המקום שלנו כיוצרים אנושיים בעידן ה-AI (או: תגובה לאלבום החדש Yesterdai Todai של גיא הורוביץ)
- שיר אלוני
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 5 דקות
בהמשך לכתבה הקודמת שלי על ההתפתחויות של הכלים ל-AI בתוך תעשיית המוזיקה, אני רוצה להרחיב את הדיון לעניין של המקום שלנו כיוצרים אנושיים, שיכולים להתרחק, להשתמש מעט או להישאב לגמרי לשימוש בכלים של AI. מה זה יעשה למוזיקה, מה זה יעשה לנו כיוצרים ואיפה אני בתוך כל זה עם הקאבר החדש שאני מוציאה בתחילת השבוע הבא (30.11) לקלאסיקה "נולדתי לשלום". | מאת: שיר אלוני
השבת, בעודי מחפשת סרטוני יוטיוב לשתות עם הקפה של הבוקר,
נתקלתי בכתבה על אלבום AI שלם, שיצר גיא הורוביץ, Yesterdai Todai,
גרסאות באנגלית וצרפתית לקלאסיקות ישראליות נוסטלגיות שנוצרו על ידי שימוש באתר SUNO.
יש בכתבה דיון מרתק עם האמנים עצמם שהשירים שלהם נלקחו לפרויקט והתגובות שלהם-
לתרגומים המוצלחים, לדרך שבה השיר שלהם פתאום מקבל חיים אחרים בשפה אחרת
ואולי יכול להיות להיט בינלאומי.
זו מעין מראה שחורה של האפשרות,
מה היה קורה אם בזמן אמת היה להם כזה תרגום ביד
והיו יכולים לבצע את השיר בחו"ל,
עם זמרים אמיתיים שאין להם מבטא ישראלי כבד.
אני רואה ומבינה את התהליך של יצירת האלבום הזה:
מצד אחד, אני רואה שיש עדיין חשיבות רבה לנוכחות של הורוביץ כיוצר,
להכוונה שלו את המכונה ומה שיכול להתקבל ממנה.
הוא עדיין מנגן לתוך האתר אפילו עם גיטרה לא מכוונת
כדי לסמן לה מה הוא רוצה לקבל.
מבקש בפקודה את מה שמוכר וידוע לו עם השיר-
את הרכב הקולות, את הסגנון המוזיקלי והתקופה.
זה לא דבר שהאתר היה יכול לנחש לבד.
מצד שני, התוצאות...
גם אם התרגומים מוצלחים באופן מפתיע,
משמרים את המשמעויות המקוריות פחות או יותר,
גם אם המלודיות והעיבודים פחות או יותר שם,
זה כל כך מלוטש, כל כך חסר נשמה.
במיוחד במקרה של "תן לי קצת ממך" של קורין אלאל.
כל האופי הייחודי שלה כזמרת ויוצרת, נמחק.
רבים כל כך אהבו אותה גם אם היא לא הייתה הזמרת המושלמת והפלקטית,
אלא עם המוזריות הקטנות, הצרידות הקוקטית, עוצמות של רגש שהיו שם
שאף מכונה לא באמת יכולה לחקות.
גם נקודת המבט, ההיסטוריה האישית, החוויות שלה,
כמו שאומר המפיק ריק רובין על התופעה.
אפילו חקיינים אנושיים שחיקו את הקול של קורין בעבר,
לא הצליחו להביא את המטען השלם שלה אלא רק סימון מכני.
וכל זה אפילו לא מנסה לקרות בגרסת האלבום של AI,
יש פשוט מעין דימוי של זמרת רוק-פופ אלטרנטיבית.
שטוחה יותר מנייר אורז.
תחושת הקרינג' שזה עושה לי, הכיווץ,
זה אותו הכיווץ שהרגשתי כששמעתי אצל ילדה בפנימייה שהייתי בה בתיכון,
קסטה עם חיקויים לשירים מוכרים, חיקויים חיוורים ורעים.
