הדמעות בוכות את עצמן: האם הסרט על איימי וויינהאוס מוכר לנו הרס עצמי כאמנות?
- שיר אלוני
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 3 דקות
השבוע עלה לנטפליקס הסרט הביוגרפי "איימי" (2024) על הקריירה של איימי וויינהאוס, שבאופן טראגי לגמרי הלכה לעולמה ממש מעט אחרי שכבר הצליחה להיגמל מהסמים, מנפילה אחרונה וסופית. ביקורת על הסרט החדש בנטפליקס, והמחשבות שהוא מעורר על המיתוס המסוכן שמכריח אמנים להתרסק כדי לייצר פנינים.| מאת: שיר אלוני
אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי ושמעתי את הקליפ "Rehab" של איימי וויינהאוס.
אמנם סאונדים וינטג'יים, ביג בנד כמו בשנות ה-50, קול עוצמתי, אבל טאץ' נסתר שם את ההפקה הזו בתחילת שנות ה-2000, עם מילים נוקבות ואמיצות ששמות את האמת הכואבת בפרצוף של כולם: היא לא רוצה להיגמל. לא, לא, לא.
לאורך השנים חזיתי בבעתה בתהליך ההידרדרות שלה שהיה כל כך חשוף ובוטה, כמו האימוג'י שמנסה לכסות את העיניים אבל עדיין מציץ, כי זה שם. הסוף שלה, בגיל 27 בלבד, היה צפוי וכואב מאוד, ועדיין השאיר המון סימני שאלה. למה היא הגיעה למצב הזה? למה אף אחד לא הצליח לעזור לה?
הסרט הביוגרפי משנת 2024 שעלה לאחרונה לשירות הסטרימינג נטפליקס, מבקש להאיר הרבה מהנקודות האלו.
הוא מנסה להביא תשובות באופן די חומל כלפי איימי, ואין בו התנחמדות שמסתירה את העובדה שהיא עצמה לא באמת רצתה להיגמל באותם ימים. אבל אי אפשר שלא להבחין בבחירות המרתקות של הבמאים בניהול הסיפור, שהן אולי קצת בעייתיות.
הגורם שסופג את הביקורת הכי קשה בסרט, ובצדק, הוא צלמי הפפראצי. אלו שיכלו אינספור פעמים לצאת מתפקיד המתעדים, להיות בני אדם ולעזור לה, או לכל הפחות להניח לה, אבל בחרו להישאר צופים מהצד.
לעומתם, תעשיית המוזיקה חומקת מהרדאר די בקלות. אותם אנשים שראו באיימי אווזה שמטילה ביצי זהב, והבינו שיש לה תדמית פרובוקטיבית מוכרת תקליטים, כמעט לא חוטפים ביקורת בסרט. הם מצוירים כאנשים שרק "נמצאים שם" ומנהלים אותה ברקע, עם מנהל אישי שיודע לצוץ בזמן ולהתריע לאבא שלה שיש בעיה, בזמן שהרעש והבאזז סביב הצעדים שלה המשיכו להקפיץ את המכירות והמנהל האישי המתריע לא ידע להתריע גם לתעשייה ולומר להם, בואו ניתן לה רגע.
אפילו דמותו של הבעל, בלייק פידלר סיביל, מקבלת כאן נפח חדש שחורג מדמות הנבל החד-ממדית שיצרה התקשורת;
אנחנו מגלים אדם מורכב שסבל בעצמו מאלימות מצידה של איימי ברגעים של שכרות, מה שהוביל לפרידות ביניהם.
אבל הבעיה האמיתית של הסרט היא לא מי קיבל פחות או יותר אשמה, אלא התמה הסמויה שעוברת בו.
הסרט אמנם לא עושה רומנטיזציה פשוטה לנפילה לסמים, אבל דרך הצגת תהליכי היצירה של וויינהאוס,
הוא שותל בקהל את התחושה שזה לא היה יכול להיות אחרת.
המצלמה רומזת לנו שרק כך, דרך המוכנות של איימי ליפול כל כך חזק אל התהומות,
היא יכלה לייצר את הפנינים המרהיבות שבנו לה קריירה מפוארת.
במובן הזה, הסרט הופך לפרסומת סמויה לחיי הרוקנרול וההרס העצמי.
הוא מאדיר את הפגיעה המנטלית והפיזית כאילו היא תנאי הכרחי ליצירה,
כאילו חובה לוודא שיהיה לך רע כדי שיהיה לך על מה לכתוב.
כשצפיתי בזה, כמעט והשתכנעתי שהדבר היחיד שעומד ביני לבין ההצלחה זו המוכנות להתרסק עד אינסוף.
וכאן בדיוק נמצא התיקון והשיעור האמיתי שעדיף לקחת מהסיפור שלה אל החיים שלנו:
האמנות היא כלי לעיבוד הכאב, לא לייצור שלו: הבחירה להביא את החלקים החשופים והפצועים אל הדף או אל הגיטרה היא כוח מחלים עמוק. אבל יש הבדל תהומי בין כתיבה מתוך פצע קיים (כאן בישראל יש לנו מספיק דברים פוצעים להתמודד איתם גם ככה) לבין פתיחה מכוונת של פצעים חדשים רק בשביל חומר גלם. יכול להיות שאנחנו לא צריכים להרוס את החיים שלנו בכוונה, כדי שתהיה לנו אמנות טובה.
היצירה זקוקה ליוצרים חיים ובריאים: הכישרון של איימי היה פנומנלי, אבל המוזיקה לא יכלה להגן עליה כשהמכל שמחזיק אותה – הגוף והנפש – התפרק. כדי ליצור לאורך זמן, כדי לתת לעולם הופעות מקצועיות, כדי לתת לביטוי העצמי שלנו להדהד, המשימה הראשונה שלנו היא לשמור על עצמנו, להציב גבולות לתעשייה או לעולם, ולזכור שהחיים שלנו קודמים ליצירה.
הקהל, התעשייה והתקשורת שמלווים יוצרים- אחראיים להבין את ההשפעה שלהם על האמנים, ואחראיים ליצור את הגבולות הבריאים שיאפשרו ליוצרים האלה זמן החלמה כשהם זקוקים לו. לא שאני באמת מאמינה שמשהו אי פעם ישתנה בהקשר הזה, החמלה מעטה מדי והרצון לכותרות שמוכרות עיתונים גבוה מדי מכדי שיידעו לעצור ולכוון את האמנים למנוחה.
תגובות