תמלול הריאיון של דניאל עמרם עם שושנה סטרוק ז"ל. אזהרת טריגר.

העיתונאי העצמאי דניאל עמרם ניהל ריאיון במאי 2025 עם שושנה סטרוק ז"ל, אותו ביקשה לגנוז עד "שיקרה משהו". למען תועלת הציבור בכך, הכנתי את התמלול שכאן. | מאת: שיר אלוני

https://www.youtube.com/watch?v=Qzjsj3OeNFA

הערה חשובה: לצורך הכנת התמלול השתמשתי בכלים של AI שיעזרו לי ליצור את התמלול באופן הכי מדויק שאפשר. עם זאת ייתכן שנפלו טעויות ואני מודה למי שמפנים את תשומת לבי לכך. בהיותי נפגעת בעצמי, הנושא מטרגר אותי ולא קל לי לעבור על זה שוב. נא להשתמש בכתוב באחריות ורגישות. *** דניאל עמרם: (00:03) אני ממש שמח שאנחנו מדברים סוף סוף. אה,

שושנה סטרוק: אוקיי.

דניאל עמרם: קודם כל איך את, בסדר?

שושנה סטרוק: אה, אני בסדר כמה שאפשר אחרי התקופה הקיצונית שעברתי עכשיו.

דניאל עמרם: זה היה תקופה, תקופה. אני ראיתי, האמת שצפיתי בהכל מהצד ועקבתי אחרי כל מה שקרה, אבל הבנתי שעכשיו את בדובאי או בלונדון, את הסתובבת הרבה.

שושנה סטרוק: אין, לא, אני באיטליה עכשיו.

דניאל עמרם: וואו, תגידי לי מה זה, איך זה ככה לטייל בכל העולם, להסתובב?

שושנה סטרוק: לא, זה פחות לטייל, זה יותר הישרדות. כאילו כן, עכשיו הגעתי כן למקום בטוח שאני מכירה מלפני כן, כאילו גרתי כבר לפני כן באיטליה, אז כזה סוג של חזרתי לתוכנית הראשונית שלי איפה שרציתי לגור, מה שרציתי לעשות. (00:54) מצוין, בתקווה שאני אצליח להתאושש, כן.

דניאל עמרם: אני שמח לשמוע, קודם כל אני ממש שמח לשמוע כי באמת אני יכול להגיד לך שהמון המון אנשים דואגים לך והרבה באמת רוצים לוודא שאת יודעת שאת בסדר. קודם כל כי שמענו את הסיפור שלך שאני גם רוצה לשמוע ממך אה מה היה והכל, וגם איך אפשר לקדם את זה, כי שוב, יש לה כוח ויש כוח בארץ ויש דרך להשתיק את זה אבל גם יש כוחות במקומות אחרים וזה מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. איך אפשר בעצם בכל זאת להפעיל לחץ כדי שהאמת תצא לאור, אוקיי?

שושנה סטרוק: אוקיי, זה משודר איפשהו מה שאתה, השיחה שלנו?

דניאל עמרם: (01:46) כרגע לא, זה לא נמצא בשום מקום. אני ואת מדברים, זה פרטי.

שושנה סטרוק: אוקיי, לא כי זה נראה כזה אולפן או משהו.

דניאל עמרם: לא, לא, זה החדר שלי כי אני מדי פעם עושה גם לייבים וכאלה דברים, אבל אה זה בינינו כאן, השיחה הזאת, אוקיי? אז רציתי באמת לדעת קודם כל אם את תרצי כמובן לספר מההתחלה. אני רוצה לדעת בכלל איך הכל התחיל, מה את זוכרת מהילדות, מה כן אה אחים אחרים שלא מספרים. אני רוצה, אני רוצה לנסות לסקור את כל הסיפור ואז להגיע לתכלס, מה אנחנו עושים היום. (02:21) אוקיי, אז קודם כל בת כמה את היום?

שושנה סטרוק: אני בת 37.

דניאל עמרם: אוקיי, קודם כל את נראית ממש אה הרבה הרבה יותר צעירה. יש לך אחים מעלייך, אחיות?

שושנה סטרוק: יש לי שלושה אחים מעליי ושבעה אחים מתחתיי. אנחנו 11 אחים.

דניאל עמרם: בלי עין הרע. אז אה בוא נתחיל ככה, מאיזה גיל את זוכרת את עצמך במשפחה?

שושנה סטרוק: מאיזה גיל? אה, אני אגיד לך, רוב החיים לא זכרתי כלום מהילדות. (03:00) היה לי כמו חור שחור על כל הילדות. כאילו היה לי פשוט אפס זיכרון וחשבתי שזה פשוט נורמלי, שפשוט אני בן אדם שאין לו הרבה זיכרונות. אה אבל כן, במקביל יש לי זיכרונות. כאילו בוא נגיד ככה, יש את החלקים, זה מאוד מבולבל כל הנושא הזה של זיכרונות למי שמתמודד עם פוסט טראומה מורכבת. האבחנה שלי זה מורכבת ויש בלאגן מאוד גדול בזיכרונות, אבל כאילו אם לצורך העניין את החלקים היותר טובים מהילדות, אז אה הייתי ילדה די ביישנית, די שקטה. (03:42) התפקיד שלי בבית היה כזה לגדל את אחים שלי הקטנים. אני הבת הראשונה, יש שלושה בנים מעליי ואני מין הייתי כזה באיזשהו שלב נהייתי כמו אמא שנייה בבית. בעצם כזה מין טיפלתי באחים שלי, הכנתי להם אוכל, קילחתי אותם, השכבתי אותם לישון, ניקיתי בבית, זה היה פחות או יותר החיים שלי. אה די אהבתי את זה, כאילו זה התחבר לאופי שלי כזה. אה פחות או יותר זה סוג הילדות שהייתה לי ברמה המודעת. (04:16) ככה זכרתי את עצמי רוב החיים והדחקתי מלא חלקים אחרים, זה פחות או יותר.

