סדנת "מפגשיר" בפרדס חנה: כשהמילים מציפות את האמת

על כתיבה, קרקוע והכוח שבצעקה משותפת, והפגישה עם נשים יצירתיות ומרגשות מאוד | מאת: שיר אלוני

מתוך הסדנה

ביום חמישי הנחיתי את סדנת "מפגשיר" עבור "יאללה מבלים" שתומכים במתמודדי נפש שיש להם סל שיקום עם פעילויות פנאי וכיף. אני פותחת את הסדנה תמיד עם השיר שלי "תני לגשם לרדת". בחרתי להשתמש בו כפתח שמאפשר לאנשים להתחבר ליכולת של כתיבת שיר לשחרר רגשות שתקועים בפנים. הפעם החלטתי לא להביא את הטקסט המודפס. רציתי לראות מה המשתתפות יקלטו מהשיר רק דרך השמיעה, והתגובה הייתה חזקה. המשפט "וזכרונות רבים עולים, הטיפות הופכות לגבישים, שמקפיאים אותך בפנים" הדהד אצלן מאוד. הדיבור על השיר הציף רגשות ראשוניים ופתח את הדרך לכתיבה.

השראה בין החפצים החלודים

נפגשנו ב-"בית לים" בפרדס חנה. זה מרחב מקסים לסדנאות יצירה שמרגיש כמו חיק הטבע. בתוך הפסטורליה הזו, שנראית כמעט מנותקת מהמציאות המתוחה שבחוץ, התכנסנו למפגש של כתיבה וקול. ישבנו בחצר, מוקפות בעצים וציוץ ציפורים, בתוך בועה משלנו. הדרך לחצר הזו מלאה בחפצים משונים: כלי עבודה חלודים שנשארו בצד, נדנדות ופריטים ישנים. שלחתי את המשתתפות להסתובב בחצר בין החפצים המשונים, לספוג את האווירה ולכתוב בהשראת מה שהן רואות כאן ועכשיו. עלו דימויים מפתיעים, ציוריים ומרתקים.

המעבר מהלופ אל הכאן ועכשיו

התחלתי את המפגש במתח. עבר זמן מאז שהעברתי את הסדנה והייתי עסוקה בלוגיסטיקה ובנוחות של המעגל. אבל ככל שהזמן עבר, הלבבות נפתחו וגם אני נרגעתי. דיברנו על החיבור בין הגוף לנשמה. למרות המתח הטבעי שליווה אותי בהתחלה, המרחב הפך מהר מאוד לבועה מוגנת של יצירה. לעיתים קרובות הכתיבה שלנו לא מתבצעת בנוכחות מלאה בגוף. כשאנחנו מנותקים מהגוף, אנחנו מפספסים ביטויים חושיים, וכשאנחנו עסוקים רק בגירויים חיצוניים, קשה לנו להתבונן במחשבות. המעבר ממבט פנימה למבט החוצה עוזר לאנשים עם פוסט טראומה להתקרקע ולצאת מהלופים המחשבתיים. וגם לפעמים זה מאפשר להם למצוא דימוי יצירתי שיעזור להם להביע את מה שהם מרגישים יותר בקלות לסביבה. שמחתי על זה שלמרות שאנחנו רק בהפסקת אש ותכל'ס עדיין תחת ההגדרה של מלחמה, הצלחנו לעשות את הפגישה הזו. לרגעים דמיינתי איך בתוך הפסטורליה שאנחנו נמצאות בה פתאום יש אזעקה, אבל הכל היה כל כך נעים, שהסתכלתי על הסביבה והרגשתי אותה בזמן התרגילים, בהיתי בחפצי הנוי שהבאתי למפגש, והרגשתי איך הדמות הקטנה של המלאכית שהבאתי מרגיעה אותי.

הקול שיוצא החוצה

זו הייתה קבוצה שהרגישה לי קרובה במיוחד. כולן נשים פוסט טראומטיות כמוני. זה הרגיש שאנחנו מבינות אחת את השנייה בלי צורך בהסברים מיותרים. גם כשהביטוי היה קשה או כשהתרגילים הציפו רגשות בעוצמה גבוהה, היה מקום לכל אחת בקצב שלה.

לסיום שרנו ביחד את "הקול שלי". הצעקה המשותפת בפזמון הייתה עוצמתית. הרגשתי איך המתחים שצפו בזמן הכתיבה משתחררים דרך הקול. החוויה הזו של כתיבה ביחד בקבוצה, השיתוף, יכול מאוד להעשיר, לרגש, להציף רעיונות ורגשות, הזדהות ותחושה של קירבה קהילתית. אחת המשתתפות אמרה שהיא כמעט נשארה בבית היום, וכמה היא שמחה שהיא בחרה בסוף לבוא ולהתאוורר. בקרוב אני מארחת סדנת מפגשיר- בזום או אצלי בבית. אם זה מעניין אותך, אפשר להירשם כאן. * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם