top of page

3 המלצות צפייה- דברים שאהבתי ונתנו לי השראה יצירתית או רגשית

לפני 15 שעות
זמן קריאה 2 דקות
בחופשת החגים צפיתי בדי הרבה דברים נהדרים, ובמיוחד השבוע נאספו כמה דברים שבא לי לחלוק איתכם וגם את התובנות שקיבלתי מהצפייה. | מאת: שיר אלוני


לקוואמי יש תכנית ברדיו הקצה בה הוא פוגש אמנים לראיין אותם על האלבום שלהם והריאיונות עד כה באמת יפים ומרתקים אבל הריאיון אתמול עם איתי זבולון מרציפן מלהקת "ויתרתי" (גם מוכר מסדרת סרטוני הרשת המצחיקה "יניר האחמ"ש" וסדרות טלוויזיה לילדים) היה בעיניי מיוחד. בעיקר, כי לא ציפיתי לקבל אמת רגשית עמוקה ותובנות יפיפיות מדמות שהיא בדרך כלל יותר לכיוון ההומוריסטי והציני. כנראה שהאבהות עשתה לו טוב והריאיון לגמרי עשה לי חשק להאזין לאלבום החדש. נכון, הקטע של להקת ויתרתי הוא כיף פרוע וטקסטים משוגעים, אבל הפעם נראה שגם הרגש קיבל מקום. אז זה מעניין אותי. התובנה העיקרית שלי מהסרטון היא על החופש להיות שונים ממה שמצפים מאיתנו להיות, לא לתת להגדרה- מוצלחת ככל שתהיה- לכלוא אותנו בתוכה. הבעסה היחידה עם הוידיאו זה שלא שמים בו את השירים של האלבום אז אם אתם מעדיפים גם לשמוע את השירים של האלבום בתוך רצף הריאיון, אז כאן אפשר להאזין לתכנית כפי ששודרה הרדיו הקצה עם המוזיקה.


לכאן 11 יש סדרת דוקו חדשה שבה הם חוזרים לסיפור של דמויות מפתח מהתרבות הישראלית, סדרת האמהות והאבות או משהו כזה. בכל מקרה דוקו, ואחלה דוקו. אתמול צפיתי בתכנית שהם עשו על להקת שפתיים ואני מרגישה שזה פתח לי דלת למשהו שממש לא קלטתי עד היום על הלהקה ועל התרומה האדירה שלה לתרבות הישראלית. סוף סוף סדרה שנותנת כבוד ראוי ללהקה הזו, ויש גם את יואב קוטנר שזה תמיד תענוג לשמוע ממנו. עצוב, בעיניי, כמה התרבות הישראלית הפסידה מהמדיניות התרבותית של כור ההיתוך, ההחלטה להדיר ולנפות תרבות שאינה בשפה העברית או לא לפי הסטנדרטים של מעצבי המדיניות הזו.

ואסיים את המלצותיי עם סדרה קוריאנית מוצלחת מאוד בנטפליקס, "ארבע ידיים, שתי סונטות". העלילה מספרת על שני ילדים מחוננים מאוד בנגינה על פסנתר, כל אחד מהם מגיע מרקע חיים אחר, לכל אחד מהם הכישרון מתבטא בצורה אחרת- האחד מצליח מאוד ברמת הטכניקה והשני מצליח מאוד ברמת הרגש. המאבקים ביניהם, שיתופי הפעולה, מובילים דרמה מותחת ועם המון תובנות לגבי ההגשה של מוזיקה והאימונים. הסדרה הזו ממש גרמה לי להסתכל מחדש על הדרך שבה אני מתאמנת ומופיעה, עזרה לי להבין שאני המון פעמים נקלעת למקום הטכני- המכני ופחות מצליחה להשתחרר. אז זה האתגר שלי לתקופה הקרובה, אני מניחה, למצוא את הדרך להיות משוחררת יותר. עד כמה שאני יודעת ומבינה, אימונים חזקים וטובים שעוזרים לזכור קודם את המילים והנגינה ברמה הטכנית, עוזרים מאוחר יותר להיות משוחררים על הבמה ופחות להיות עסוקים בשאלה עד כמה אני זוכרת בע"פ ופחות לפחד מלטעות כי זה כבר יושב בזיכרון השרירי. מצד שני, אני תוהה אם אולי זה מה שמייצר את המכניות והאוטומטיות, ואולי הדרך לשבור את זה היא לעשות את הביצועים בלי הפחד מלטעות. שיש שלב מסוים באימונים שעדיף לעצור רגע ולשחרר. לתת למה שעולה, גם לרגש, לעלות. ולקוות, שהקהל יאהב ויקבל את זה. מאמינה שגם מי שלא ממש מצויים בתוך השפה של מוזיקה קלאסית ייהנו מהסדרה הזו. כאן צופים בה. * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם

תגובות


bottom of page