דניאל עמרם: יפה. ואיזה חלקים בעצם אה התחלת, מתי בעצם הגיע השלב שאת מתחילה להבין שהיו דברים שהדחקת ולא רצית לדבר עליהם או לזכור אותם?

שושנה סטרוק: אה בערך בגיל 17, 17 התחילה לי תקופה מאוד מאוד קשה של דיכאון מאוד קיצוני. הייתי בוכה במשך שעות, לא הבנתי מה קורה איתי, לא הבנתי למה. אה זה הפעם הראשונה שהיה לי ממש כזה משבר נפשי כתגובה למה שעברתי. (05:03) אה אבל לא היה לי שום מידע למה אני מרגישה ככה. אה ובעצם באיזשהו שלב בגיל 19 ניסיתי להתאבד גם, הייתי בחוסר מודעות מוחלטת למה. פשוט שנאתי את עצמי ברמות. אה וזה כאילו פחות או יותר התקופה שבה התחילה ההתמודדות הנפשית שהתחלתי בעצם להבין שמשהו רע ממש קורה איתי אבל לא היו לי מילים, לא היו לי זיכרונות, לא היה לי למי לפנות. גם כשניסיתי להתאבד אבא שלי לקח אותי לבית חולים ובעצם הסווה את כל הסיפור. אף אחד לא סיפק לי טיפול נפשי, אף אחד לא שאל אותי מה קרה, למה ניסיתי להתאבד? פחות או יותר כאילו בעצם התמודדתי המון שנים ואף אחד לא עזר לי. (06:08) עד שבערך בגיל אה 20, 21 סיפרתי לגיסתי שניסיתי להתאבד ואז היא לקחה אותי פעם ראשונה לפסיכולוג. היא בעצם מצאה איזשהו פסיכולוג שיטפל בי ואז התחלתי לקבל איזשהו טיפול. אה אבל אני בעצם אומרת, המון המון שנים הייתי מתמודדת נפש, הייתי אה עם כל מיני קשיים נפשיים אבל לא היה לי מידע מה הגורם להתמודדות שלי. היו חסרים לי פשוט מלא מלא חלקים בזיכרון אבל גם לא ידעתי שחסרים לי החלקים האלה בזיכרון.

דניאל עמרם: כן.

שושנה סטרוק: אממ...

דניאל עמרם: והפסיכולוג הזה שגיסתך אה...

שושנה סטרוק: אה זה פסיכולוג.

דניאל עמרם: הפסיכולוג הזה, הוא עזר להתחיל להיזכר?

שושנה סטרוק: אה לא עזר להתחיל להיזכר אבל הוא כן ניסה לעזור לי. (07:05) אה אין לי מושג אם הוא עזר או לא.

דניאל עמרם: הבנתי.

שושנה סטרוק: אה קוראים לו איתן קלפה, הוא בירושלים. הוא בעצם אה ניסה לתת לי מקום בטוח, זה מה שהיה שם. הוא בעצם ניסה לתת לי מקום בטוח, מקום שמישהו מתקף לי את החוויה, שמישהו בעצם אה נותן לי איזושהי גרסה קצת יותר טובה של אה של טיפול, של עזרה נפשית, מקום, משהו כזה. אה לימים אחרי תקופה שאלתי אותו אם הוא חושב שיכול להיות שנפגעתי מינית בילדות והוא אמר שזה היה נשמע לו הגיוני מהדברים שהשלכתי עליו וכל מיני דברים, כאילו מאיך שהוא ניתח את זה פסיכולוגית. אבל בעצם זה לא דובר באותו טיפול, זה משהו שאני בעיקר (08:02) דיברתי על זה שאני רוצה להתאבד כל הזמן, על זה שאני שונאת את עצמי. אה הוא ניסה לעודד אותי להתקדם מבחינה מקצועית, ללמוד. התחלתי ללמוד בעקבות זה אחר כך בעצמי פסיכולוגיה. יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך. אה בהמשך גם למדתי פסיכולוגיה קוגניטיבית תואר שני, אה לא סיימתי את התואר השני, חסרה לי התזה. אממ... זהו. (08:33) אז בעצם יש לי המון שנים של התמודדות נפשית בלי הרבה מידע. המידע זה משהו שצף פעם ראשונה ב... שנייה סליחה... המידע זה משהו שצף פעם ראשונה בגיל 28, זה פעם ראשונה שבא לי למודעות שאבא שלי פגע בי מינית.

דניאל עמרם: איך בעצם אה תספרי לי איך בעצם קרה הרגע הראשון שהגיעה אלייך ההבנה, התובנה הזאת בעצם, זה מה שקרה?

שושנה סטרוק: אה זה קרה בעקבות זה ששחזרתי את הטראומה. בעצם טיילתי באוסטרליה, טיילתי שם לבד, הייתי שם שבעה חודשים. טיילתי ועבדתי אה ובעצם אחרי שבעה חודשים תכננתי להישאר יותר. אחרי שבעה חודשים נתקלתי באיזשהו בחור שהתעלל בי ובעצם אה כמו ששחזרתי שם חלק מהטראומה, ברמה מסוימת נפגעתי שוב בעצם. אבל כשיצאתי מזה (09:34) זה אה במטוס חזרה לארץ, ידעתי שאבא שלי פגע בי בילדות. זאת אומרת היה לי את הקישור הזה שמה שקרה שם באוסטרליה זה משהו שכבר קרה לי בילדות. כמו שאנשים כאילו נוסעים להודו לחפש את עצמם ואז הם מוצאים את עצמם, אני כאילו נסעתי לאוסטרליה לחפש את עצמי ומצאתי את זה, את מה שעברתי בילדות כי בעצם שחזרתי את הטראומה. (10:03) אני לא יודעת אם להגדיר את זה כך במדויק, אבל זה בעצם היה כאילו זה שנפגעתי זה היה טריגר ראשוני לזה שבעצם עלה לי למודעות שנפגעתי כבר.

