושיר הנושא.
  

• ההתקבלות של האלבום בזמן אמת: לפי העיתונאי טל פרי האלבום נכשל מסחרית אבל כמו עם רוב האלבומים שלו, זכה לאהדת המבקרים, למעט הבחירה של עורכי גל"צ להכתיר את "היכנסי כבר לאוטו וניסע" כ-"שיר הגרוע ביותר של השנה". 
  

• על העטיפה: האלבום כולו וכך גם עטיפתו הקדמית, מציירים בעיקר את מערכת היחסים המורכבת של אריאל עם תרצה אשתו, שידה משוחת הציפורניים האדומות מופיעה על העטיפה אבל היא לא נוכחת באמת. יד מרפרפת, לא מחייבת, כמו מזכירה שגם היא שם ועוטפת, אבל המבט של אריאל אינו מופנה אליה. לעומת זאת בעטיפה האחורית שניהם יחד, בתמונת תקריב, והפעם הוא זה שמסתכל אליה והיא מפנה את המבט לכיוון אחר.
  

• למה האלבום הזה בין המצליחים ביותר של אריאל? בין הסיבות שבעיניי האלבום הזה היה בין היותר מוצלחים של אריאל עם הרבה להיטים, זו ההפקה של משה לוי שהצליח לא לנסות לרבע את הטקסטים של אריאל לתוך ההפקה אלא לעטוף אותם ולתת להם אוויר להתקיים. זה אחד האלבומים הכי קליטים וברורים מוזיקלית של אריאל, הכי רוק בלוז פשוט ונעים בבסיס, עם תיבולים של מוזיקה צרפתית, מזרחית, מערבונית. וגם, בחלק משירי האלבום הצליח לוי לשכנע את אריאל לשחרר את את ה-ר' הלשונית ולעבור לר' הגרונית המדוברת.
  

• הקונספט של האלבום: סיפור עלילתי על זוג עולים חדשים שמנסים להתאקלם בארץ ויש להם בעיות אישיות. אפילו היה רצון של אריאל לעשות ממנו סדרת טלוויזיה או מחזמר רב משתתפים, ומהסיבה הזו יש באלבום שירים שלכאורה נשמעים תלושים אבל בהקשר של הסיפור הם שם מסיבה הגיונית. בסופו של דבר, אריאל הגשים את החזון שלו בקטנה, במופעים שלו עם שירי האלבום ושירים נוספים.
  

  

  
  

  המחשבות שלי על השירים:

•  אצל ציון- אחלה פרסומת למסעדה של ציון, עושה תיאבון, אבל מעבר לפשט, קודם כל די ברור שציון זה גם שם נרדף לישראל, זה חזון למה שישראל הייתה יכולה להיות, לא מייבשת, מקבלת את כולם, מעניקה ברוחב לב. שיר קצבי, קליט, עם עטיפה מוזיקלית יוונית-ים תיכונית ומכאן.  במסגרת המחזמר, יש כאן יצירה של סצנת "אסטבלישמנט"- כמו שמראים בניין מבחוץ בסרט כדי לומר לנו שכאן מתרחשת העלילה. אז זה שיר כזה, שבא לומר לנו- כאן, בציון, הכל קורה.
  

• גומרים על האופנוען- למיטב הבנתי זה שיר על גבריות רעילה, על הפער בין התדמית המאצ'ואיסטית והחזקה לבין היכולת להכיל משהו קטן ולא מזיק כמו רעש של אגזוז, שיכול להיות שזה גם כן משל לחופש הביטוי ונבואה קטנה על מה שעמד לקרות לאריאל בשנותיו האחרונות. סגנונית יש פה שילוב של רגאיי עם סווינג/שאפל.
  

• היכנסי כבר לאוטו וניסע- יש הרבה סיבות למה זה אחד הלהיטים האייקוניים מהאלבום הזה ושל אריאל בכלל, עד היום אני זוכרת את הקליפ שעשו לשיר הזה. מתחת לטקסט הנרקיסיסטי הזה של "היכנסי כבר לאוטו", ולמרות שיש כאן המון מילים שבאות להקטין ולזלזל במה שהאישה מרגישה, יש גם את הרצון לשמור על היחסים ועל האישה. זו אמת גברית שאולי לא הובעה עד אז בשיר, ומאז המון זמרים חיקו את הסגנון הזה למשל שלומי שבן ואריק ברמן. מעניין לציין שעורכי גל"צ קטלו את השיר הזה בתור "השיר הגרוע של השנה", דבר שמאוד פגע באריאל אבל הוא יכל להתנחם באהדה של הקהל שביקש להשמיע את השיר שוב ושוב. 
  

• שואף לאפס- שיר שכולו התחכמות מילולית, על האפסיות של האדם בתוך המערכת הכלכלית. והערך שבכל זאת יש לו. 
  

• אף אחד לא יודע- שיר שמשקף את חוסר הוודאות, מצד אחד הרבה תחושה של חוסר הבנה מה קורה אבל בפועל- הבנה עמוקה מאוד. של זה שהמציאות היא לא רובד אחד וברור.
  

• לא יכול להוריד ממך את העיניים- מצד אחד שיר רומנטי מאוד, אולי הכי רומנטי אבל גם פה אריאל מצייר את הרצונות שלו לחופש כמו החתן המרחף של שאגאל והעקיצה התמוהה לארגוני הנשים. 
  

• ברנרד ולואיז- שיר שחוקר את מאזן האימה בתוך הזוגיות, בעיקר מתוך נקודת מבט גברירית. 
  

