top of page

האישור להתפרק

לפני שעה (1)
זמן קריאה 4 דקות
מחשבות ומסקנות בעקבות הערב "כשפצע פוגש פצע"- השילוב בין שכול להתמודדות עם מחלה נפשית | מאת: שיר אלוני


הערב שהתקיים אמש (17.11) במועדון האזור, היה פאנל עוצמתי ומשמעותי מאוד, סיפורים של משפחות שכולות שבמקביל, אחרי או לפני ההודעה המרה, נאלצו להתמודד גם עם מחלה נפשית שלהם או של מישהו במשפחה (במקרה שלי- הכל מהכל). בכל המקרים, ניצוץ כלשהו של יצירה, בולט בהתמודדות של כל אותן המשפחות. היצירה שלהן מושפעת מהמורכבות של ההתמודדות הנפשית והאמת החותכת שנמצאת מתחת לשטח שרוב החברה מוכנה להביט בה, לא רק מהצורך בהנצחה. היו מי שיצרו ספרים, סרטים, תערוכות וגם מוזיקה.

את הערב הפיקה המשוררת טליה פרידמן, בעזרת ארגון נפשות שקיים שבוע של 100 אירועים ברחבי הארץ
שחיברו בין אמנות ויצירה להתמודדות הנפשית.
את הערב הנחה הפסיכולוג ניר סופר דודק, המתמחה הטיפול בטראומות.

במהלך הערב שרתי 4 שירים שלי (חלב, פתאום בלעדיו, ציפור שחורה וזה בסדר), במפוזר. סיפרתי את הסיפור שלי: ההתאבדות של אחי אורי, בשנת 1994 כשהייתי בת 10, הייתה כמו כדור ברזל על בניין רעוע, כי המשפחה שלנו גם ככה כבר הייתה שבורה מאוד מהטראומות המוקדמות יותר, בין היתר ההתמודדות של אימא שלי ז"ל עם סכיזופרניה מאנית. במקרה החריף שלה, ההתאבדות של אורי כמובן לא עשתה שום דבר טוב ורק פגעה בבריאותה עוד יותר, עד מותה ב-2015. במקרה שלי, שהתחלתי להתמודד עם דיכאון והנטייה לאובדנות בגיל 13, זה היה מספיק אפשרי לי לבחור נתיב: להבין שאני כן רוצה לחיות ולהבין שהיצירה עוזרת לי להחזיק בחיים. זה מה שבנה את המשמעות לחיים שלי והרצון להחזיק בהם, למרות אינספור השברים והמשברים שהמשיכו להגיע. סיפרתי גם על השליחות שלי לנסות ולמנוע אובדנות, על ידי זה שאני מעודדת אנשים להביע את עצמם כדרך להחלמה רגשית. זאת, באמצעות המיוזלטר, תכנית הרדיו, המוזיקה שלי וסדנת הכתיבה "מפגשיר". אני מאמינה שיצירה, לכל הפחות, יכולה לעזור לעבד את מה שקרה לנו ואולי זה יכול להציל חיים.
כשאנשים חווים התמודדות נפשית שהחברה רואה, משברי חיים- לפחות כך זה היה עד לא מזמן-
היו סטיגמות ומחשבה שבנאדם שיש לו מחלת נפש זו אשמתו, שהוא יכול לבחור לא להיות כזה, והמחשבה הזו הגיונית כמו לחשוב שבנאדם שאיבד רגליים יכול וצריך ללכת כמו כולם.

אבל משום מה, כשהשכול דופק בדלת, קורים כמה דברים שהם די מפתיעים:
החברה מסביבך נותנת לך את האישור להתפרק.
פתאום זה לגיטימי לא להיות מסוגלת לתפקד.
נותנים לך לנוח, לעכל, להתמודד.
כמובן, שמי שמצליחים לחזור לתפקוד מוכתרים כגיבורים וסמלים…
אבל יש אישור, לפחות זמני, למחלה הנפשית. 

ההקרבה שלך ושל המשפחה, היא סיבה מספיק לגיטימית לחברה להסתכל על המקרה שלך בעיניים חדשות.
הקהילה עוטפת אותך הרבה יותר, מספיק שנגיד שאנחנו ממשפחה שכולה
כדי שיתייחסו אלינו קצת יותר טוב מאל אנשים רגילים שנשברים באמצע החיים.

וגם דבר מעניין נוסף עלה: היו מקרים שבהם השכול התניע לפחות תקופה זמנית, אם לא ארוכה יותר, של יציאה מהמשבר הנפשי לכיוון של תפקוד ותפקיד. ערך שנוסף לחיים. השכול הציב את האדם המתמודד/ת עם המחלה- להבין שעליהם כעת להנציח את מי שנפל,
להחזיק את המשפחה בחיים,
לעשות את המיטב לשפר את המצב שלהם כדי לא להיות נטל על המשפחה.

האם זה דבר טוב ואני ממליצה על שכול כסוג של כדור פלא? כמובן שלא.
אבל באופן מפתיע, אירוני וכואב, יש מי שבשבילם המוות היה בעיטה להתחיל לחיות.
בשבילי, הבעיטות שקיבלתי מהמוות של אורי, של אימא שלי ושל אבא שלי,
התניעו אותי לא רק לחיות אלא להחליט שאחיה את החיים כמה שיותר לפי מה שאני מאמינה שהם צריכים להיות,
לא לחיות לפי הסרגל של החברה סביבי. 