דניאל עמרם: התחושה היא כמו ששומעים אה מוזיקה ששמעת בעבר וזה כאילו מתזכר לך את אותו רגש? שושנה סטרוק: אה אני לא יודעת אם להקביל את זה לזה, לא יודעת, לא. דניאל עמרם: אז בעצם מה את עושה כשאת חוזרת לארץ עם התובנה הזאת שאבא שלך פגע בך בילדות?

שושנה סטרוק: אז כבר בשדה תעופה אני לוקחת את אחי רגע לצד ואני אומרת לו תגיד, (10:46) זה נשמע לך הגיוני שאבא פגע בי בילדות? והוא לא מאשר ולא מכחיש. ואני לוקחת את אחותי לצד, את אחותי סליחה, כאילו לא לקחתי לצד, אני פשוט הייתי אצלה, גרתי אצלה במשך חודש בערך וממש עשינו על זה דיון. אמרתי לה נראה לי שאבא פגע בי בילדות ועשינו רשימה איך אפשר לבדוק את זה, מה אפשר לבדוק. וכאילו בעצם ניסינו להבין, כי זה היה לי מוזר מדי ופחדתי שאני כאילו ממציאה את זה. ואמרתי איך אפשר לבדוק את זה? כאילו איך אפשר לדעת אם זיכרון כזה הוא אמיתי או לא? ובמקביל לזה שבדיוק נפגעתי כאילו שוב, אה אז היה כזה מלא...

דניאל עמרם: מה היה כלול ברשימה הזאת?

שושנה סטרוק: היה כלול ברשימה לפנות באמת לפסיכולוג (11:30) שהיה לי אז בגילאי ה-20 לשאול אותו, ואז באמת שאלתי אותו והוא אמר שיכול להיות שזה באמת נכון. היה כלול לפנות לפסיכולוג תעסוקתי שהייתי אצלו שעשה לי כל מיני מבחנים פסיכולוגיים, היה כלול לעשות היפנוזה ולבדוק את זה. אה יכול להיות שהיו עוד כמה דברים, זה מה שאני זוכרת כרגע. רגע, כאילו את ההיפנוזה לא עשיתי כי זה דבר שכאילו מומלץ מאוד לא לעשות אז, אסור להעלות ככה זיכרונות.

דניאל עמרם: נכון. אז בעצם מה אתם עושים? את אומרת שיש אח ששיתף איתך פעולה ואחות, נכון?

שושנה סטרוק: אה יש אח, שניהם בעצם לא הכחישו את זה, שזה היה כבר בפני עצמו כאילו אממ... כן.

דניאל עמרם: (12:25) באיזה גילאים הם האחים האלו? מתחתיך, מעלייך?

שושנה סטרוק: האח מעליי והאחות מתחתיי. כן. אוקיי. אני לא אנקוב בשמות כי אני רוצה לשמור על הפרטיות של אחים שלי פשוט לחלוטין, לגמרי. אבל הם בעצם אה זוכרים את זה או שהם אומרים יכול להיות, אנחנו לא חווינו דבר כזה, או מה התגובות שלהם היו? אה בגדול נראה לי שאני מעדיפה פשוט פחות לתת מידע על אחים שלי כי אני מרגישה שהמשפחה שלי, האחים שלי כרגע, אין להם רצון שישתפו אותם, לא יודעת, כן.

דניאל עמרם: בסדר גמור. אז בעצם את אה מבינה שאת עברת את זה ואת פונה לכל מיני אנשים. את מצליחה להגיע לאיזשהם הישגים בבדיקות שלך?

שושנה סטרוק: אה, לא ממש. והייתי במצב מאוד לא טוב נפשית. ומה שגרם לי בעצם להדחיק את זה חזרה זה בעצם אה בת זוג של אח אמרה לי, "תשמעי, אני שמעתי על זה. זה כנראה כן עבר בין האחים כבר שאני אומרת את זה." והבת זוג אמרה, "אה תקשיבי, אני שמעתי על זה." (13:47) היא בדיוק למדה פסיכולוגיה גם באותה תקופה. "אני שמעתי את זה, אני חושבת שזה לא משרת אותך כרגע להתעסק בזה. פשוט תעזבי מזה, כאילו תשחררי מזה." וזהו, וזה שכנע אותי ופשוט הדחקתי את זה חזרה והתעסקתי כביכול רק בזה שנפגעתי באוסטרליה, כי זה פשוט הרבה יותר קל להגיד שמישהו זר פגע בך מאשר להגיד שאבא שלך פגע בך. כאילו אז זה היה לי כאילו יותר קל להציג את עצמי ככה. ברמה מסוימת מאוד התביישתי להגיד שאבא שלי פגע בי. (14:20) זה מאוד מביך, זה משהו שהוא כאילו טאבו כזה בחברה. אסור כאילו להגיד, כאילו זה גילוי עריות. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. וכאילו היה לי יותר קל להגיד כן, פשוט בחור רנדומלי אה מיפן, זה היה בחור מיפן. הוא פגע בי. הבן אדם הזר הזה פגע בי במקום להגיד שכבר עברתי משהו הרבה הרבה יותר קיצוני כל הילדות שלי.

דניאל עמרם: אז כאילו הבנתי שגם ככה אף אחד לא יכול להתמודד עם זה, שאת מחליטה לשתוק בנושא הזה.