• פצועי אהבתנו- קראתי כמה פרשנויות נחמדות לטקסט הזה אבל אני חושבת שהשיר הזה מדבר באופן די ישיר ועם מודעות עצמית על היחסים של הזוג אריאל עם האנשים שסבבו איתם, במעגלים שלהם… אולי מי שנפגעו מהם, גם מי שניצלו אותם, אולי מי שנפגעו מלראות את היחסים האלה… והאדוות של מערכת יחסים שכזו. 
  

• דלת אחורית- גם זה שיר של התחכמות מילולית ושובבית על הטיפוס שרוצה להתעסק עם נשים נשואות, משחק עם הרעיון הזה על כל משמעויותיו. האם זה שיר על עצמו? וגיטרה חשמלית עם אפקט ווה ווה, מרוחקת, נותן וייב רגאיי-פ'אנק אבל כזה שקצת מזכיר פסקולים של סרטי פורנו משנות השבעים.
  

• סוף העולם בלוז- טקסט מרתק וגם קצת נבואי, על מערכת היחסים של אריאל עם העיתונות, התחושה שהוא נבגד בסופו של דבר וננטש לבדו. למרות שהשיר נכתב לפני כל מה שקרה עם פרשיית הלהט"ב.
  

• המרגל שהתרגל- עוד דמות אפשרית ביחסים שבינו לבינה, עוד דרך להיות לא באמת מחויב לקשר, כמו אורח פורח שבמקרה נמצא שם, מרגיש כבול וחנוק אבל מתפלא על האישה שבסופו של דבר בוגדת כשהיא לא מקבלת מערכת יחסים אמיתית.

התכנית המלאה של תומר פישר עם הפינה, הייתה שיחה יפה בינינו על האלבום (החל מ-1:17:00):

מחשבות אישיות: אחרי ההאזנה השלמה לאלבום, מתחילתו עד סופו, וקריאת הטקסטים לעומקם, אני מרגישה שזה אלבום שמצד אחד מאוד רומנטי אבל יש כאן גם לא מעט מהגבריריות והשוביניזם, שלא לומר- אלימות, שקוסמים לסוג מסוים של גברים אולדסקול. בשבילם זאת האמת של מערכת היחסים, הם היו כמהים לחופש, והאישה היא כמו כלא וכמו נחש וכמו רגל דורסנית שהם העפר לרגליה… אבל היא גם הכל בשבילם, האישה היפה והקסם שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. בדור הזה שאנחנו חיים בו, אריאל כנראה היה נדחה ומבוטל על ידי עדות ה-WOKE אפילו יותר משהתחיל להיות דחוי בתקופת פרשיית הלהט"ב, על הטקסטים שלו שמשחקים כאילו בשובבות עם מיזוגניה ודיבור על מכות. אבל אם לנסות להיות בכל זאת נחמדה לאריאל, אגיד שלפחות הטקסטים שלו כנים ולרגעים גם רגישים להפליא, שהוא זכה לחיות וליצור בעידן שבו הייתה הרבה פחות רגישות לטקסטים כאלה וגם- הנחת האמנות, שבמסגרת חופש הביטוי מותר לשחרר את האיד גם כשהוא מביע דברים אסורים וטאבו, רק שהבעיה עם זה היא שזה מנרמל ונותן לגיטימציה לגברים (או נשים) שלא מסוגלים לעשות את ההפרדה הפילוסופית הזו בין אמנות למציאות. כששיתפתי את מחשבותיי על האלבום עם קוטנר וביקשתי את תגובתו על זה, הוא אמר:"היה במאיר אריאל גם צד לא נעים ומעצבן. לא חושב שזו שנאת נשים... אבל בטוח שזה מפריע. גם בשיר הכי יפה שלו "נשל הנחש" הוא אומר "במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה" ואני זוכר שכבר אז קיוויתי שזו אמירה על טיפוס שובניסטי ולא הוא עצמו". כמו תמיד בדיונים מהסוג הזה- לרוב הנטייה היא לאהוב את הכוכב, שחור התלתלים עם המבט הכחול החודר, כי הוא היה אחד הישראלים היפים והשאיר אחריו גם הרבה דברים טובים. והוא ימשיך להיות הטרובדור שהבין הכי טוב מכולם את הגברים הישראליים ואת איך שהם חושבים בסתר על הכל. אולי בדמותו ובשיריו הוא הצליח לייצר להם את הפנטזיות שהם היו רוצים להגשים בחיים שלהם, סוג הגבר שהם היו רוצים להיות. והנשים שאוהבות גברים כאלה, את המאהב הסוער והבלתי ניתן להשגה (מזכיר לי שיר מאלבום אחר של אריאל, "לא תתפוס אותי"). כדאי גם להזכיר שחלק מהעניין של משפטים פרובוקטיביים קרה ונוצר בכוונה, מתוך הרצון לקבל תשומת לב תקשורתית וציבורית, וגם מתוך הרצון לסדוק את התדמית הצברית וקיבוצניקית של אריאל, לא להיות איזו מישהו "מושלם". אני מאמינה שמאיר עצמו לא היה רוצה שנזכור אותו כמין מלאך נקי מחטאים, אלא כאמן ואדם מורכב. הוא היה רוצה שנאהב אותו למרות הכל, אבל בגלל מי שהוא באמת היה, ולא בזכות איזו תדמית דמיונית שנוצרה סביבו. הוא בחן את גבולות הטעם הטוב בדיוק כמו ששיחק עם השפה עצמה. אני מעדיפה לזכור את מאיר האמיתי ואולי זה עושה אתו יותר חסד ואמת.

* לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם