"7 באוקטובר | עדות": למצוא את האור מתוך החושך והכאב
צלמת העיתונות חן ג' שימל, מוציאה לאור ספר תיעודי חדש ומרגש שמחבר בין תמונות מצמררות לעדויות אישיות של ניצולים ולוחמים. הספר מבטיח שההיסטוריה תישמר למען הדורות הבאים, תוך מתן זרקור על שיקום חיילים, התמודדות עם פוסט טראומה ובחירה בחיים גם ברגעים הקשים ביותר. ספר שהוא מסמך היסטורי ותיעודי חשוב.
| מאת: שיר אלוני
צלמת העיתונות חן ג' שימל מוציאה לאור ספר צילומים מיוחד, "7 באוקטובר | עדות", המאגד תמונות מהיום האיום ולאחריו. הספר מתעד את גודל הטרגדיה, האובדן והחושך באותו יום גורלי, ובמקביל מציג את החוסן, האומץ והאחדות של עם ישראל. הספר נוצר מתוך מחויבות עמוקה לשבועה "לעולם לא עוד", במטרה להבטיח שהאירועים לעולם לא יישכחו או יוכחשו. הסיפורים שנבחרו בקפידה מפגישים בין תצלומים לעדויות אישיות, מכתבים, הרהורים ומילים של ניצולים, משפחות ואחרים שחייהם השתנו לנצח. קולותיהם מבטאים את העצב והאובדן, ויחד איתם את האצילות, החוסן וניצחון הרוח האנושית.
הבחירה של שימל בתיעוד פומבי של האובדן והגבורה היא מעשה היסטורי, ובו זמנית גם כלי טיפולי של ממש.
במסגרת החינוך למניעת אובדנות והעשרה רגשית, אנו לומדים שמתן קול לכאב ותיעוד משותף מספקים עוגן של תקווה, מונעים את השקיעה לייאוש מוחלט ומאפשרים למצוא משמעות גם מתוך שבר עמוק.
החיבור של שימל לשטח החל בשלב מוקדם בחייה. כשהייתה בת 12, נסעו הוריה להאיטי אחרי רעידת האדמה כדי לסייע בשטח ובלידות. כשחזרו ופרסו את התמונות בבית, שימל הבטיחה לעצמה שבפעם הבאה שקורה אירוע בסדר גודל כזה, היא תהיה שם. היא גדלה בלונדון במשפחה בת שישה ילדים, עלתה לארץ בגיל 18 ושירתה ביחידת קשרי חוץ בצה"ל.
המצלמה תמיד ליוותה אותה, אך נסיעתה לתעד את רעידת האדמה במרוקו, חודש לפני פרוץ המלחמה, סימנה את המעבר המקצועי שלה לצילום עיתונאי.
השבעה באוקטובר תפס אותה בבית הוריה בירושלים. אביה ירד דרומה עם זק"א, וכשחזר עם מבט שונה בעיניים, הבינה מיד שהיא נוסעת איתו בפעם הבאה. יומיים לאחר מכן כבר הגיעה לקיבוץ בארי. בשטח, בין הבתים השרופים שקירותיהם ורצפותיהם היו מכוסים בדם, היא בחרה גם לתעד
וגם להיות חלק מהעשייה, כשביד אחת החזיקה מצלמה וביד השנייה מטלית. הריח והשתיקה ההיא, כך היא מספרת, ילוו אותה לנצח.
באותם ימים תיעדה שימל רגעים שייחקקו בזיכרון הלאומי. שבועות ספורים לאחר תחילת המלחמה, סמוך לחג החנוכה, חזרה לשכונת הזיתים בבארי. היא הבחינה בשני גברים מחפשים בהריסות בית שרוף, כשאחד מהם שלף לפתע חנוכייה, ניקה אותה מהאפר, הביט לשמיים ופרץ בבכי. המראה הזה המחיש עבורה שתמיד יש גם אור בתוך החושך הגדול.
על עטיפת הספר שלה מופיעה תמונה מצמררת של טביעות ידיים על קיר חרוך בבארי, מראה שמהדהד ישירות אל טביעות הידיים שצילמה חודשים לאחר מכן בתא גזים באושוויץ, במהלך מצעד החיים. כנכדתה של ניצולת שואה, העבר וההווה שזורים זה בזה בעבודתה.
עבודתה הרגישה של שימל, שמתעדת משפחות חטופים, ניצולי פסטיבל נובה ולוחמים, זוכה להכרה רחבה.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל ציינו בהקדמה לספר כי עדשות הצלמים האמיצים הן אלו שפקחו את עיני העולם. שימל, שמשמשת גם כצלמת של הג'רוזלם פוסט, הוגדרה על ידי עורכי העיתון כצלמת עיתונות וגם כאמנית המסייעת לספר את סיפורה של ישראל. היא זכתה בפרס תמונת השנה של "עדות מקומית 2024" על צילום בו נראה מתנדב זק"א אוסף שרידי אדם בבארי, תמונה שצולמה כשהיא עצמה כורעת על ברכיה לידו, תוך שהיא משדרת צניעות והרהור מבלי לחשוף יתר על המידה את הזוועות.
תגובות