שושנה סטרוק: אה עברו בערך... שנייה... עברו כמה שנים, ניסיתי להשתקם, ניסיתי כאילו להתאושש ולא כל כך הצלחתי. (15:24) אה אם לפני כן המצב הנפשי, בעצם מגיל 17 עד 28 הייתי בדיכאון קליני כל הזמן, אה ואז בגיל 28 עם פוסט טראומה ואז בעצם אה ניסיתי לעבוד בכל מיני עבודות, לא הצלחתי. אה בעצם פניתי לביטוח לאומי, קיבלתי הכרה עם נכות אה של 40% ו-100% אי כושר עבודה. ובגלל שלא יכולתי לעבוד החלטתי ללמוד, והמצב הנפשי המשיך להיות רע. ואז הגיעה אה התקופה של הקורונה, ובמקביל לפוסט טראומה שהתמודדתי איתה הייתי מאוד מאוד לבד והתחילו לצוף לי הרבה מאוד זיכרונות כאילו אה מהילדות. (16:29) אה אה ו...

דניאל עמרם: איזה סוג של זיכרונות צפו לך?

שושנה סטרוק: התחילו לצוף לי כל מיני זיכרונות מפגיעות, גם שאבא שלי פגע בי וגם שסבא שלי פגע בי, נפגעתי גם מסבא שלי אבא של אמא. אה וזהו, וזה היה כאילו אה גם תקופה מאוד קיצונית. אממ...

דניאל עמרם: את זוכרת איזה גילאים הם פגעו בך לפי הזיכרון הזה?

שושנה סטרוק: אממ... אבא שלי פגע בי לאורך הרבה מאוד שנים. אוקיי, מ (17:31) גיל אולי שבע או משהו כזה עד לקראת גיל, כאילו גילאים מאוחרים מאוד.

דניאל עמרם: כמו מה? 16?

שושנה סטרוק: אה, יותר, גם יותר מאוחר גם.

דניאל עמרם: וואו.

שושנה סטרוק: אה הרבה מאוד שנים. ואז לא זכרת את זה כשזה גיל 16, 17, 18, זה אמור להיות משהו שאת זוכרת. אין לי מושג איך זה עובד. אני אגיד לך את האמת, אני כאילו גם עכשיו אין לי את רוב הזיכרונות. יש לי ממש כאילו זיכרונות חלקיים. (18:13) אין אין גישה לזיכרונות האלה. אני כאילו גם כשאני אומרת את הגילאים אני מאוד מפחדת להגיד בגלל שאין לי ביטחון לגבי הגילאים. אין לי ביטחון בדיוק באיזה גילאים. יש לי הערכה כללית כזאת שהמוח שלי זורק לי שזה פחות או יותר הגילאים, אבל אין לי שום כאילו הוכחה. וברמה מסוימת רק ככל שאני כאילו מתקפת לעצמי את החוויה ומאמינה לעצמי ומקבלת גם איזושהי הכרה מבחוץ אני יותר ויותר מאמינה לעצמי, אבל צריך להבין שכאילו זה אה...

דניאל עמרם: זה סוג של שחור, את לא באמת רואה מה?

שושנה סטרוק: כן, יש לי יש לי פשוט מלא מלא חלקים, כאילו בדיוק שחור זו המילה הנכונה, כאילו (19:02) פשוט מלא בלאקאאוט, כאילו מלא מלא מידע חסר. אז אני מאוד מפחדת להגיד משהו כי אני מפחדת שאחר כך כאילו מישהו יוכיח משהו אחר איכשהו ואז אני אצא כאילו שקרנית, כי גם ככה כולם מנסים להגיד שאני משקרת או שאני כאילו איזה משוגעת או איזה כאילו לא יודעת. אז אני מפחדת כאילו לנקוב בגילאים מדויקים כי זה... אין לי ודאות לגבי זה.

דניאל עמרם: עכשיו לגבי הזמנים אין לך ודאות אבל אני בטוח שבין כל המסכים השחורים האלו יש דברים שהם כן ויזואליים ואת יודעת בוודאות שזה קרה. את יכולה להעלות על השפתיים דברים שהם כן אה בוודאות זכורים לך בזיכרון?

שושנה סטרוק: אה כן, אני זוכרת כאילו את המיקום שזה קרה, שזה כאילו בשירותים סלאש מקלחת, כאילו בחדר אמבטיה. אה אני זוכרת את החוויה בגוף שזה גועל וחרדה ופחד וצרחות כאילו, וזוכרת כאילו ששתקתי אחר כך. אממ...

דניאל עמרם: ואת זוכרת אם את מנסה להתנגד כשזה קורה, מה הוא אומר לך, מה הטענות שלו באיזושהי סיטואציה? באיזו סיטואציה זה קורה? הוא כאילו קילח אותך או משהו כזה? מה בדיוק היה? איך זה הגיע לזה בכלל?

שושנה סטרוק: אין לי מושג. אני חושבת שזה שילוב של מצב (20:50) שהוא כמעט עילפון כאילו פיזית, יחד עם איזשהו כאילו אולי כמו אה שיתוף פעולה שלי מתוקף הסיטואציה הדוחה שאני גם ילדה והוא אבא שלי. אני לא יודעת להסביר, אין לי מלא, אין לי הרבה ידיעה מה קרה שם, זה באמת כמו חור שחור ובעיקר יש לי את החוויה... כאילו אין לי מושג כאילו... וואו... ובעצם... אין לי מושג.

דניאל עמרם: כשאחד המקרים האלו קורים, את מביאה... קודם כל אני ממש עצוב לשמוע את זה, זה מזעזע. אני מנסה כאן להבין את הסיטואציות שקרו. את מנסה לאחר מכן להגיד למישהו? להבין אם זה נורמלי או שאת שותקת?

