top of page
לכאן 11 יש סדרת דוקו חדשה שבה הם חוזרים לסיפור של דמויות מפתח מהתרבות הישראלית, סדרת האמהות והאבות או משהו כזה. בכל מקרה דוקו, ואחלה דוקו. אתמול צפיתי בתכנית שהם עשו על להקת שפתיים ואני מרגישה שזה פתח לי דלת למשהו שממש לא קלטתי עד היום על הלהקה ועל התרומה האדירה שלה לתרבות הישראלית. סוף סוף סדרה שנותנת כבוד ראוי ללהקה הזו, ויש גם את יואב קוטנר שזה תמיד תענוג לשמוע ממנו. עצוב, בעיניי, כמה התרבות הישראלית הפסידה מהמדיניות התרבותית של כור ההיתוך, ההחלטה להדיר ולנפות תרבות שאינה בשפה העברית או לא לפי הסטנדרטים של מעצבי המדיניות הזו.
ואסיים את המלצותיי עם סדרה קוריאנית מוצלחת מאוד בנטפליקס, "ארבע ידיים, שתי סונטות".
העלילה מספרת על שני ילדים מחוננים מאוד בנגינה על פסנתר, כל אחד מהם מגיע מרקע חיים אחר, לכל אחד מהם הכישרון מתבטא בצורה אחרת- האחד מצליח מאוד ברמת הטכניקה והשני מצליח מאוד ברמת הרגש.
המאבקים ביניהם, שיתופי הפעולה, מובילים דרמה מותחת ועם המון תובנות לגבי ההגשה של מוזיקה והאימונים.
הסדרה הזו ממש גרמה לי להסתכל מחדש על הדרך שבה אני מתאמנת ומופיעה, עזרה לי להבין שאני המון פעמים נקלעת למקום הטכני- המכני ופחות מצליחה להשתחרר. אז זה האתגר שלי לתקופה הקרובה, אני מניחה, למצוא את הדרך להיות משוחררת יותר. עד כמה שאני יודעת ומבינה, אימונים חזקים וטובים שעוזרים לזכור קודם את המילים והנגינה ברמה הטכנית, עוזרים מאוחר יותר להיות משוחררים על הבמה ופחות להיות עסוקים בשאלה עד כמה אני זוכרת בע"פ ופחות לפחד מלטעות כי זה כבר יושב בזיכרון השרירי. מצד שני, אני תוהה אם אולי זה מה שמייצר את המכניות והאוטומטיות, ואולי הדרך לשבור את זה היא לעשות את הביצועים בלי הפחד מלטעות. שיש שלב מסוים באימונים שעדיף לעצור רגע ולשחרר. לתת למה שעולה, גם לרגש, לעלות. ולקוות, שהקהל יאהב ויקבל את זה.
מאמינה שגם מי שלא ממש מצויים בתוך השפה של מוזיקה קלאסית ייהנו מהסדרה הזו. כאן צופים בה.
*
לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי
להרשמה חינם
bottom of page





תגובות