הילדה הייתה בטוחה שהיא שומעת את הדבר האמיתי
ולי זה פשוט היה זוועה לאוזניים.
אני מניחה, שעם תחלופת הדורות והמקומות וגם עם התפתחות הטכנולוגיה,
עוד ועוד אנשים לא יכירו מהו הדבר האמיתי ומה חיקוי.
מה איכותי באמת ומה מחורבן.
כמו שאולי מישהו שלא מכיר את קורין אלאל,
היה שומע את גרסת ה-AI הזו ומניח שזה תוצר פופ די סביר, שיר לגיטימי,
גם אם זה בפועל רחוק שנות אור וקרינג'י לאללה למי שכן יודעים מה היה במקור.
כל הדיון הזה מן הסתם מתחבר גם למה שקורה לי כמוזיקאית בעולם הזה.
זה זמן מה שאני עוברת אבולוציה כיוצרת.
מהמקום שבו ניסיתי להיות בהפקות מושקעות כלכלית,
עם נגנים מעולים והכל עלה לי הון רב,
חזרה למקומות הראשוניים מאוד של היצירה-
הנייר, הגיטרה וההפקה הביתית הגולמית.
זה שנים שאני מרגישה שונה וזרה בתוך העולם של הפקת מוזיקה,
לא מסתדרת עם מגירות הברזל המקובעות של מה שנחשב "הפקה טובה ומוצלחת"
שראויה לשבחי הקהל ותשומת הלב מהרדיו.
אפילו בהפקה הראשונה ביותר שהייתה לי דווקא עם נגני סשנים הכי טובים בארץ,
ניסיתי לבקש מהם להיות קצת… עקומים, שבורים, לא מושלמים.
זה לא עזר.
(זו הייתה התוצאה אז. השיר "עבודה נורמלית". הסינגל הכי ראשון שלי תחת השם שהיה לי אז "ארנבת").
הרגשתי מאוד בבית כשעבדתי עם המפיק אורי ורטהיים.
כשיכולתי להרשות לעצמי את העבודה אתו.
הוא היה המפיק הראשון שבאמת הרגשתי שלא מנסה להכניס אותי לתוך מגירות
אלא מכבד את המקום שבו אני לא רוצה להיות מושלמת.
מתוך גם כבוד והכרה לאסתטיקות הסאונד האנלוגיות של העבר,
למשל הרפרנס שהיה לנו כשיצרנו את "שיר המלאכים",
להיות קרובים בחשיבת הסאונד להפקה של האלבום הראשון של זוהר ארגוב.
דווקא לראשוניות של ההקלטה שלהם, לאווירת החפלה השיכורה והמיידית,
שהיום כנראה היו קוטלים קשות.
וגם באותם ימים, אנשי התעשייה של אז קטלו ולא קלטו.
ועכשיו אחרי האלבום השלישי "טוב ורע" שהפקתי לבד בבית,
אחרי הסינגלים הראשונים מתוך האלבום הרביעי "ערווה" שבדרך והחמישי "גרעין" שמתווסף,
במקביל ליצירות AI שמגיעות אליי במייל בין כל השירים החדשים למיוזלטר,
משהו בי עוד יותר רוצה ללכת אל כל מה שלא מושלם.
עוד יותר אל הראשוני, השבור, הטבעי.
תהליכים יותר טבעיים ומהירים- ברמה של לכתוב, להלחין ולהקליט גרסה פשוטה באותו יום,
גם אם זה אומר שהשיר לא מקבל את מלוא הפוטנציאל ההפקתי שהיה יכול לקבל.
לא כמו הגרסה המלאה שאני מדמיינת בראש שלי.
גם משיקולים כלכליים שלי, כמובן,
אבל גם במעין מרד מול השאיפה של כולם להיות מושלמים
וחוסר המוכנות לראות את היופי שבמה שדפוק.
זה הוביל למצב שמצאתי את עצמי אפילו קצת שמחה מדי
לזרוק באגביות לקוואמי ביום שישי האחרון בסינמטק בפסטיבל סאונדטראק,
אחרי האירוע עם קוטנר על פינת המוזיקה הנפלאה שהייתה לו בתכנית "זהו זה" בחינוכית,
בעודי ממהרת להספיק להגיע לאוטובוס האחרון בחדרה,
מילה על זה שאני עומדת להוציא גרסה גרועה לשיר "נולדתי לשלום".
אשכרה, אמרתי לאחד האוצרים הכי חשובים היום של מוזיקה ישראלית בארץ,
שזו גרסה גרועה. בלי להתבייש.
זה קאבר לקלאסיקה אדירה, עם המון משמעות באקלים הפוליטי שיש כרגע,
אבל זה כן סוג של גרוע בכוונה, גרסה מאוד הפוכה מהמקור
שהיה עשיר, שמח ומלוטש.
גרסה לא ממש טבעית, כואבת יותר, נוגה יותר,
על האובדן של האפשרות לשלום אמיתי.
ההפך מכל מה שגדלתי עליו כילדת ניינטיז.
זה מה שאני מעבירה בביצוע הזה, מעין ציניות שלא הייתה במקור הנאיבי.
זה משהו ששום AI לא היה יכול לעשות.
גם אם הבחירות ההפקתיות שלי לשיר הזה הן מכניות במכוון-
שימוש בסינת'ים וביט אקלטרוני שבניתי.
זה עדיין שלי, קצת עקום, שירה לא מושלמת אבל אנושית.
פשוט כדי להעביר את התחושה המאוד מעפנה של התקופה הזו.
מאוד מאוד מינימליסטי וקומפקטי בהשוואה למקור.
עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון.
אני לא לחלוטין אנטי AI, דווקא חושבת שיכולים לצאת מזה דברים מדהימים.
אבל זה גם עלול להרוג את היופי של השבר האנושי.
השאיפה לליטוש ומושלמות פלסטיקית שהייתה שם הרבה לפני ה-AI,
יכולה להרוג את המהות החיה, הפועמת והנושמת של הדפיקות האנושית.
של האמת עצמה.
כמו לנסות להשטיח את כל הקמטים שצצים לי בפנים.
אני לא רוצה.
אני רוצה להתקמט. אני רוצה כל פינה של קמט.
זה מה שעושה אותי מי שאני.
גם אם זה אומר שפחות אצליח, פחות אהיה סקסית, פחות אהיה נכונה
ופחות אתאים למגירות של כולם.
העיקר בשבילי זה להביע את מה שבאמת יושב בלב.
ואת זה, לפחות בינתיים, ה-AI לא יכול לחקות.
ולדעתי זו מצאתי שותף גם באינסטגרם שהצביע על אלבומה האחרון של רוזליה
כאלבום שבאופן מוצהר הוא "אלבום אנושי" במתכוון
ובהתרסה למגמת השימוש ב-AI ואמני AI שמציפים את הרשת.
ואם להתייחס למה שקוטנר אמר באירוע בסינמטק על תפיסת תפקידו כאוצר, מתעד ומבקר מוזיקה, בעידן שבו כל הידע והמידע כבר נמצא ברשת, על כך שכיום הוא רואה את עצמו כאן לעזור ליצור את ההקשרים החסרים לדור הצעיר, הייתי רוצה להוסיף לזה, שהתפקיד המשמעותי יותר לכל האוצרים, מפיקי הבמות, המבקרים והמתעדים של מוזיקה, זה לנסות ולהצביע על האיכות האנושית, האמיתית והחיה, מתוך ים הג'אנק שמתהווה לנגד עינינו. להצביע על האיכות. להזכיר את האותנטי והמקור. או לפחות לאפשר את ההשוואה. שיש אופציה אחרת. זה קריטי עבור האמנים של הדורות הבאים שלא ידעו את קורין אלאל.
או את עוזי חיטמן. זכרם לברכה.
***
הפריסייב ל-"נולדתי לשלום" נמצא כאן
תגובות