כל זה גורם לי לתהות: מה היה קורה לו החברה הייתה מסוגלת להכיל, לחבק ולעטוף לא רק כשקורה השכול?
מה היה קורה אם החברה הייתה מסוגלת להבין ולקבל כשהבנאדם כבר לא מתפקד כמו שהוא אמור לתפקד?
ולא רק להבין, גם לתמוך, לעזור.
האם יכול להיות, שהיינו משפרים את המשבר הנפשי, מחלימים אותו,
או לפחות עוזרים ככה לאדם להרגיש יותר שייך לקהילה?

כמה חיים היינו מצילים מאובדנות, אם היינו מסוגלים להתעלות כקהילה ולהבין עד כמה עצם העיטוף הקהילתי הזה משפיע?

הבעיה היא שמחלה נפשית גורמת לרתיעה, אנשים מפחדים להיפגע מאדם שמתמודד/ת, לא מבינים שבסיבוב קצת אחר של הכדור אלה היו יכולים להיות הם שמתמודדים ואנשים נרתעים מהם. למרות שאני מסוגלת להבין את הרתיעה והפחד, ומסוגלת להבין שאנשים רק רוצים לחיות את החיים שלהם ולא להוסיף לעצמם/ן עוד התמודדות שלא תורמת לחיים שלהם/ן, אם היינו מסוגלים להתמודד עם מקרים כאלה כקהילה- לא כיחידים- זה היה יכול להיות הרבה יותר קל לכולם להתמודד עם המקרים ולחלוק את העומס שיכול להיווצר מהמשבר של אותו אדם. אני לא יודעת אם בהכרח העיטוף הקהילתי היה יכול לעזור למקרה של המשפחה שלי. ללא ספק, אני חייבת תודה רבה לשכנים שהיו לנו, שעזרו לאימא שלי לגדל אותי בשנות ההתפרקות הראשונות שלה. ברור לי, שבלעדיהם, המצב היה יכול להיות הרבה יותר חמור. במידה מסוימת, הנוכחות הקהילתית הזו, האיכפתיות, יש בה דבר שיכול לעזור להאריך את החיים. למתן את ההידרדרות הנפשית. אולי אפילו למנוע אובדנות.  עצם קיומו של ערב כזה, בתוך התנועה הגדולה של אירועים שמחברים בין יצירה להתמודדות, נתנה מקום ותחושת קהילה עוטפת לפחות בערב האחד הזה. נכון שרציתי להתפרק, הרבה יותר ממה שהמסכה החברתית מרשה להתפרק. אבל היה משהו בעצם זה שהתאספנו, הנשמות המיוחדות עם הסיפורים המיוחדים האלה, להרגיש שאנחנו לא לבד בתוך זה. שגם יש עוד זוויות. וגם הקהל שהתרגש ועטף אותנו עד סופו של הערב הארוך, אני מאמינה שקיבלו מאיתנו כוחות והשראה. 

*

עוד על המשתתפות בערב והסיפורים שלהן: ניצה דינאי. צלמת וכתבת טלוויזיה. אחיה עודד דינאי ז"ל, פוסט טראומטי קשה ממלחמת יום הכיפורים, הוכרע בגיל 60 על ידי התסמינים הגופניים והנפשיים שנלווים להפרעה. היא תיעדה את היצירות שלו כפסל לספר. 

חוי ואחינועם לוי. אמו ואחותו של אביחי לוי ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי בבית חגי בהיותו בן 16.5. חוי עו"ס במקצועה. השתיים יצרו סרט קצר בו הן מתארות את ההתמודדות שלהן עם שכול והפרעה בי-פולרית.  

יעל ביבי. אמו של אוריאל ביבי ז"ל, שנפל בקרב הגבורה סמוך לצומת מעון שבעוטף עזה ובאזור מושב פרי גן, בשבת השחורה, 7 באוקטובר 2023. על ההתמודדות הפסיכיאטרית של אחרי השכול ועל בעלה שנפטר אחרי נפילתו של בנם. היא יצרה ספר לילדים שמנציח את רוחו של בנה ויוצרת הנצחה בדרכים נוספות.

שרון שרביט מגן. אחותו של לירון שרביט ז"ל, שנפל במהלך פעילות מבצעית של יחידת דובדבן בשומרון. שרון עו"ס קלינית במקצועה. אובחנה עם הפרעה בי-פולרית לפני השכול. יצרה ספר לילדים שמסביר את ההתמודדות הכפולה.

רעות ויזל כהן. אחותו של אלקנה ויזל ז"ל, שנפל באירוע קריסת המבנים במהלך מלחמת חרבות ברזל.   
כותבת, בעיקר שירה. פעילה חברתית ומתמודדת עם הפרעת חרדה. 

איריס ותובל חיים. אמו ואחיו של יותם חיים ז"ל, שנחטף לעזה ולפני כן לאורך חייו התמודד עם משברים נפשיים. כהמשך לחייו תובל יוצר מוזיקה (האלבום "אחים", תובל שר שירים מתוך האלבום במהלך הערב ויצר גם סרט) ואיריס בדרכה להקים בית ליצירה מוזיקלית עבור מתמודדי נפש. 

טליה פרידמן. אחותו של אורי פרידמן ז"ל, שנפל כלוחם בלבנון בשנת  1996. הוציאה שני ספרי שירה ופעילה חברתית. מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת.

*

תגובות


bottom of page