שושנה סטרוק: קצת קשה לי כבר לדבר, כאילו סליחה, אני פשוט (21:55) בהלם בכלל מהשיחה כאילו כרגע. אני לא יודעת איך אה... אני צריכה לחשוב רגע אם כאילו נוח לי בכלל בשיחה.

דניאל עמרם: לא, קחי את הזמן, אין בעיה. את דיברת על זה אגב עם עוד אנשים, על הפרטים האלו?

שושנה סטרוק: אני כמעט ולא, כמעט ולא דיברתי על זה. גם מה שדיברתי אה אני כאילו...

דניאל עמרם: כן, ראיתי שנגיד סיפרת באיזה סרטון עכשיו באנגלית שהיה איזשהו אירוע בלילה שאבא שלך פגע בך ואז הלכת לאמא וסיפרת לה על זה והיא פגעה בך גם. (22:49) כן?

שושנה סטרוק: כן.

דניאל עמרם: מה מאיפה הגיע הזיכרון הזה?

שושנה סטרוק: אה זיכרון זה אמיתי כאילו. כאילו חשבתי שאני אבוא לאמא שלי שתציל אותי ואז כאילו היא גם ניצלה אותי. זה כאילו אני אגיד לך, היו מלא מלא פגיעות. כאילו ספציפית זה זיכרון אחד כי זה באמת מחריד אבל היו מלא פגיעות. יש לי גם זיכרונות שרק אמא שלי פוגעת בי, יש לי גם זיכרונות עם עוד אחים שכמה נפגעים באים ביחד, יש לי גם זיכרונות כאילו סיממו אותנו. הרבה דברים, הרבה דברים מזעזעים כאילו.

דניאל עמרם: מה זאת אומרת סיממו אותנו? מה זאת אומרת, זה כאילו היה סוג של...

שושנה סטרוק: שסיממו אותנו כמה ילדים ביחד ועשינו דברים מיניים ביחד וצילמו את זה לסרטים (23:51) פורנוגרפיים. הרבה דברים מזעזעים.

דניאל עמרם: מי צילם, האמא או האבא?

שושנה סטרוק: אבא שלי. אבא שלי צילם, לאבא שלי הייתה מצלמת וידאו. אוקיי, גם כשעוד יחסית זה היה נדיר כאילו.

דניאל עמרם: כן.

שושנה סטרוק: אה הייתה לו מצלמת וידאו, היו לו כזה שני מכשירים של וידאו שהוא היה עורך סרטים. אה בכל מקרה כאילו אני זוכרת גם שאמא שלי כאילו פגעה בי ואבא שלי מצלם. זה כאילו מלא מלא... זה כאילו אינסוף. כאילו אני חושבת שיש לי ממש זיכרונות מאוד חלקיים ואני כאילו בספק אם אני רוצה לדעת עוד כי זה כאילו פשוט אה מזעזע ברמות. אה וגם כאילו יש לי מלא חלקים בנפש ויש מלא חלקים שגם גורמים לי להרגיש כאילו... כאילו בתוכי (24:56) יש חלקים שלא מאמינים לעצמי ויש בתוכי חלקים שבטוחים בזה, וזה כאילו אה... בקיצור זה בלאגן אחד שעליו אני צריכה כאילו להתמודד עם הדבר המחריד הזה שקוראים לו הילדות שלי.

דניאל עמרם: לחלוטין. האחים שלך אבל, אם את אומרת שהם היו חלק מזה, הם בטח היו רוצים לעזור אם הם כמובן לא בתוך המסגרת הזאת של העולם שהם חיים בו. (25:33) אני בטוח שיש עוד מישהו איתך שהיה מוכן להיות איתך יד ביד ואומר לך בואי נחשוף את זה.

שושנה סטרוק: אה האחים שלי לפי דעתי כל אחד מתמודד עם הטראומה בצורה אחרת.

דניאל עמרם: לכל אחד יש את הנפש שלו וכל אחד בגדול מנסה לשרוד ולבנות לעצמו חיים בצורה הכי טובה שהוא יכול ביחס למה שעברנו בילדות. אבל כולם, לא כולם עם משפחות ומסגרות, נכון?

שושנה סטרוק: לא, כמעט כל האחים שלי נשואים, כמעט כולם מתנחלים, עדיין גרים ביישובים דתיים, נשואים, ילדים. כאילו זה הרוב.

דניאל עמרם: יותר מסובך לבוא ולפתוח דבר כזה כשיש לך משפחה והכל.

שושנה סטרוק: (26:18) כן.

דניאל עמרם: הבנתי. בסדר, זה מובן. יכול להיות שהם לא...

שושנה סטרוק: הם לא רוצים לפתוח את זה. זה לא אומר שזה לא נכון או משהו, זה פשוט כאילו בשפה הפסיכולוגית זה סוג של הדחקה מטורפת, אבל ברור שזה מתבטא בדרכים אחרות. כאילו אין כזה דבר לפי דעתי. אוקיי, אין לי מושג, אני לא רוצה להתעסק להם בנפש, כל אחד שידבר בשם עצמו. אני... יש לי זיכרונות של פגיעות עם עוד אחים. (26:46) כאילו אני יודעת שהם נפגעו, אבל אני מרגישה רע עם זה שאני חושפת דברים שלהם. אה הם בגדול כאילו...

דניאל עמרם: זה שלהם לחשוף את זה, לחלוטין. אגב, כשאני דיברתי עם עוד אנשים מהסוג של הקהילות האלו, הם אמרו לי שזה דווקא היה דבר שאפילו ידעו, כולם ידעו שזה קורה. זה לא איזה משהו שהוא מוסתר, אלו היו אפילו טקסים רשמיים כביכול שעושים את זה. (27:18)

שושנה סטרוק: כן. אז אני גם יודעת שהייתי בפגיעות טקסיות, מזה יש לי עוד פחות זיכרונות. יש לי יותר זיכרונות מהפגיעות בתוך הבית מאשר מהפגיעות הטקסיות. מהפגיעות הטקסיות יש לי זיכרון אבל אין שם פנים. אני כאילו רואה אנשים בלי פנים. אין לי מושג מי האנשים האלה. סביבי יש את הדמויות בראש, כאילו יש לי את הזיכרון הוויזואלי של משהו ויש לי גם תרחישים כאלה ואחרים. (27:50) זה פשוט הזוי מדי שלדעתי אין לי יכולת לתקף לעצמי את החוויה. זה פשוט מוזר מדי, כאילו.

דניאל עמרם: וואו.

שושנה סטרוק: זה פשוט ממש מוזר.

דניאל עמרם: יכול להיות שהם היו עם מסכות?

שושנה סטרוק: אה לא, אני פשוט חושבת שהיינו על סמים שם, ושהסמים גרמו לזה שכאילו כולם יצאו מהגוף או משהו כזה בחוויה. ובעצם התערבבו לנו שם כל הזהויות, היה שם איזה משהו מוזר. אני קשה לי להבין את זה עדיין. או שפשוט עדיין יש... אני עברתי כמה וכמה פגיעות מיניות בחיים שלי לצערי. (28:34) הייתה עוד פעם שמישהו אה ניסה לאנוס אותי וגם שם אין לי את הפנים שלו. כאילו אני חושבת שיכול להיות שזה כאילו קורה לפעמים שחסרות לי פנים. אני לא יודעת אם חזרו אליי הזיכרונות וזה סוג של מנגנון כזה, אין לי מושג. יש לי מעט מאוד זיכרונות מהפגיעות הטקסיות.

אבל כאילו בוודאות היה, לפי דעתי היה בחברון מלא. אני גדלתי בחברון, לפי דעתי היו בחברון אה דברים מאוד מאוד מאוד קשים. אני בחיים לא דיברתי על זה עם אף אחד, אני בגדול בן אדם מאוד מנותק כאילו. גם את נחמה תאנה וזה, לצורך העניין לא שמעתי כמעט כלום ממה שהיא מספרת. אני בן אדם ששנים בלי שום קשר עם אף אחד. מאוד התנתקתי גם מחברון ומכולם. אז אין לי מושג אם הם מדברים על זה ביניהם, זה מפתיע אותי. זה פעם ראשונה שאני שומעת שאתה אומר שזה משהו שהוא ידוע. אני לא ידעתי שזה משהו שהוא ידוע.

דניאל עמרם: כמובן בתוך הקהילה.

שושנה סטרוק: אה, אז לי ממש רק בזמן האחרון כאילו נודע לי שזה משהו שהוא יותר מדובר. ואין לי יכולת כאילו אה לקלוט את המידע לצורך העניין. גם כשאני שומעת על זה נניח, אני רואה איזשהו פוסט על זה בפייסבוק, העיניים שלי לא מצליחות לקרוא, זה פשוט יותר מדי בשבילי. אין לי יכולת להכיל את זה. אז אני בגדול מחכה שהזיכרונות (30:07) יעלו מתוכי, ואין לי יכולת בכל מקרה לקנות מידע מבחוץ כי זה מפחיד אותי מדי. אני חושבת שאלו פשוט דברים מזעזעים, כנראה שאין לי יכולת להכיל את זה.

דניאל עמרם: במהלך השנים, הייתה פעם שניסית לדבר על זה עם אמא שלך?

שושנה סטרוק: אממ... לא.

דניאל עמרם: אף פעם לא שאלת אותה "אמא, יכול להיות שעשו לי משהו לא נעים"? משהו כזה?

שושנה סטרוק: לא. אממ... או עם אבא שלך? גם לא. אין לי מושג איך הם כאילו... אני לא מצליחה להבין את זה כי הם רואים שאני סובלת נפשית שנים. למה הם לא טרחו פשוט להגיד לי "היי, פגענו בך בילדות, היי, זה מה שקרה, יש סיבה לסבל שלך"? כאילו גם עכשיו הם מכחישים את זה, (31:10) נכון? אני כאילו בנתק מאמא שלי מלא זמן, ומדי פעם אני כאילו סוג של ממש במצוקה כמו עכשיו למשל, שמישהו חסם לי את האשראי וממש נבהלתי ואני מרגישה שאין לי למי לפנות. וברוב טיפשותי אמרתי אולי אני אפנה לאמא שלי, למרות שמן הסתם זה יכול להיות קשור אליה שחסמו לי. וכאילו היא פשוט מכחישה, היא פשוט אומרת שאני ממציאה הכל. היא כאילו עשתה לי שטיפת מוח לאורך כל החיים של משהו אחר לגמרי ממה שקרה. (31:46) זה מה שכאילו... כאילו היא פשוט המציאה לי סיפור אחר לגמרי של מי אני, מה עברתי בחיים, למה אני מתמודדת עם דברים שאני מתמודדת. כאילו בחיים לא תיקפו לי את החוויה, בחיים לא אמרו לי כן. כאילו הייתי תמימה, אני חשבתי שברגע שהבנתי שהיא באמת פגעה בי ועלו לי זיכרונות ברורים ממש מוחשיים של איך היא פגעה בי וזה, אז כאילו חשבתי שאם אני אגיד את זה אז פשוט יגידו לי "כן, נכון". כאילו בן אדם נורמלי שפוגע, אז כשמישהו בא ואומר לו "היי פגעת בי", אז הוא אומר "וואי נכון, סליחה". זה כזה התנהגות של אנשים נורמליים. אם אתה פוגע במישהו אתה (32:24) רוצה להתנצל כי זה יושב עליך שפגעת בו, סתם אפילו פגיעה הכי קטנה, כאילו צחקת עליו קצת או דרכת לו על הרגל. אין לי מושג. והייתה לי תמימות לחשוב שאולי הם לא זוכרים או משהו כזה, ומסתבר שהם בטוח זוכרים, הם פשוט מכחישים את זה כי אין לי דרך להסביר את זה. הם פשוט אנשים רעים כנראה, אבל אין לי יכולת להכיל את זה כי יש לי משהו בנפש שרוצה להאמין שההורים שלי הם אנשים טובים ואין לי מושג איך להתמודד. כאילו קשה לי עדיין, אין לי עדיין איך להכיל את כל הדבר הזה. (33:13) בקיצור.

דניאל עמרם: מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברת עם אמא שלך?

שושנה סטרוק: אני כתבתי לה אתמול.

דניאל עמרם: אוקיי.

שושנה סטרוק: כי אני ממש במצוקה כרגע וזו הייתה טעות, כאילו זו הייתה פשוט טעות לפנות. היא ענתה לי, כן.

דניאל עמרם: מה היא כתבה לך?

שושנה סטרוק: היא כתבה לי שאני פגעתי בכל המשפחה עם מה שאני מספרת, שכולם פגועים ממני. ואין לי מושג... ניסיתי לשאול אותה מי הוציא צו איסור פרסום, למה יש צו איסור פרסום. היא אמרה שזו המשטרה ושזו עבירה פלילית או משהו כזה. לא יודעת כאילו...

דניאל עמרם: מטורף. יש לך את זה בכתוב? (34:09)

שושנה סטרוק: כן.

דניאל עמרם: אני אשמח לראות את זה. מדהים שמה שמעניין אותה זה צו איסור פרסום ולא הפגיעה המינית.

שושנה סטרוק: היא טוענת שאני ממציאה, זה הסיפור. היא חושבת שאני ממציאה את הכל. זה פשוט הכי מבלבל בעולם, כאילו אני יודעת שזה קרה, אני מרגישה את זה. זה צריך להבין שזה לא רק זיכרון, יש לי גם את התמונה אבל גם בחוויה אני מרגישה את זה. צריך להבין שאני מפחדת ממנה ברמות מטורפות. כאילו החוויה הזאת של הילדות שהיא כאילו יותר חזקה ממני ומנצלת אותי ומשתמשת בכוח שלה נגדי היא חוויה שאני חווה גם עכשיו. (34:39) כאילו אני פשוט מפחדת ממנה. ובכל הרמות אני גם מרגישה את זה בגוף, גם בנפש, גם בתמונה. אני בטוחה שזה קרה, אבל היא מערערת אותי כל פעם מחדש כי היא פשוט מכחישה הכל וגורמת לי להרגיש שאני פשוט משוגעת. זה כאילו הסיפור שלה, ושהיא כאילו דואגת למצב הנפשי שלי או שאכפת לה ממני, כשהיא בעצם מנסה כאילו אה לכסות את עצמה מבחינה משפטית. עכשיו, אין לי מושג מה רמת הכוח שלה במדינה, אבל כנראה שיש לה כוח ואין לי מושג אם המשטרה בעדי או נגדי או מה הסיפור, אם יש לה כוח במשטרה או אין לה, כי יש לה מלא (35:23) קשרים. ואני כאילו בהלם. הייתי בכל כך הרבה תמימות לפני שהעליתי את הפוסט הראשון, שאי אפשר לתאר. הייתי בתמימות קיצונית. חשבתי לעצמי שאני פשוט רוצה להעלות מודעות לפגיעות מיניות, זה מה שחשבתי. לא היה לי במודעות שיש לה כוח להשתיק אותי ברמה כזאת, ושהטראומה של הילדות נמשכת ברמה מסוימת גם עכשיו כי עדיין יש לה הרבה מאוד כוח ואני בסופו של דבר בן אדם שאין לו הרבה קשרים, שהוא בסופו של דבר מתמודד נפש וקשה לו בחיים. אני מקווה שיש לי יכולת, אני מקווה שזה רק בחוויה שלי, אני מקווה שאנשים באמת ירצו לעזור לי, אבל כאילו זה המצב. (36:15)

דניאל עמרם: וואו. קודם כל רוצה להגיד לך שזה לא משהו שהוא ייחודי לך. זה דבר שידוע בהרבה מקרים של פוגעים מינית, נשים וגברים, שהפגיעה ממשיכה לאורך שנים ולפעמים עשרות שנים כשהם כאילו עדיין שולטים עליהם. ולפעמים זה לא פחות גרוע מהפגיעה הראשונית כי הם כביכול עדיין שולטים על הנפגע ובעצם אין שום דרך להילחם בזה. וזה מטורף אבל את לא יחידה, את לא יחידה בכלל. זה דבר שמוכר במסגרות האלו של הפגיעות המיניות ואני יכול להגיד לך שככל שיש אנשים שיש להם כוח, תמיד יהיו (37:02) אנשים עם יותר כוח ותמיד כשמנסים להשתיק משהו, אף פעם זה לא נשאר שם. זה תמיד חוזר והאמת יוצאת לאור. אין מה לעשות. ואני למשל מסוג האנשים שחושף דברים כאלו. ואני יכול להגיד לך שבמשך 15 שנה אדם בשם שאול חיון השתיק את הפגיעה המינית שהוא פגע בבת שלו כשהיא הייתה בת שבע. ואפילו כשהוא נכנס לכלא הוא עדיין הצליח להשתיק את זה. (37:38) הוא עדיין ישב בכלא ובמשך שש שנים עדיין היה צו איסור פרסום שלא היה אפשר להוציא את זה. אבל אני ועוד כמה אנשים והמשפחה וכמובן הנפגעת ישבנו וחיכינו ועבדנו ופעלנו עד שזה יצא לאור והיום כולם יודעים את זה. אז יגיע יום, יגיע היום וזה יקרה ואנחנו נעבוד על זה. מתי בעצם החלטת שאת אומרת "זהו, אני מעלה את הפוסט", היו שנתיים של שקט וגם הגשת תלונה במשטרה?

שושנה סטרוק: שנייה, אני קצת אה... הייתי מנותקת, אם אתה יכול לחזור לשאלה. (38:21)

דניאל עמרם: אז עוד פעם, בעצם בכל השנים האלו את ישבת בשקט, לא דיברת, החלטת שאת מקשיבה לאותה אישה של אח שלך ואת לא מדברת על זה. אבל בשלב מסוים החלטת כן לדבר על זה ואפילו להגיש תלונה. מה גרם לך לעשות את זה?

שושנה סטרוק: אוקיי, אני אסביר לך. אני עד לא מזמן, עד לפני כמה חודשים, הייתי בקהילה שיקומית שנקראת חירם בהרדוף. אה מקום מאוד מאוד טוב. הייתי שם שלוש שנים וזו תוכנית שהיא מוגבלת לשלוש שנים. (38:55) הייתי חייבת לעזוב אחרי שלוש שנים. הגעתי לשם במצב קיצוני, רע מאוד, והם ממש עזרו לי. כשהבנתי שנגמר לי הזמן של השלוש שנים, נכנסתי לחרדה קיצונית. למה? פשוט כי פחדתי שאבא שלי יבוא לפגוע בי אם אני אגור במקום אחר. אוקיי? פחדתי שימשיכו לפגוע בי והבנתי שאין לי מקום מוגן. והייתי מאוד מבוהלת והבנתי שאני חייבת לגשת למשטרה ופשוט בערך חודש אולי פחות לפני שסיימתי את התוכנית שם ניגשתי למשטרה. הרמתי פשוט טלפון למשטרה וניגשתי להתלונן קודם כל נגד אבא שלי. (39:50) ידעתי שגם אמא שלי פגעה בי, אבל משום מה הייתה לי מאוד אמפתיה לאמא שלי ואיכשהו הסקתי שאולי אמא שלי הייתה בעצמה קורבן או שהיא הייתה מנותקת. כאילו משום מה אמא שלי עשתה לי את שטיפת המוח הכי טובה לחשוב שהיא בן אדם טוב. ואיכשהו ניגשתי והגשתי תלונה רק נגד אבא שלי, וזה גם בגלל שאבא שלי פגע בי עד גילאים יותר מאוחרים ובאמת פחדתי ממנו. אז ניגשתי למשטרה והגשתי תלונה על אבא שלי. וכמה שבועות אחר כך טסתי לאיטליה, זה היה כבר משהו שתוכנן מראש עם העו"סית שלי בחירם, שאני הולכת לגור באיטליה אחרי הרדוף בעצם. ואז כשהגעתי לאיטליה היה לי גל מטורף של זיכרונות. (40:41) הייתי בהתמוטטות נפשית מרוב זיכרונות. למדתי איטלקית ופשוט הייתי בבית ספר לאיטלקית וכמעט כל השיעור היו לי זיכרונות והייתי פשוט בוכה באמצע השיעור ומלא אנשים שם עזרו לי. הייתה לי מלא הצפה רגשית ואז עלה לי למודעות שאמא שלי בוודאות גם פגעה בי. ואז עלה לי למודעות שאני גם פגעתי. וכשהבנתי שגם פגעתי וגם שההורים שלי פגעו בי, הייתה לי כבר איזושהי תמונה יותר מלאה. אני אסביר לך, הסיפור שאני פגעתי בעצם היה כמו משהו שחסם לי את התודעה מלזכור שנפגעתי. הפסיכיאטרית שלי כבר הכינה אותי לזה (41:35) מראש, היא אמרה לי "תקשיבי, אני רוצה להגיד לך הרבה פעמים הפוגע גורם לנפגע לפגוע במישהו אחר וזה בעצם מה שמשתיק אותו שנים". היא הכינה אותי לזה, והיה לי קשה להבין את זה אבל היא כנראה הבינה את זה לפניי. ובאמת ברגע שעלה לי למודעות שפגעתי, בשנייה כתבתי את הפוסט. ברגע שהצלחתי... זה לא שקל לי להכיל שפגעתי, אבל הייתי בסופו של דבר ילדה וברגע שהבנתי את זה, זה באמת מה ששחרר לי את המחסום והחלטתי לכתוב את הפוסט הראשון שבעצם בו כתבתי שגם נפגעתי וגם פגעתי. (42:26)

דניאל עמרם: מה גרם לך למחוק אותו אחר כך?

שושנה סטרוק: אה קשה להסביר את זה כי אני בעצמי לא לגמרי מבינה. אני חושבת שאיכשהו הבנתי ש... אלו גם חלקים בנפש שלי שהתביישו בזה שפגעתי וממש הובכתי מזה שיודעים את זה, אבל גם חוויתי איזושהי תחושה של איום שאני לא יודעת להסביר. הרבה הרבה דברים ניהלו אותי וזה בעצם גורם לי כמה וכמה פעמים לפרסם ולמחוק.

(43:23) אלו גם דברים פנימיים שאני בעצם... בסופו של דבר אני בן אדם מאוד פרטי וביישן, אז זה לא כזה נוח לי עם הפרסום וגם אני ממש לא שלמה עם כל מה שעברתי, אני מתביישת בזה. מצד אחד אני רוצה לספר את זה ולצרוח ושכל העולם ידע, ומצד שני אני כאילו בהלם אחר כך שאנשים יודעים מזה. אז זה גם משהו פנימי וזה גם משהו בחוויה שאני חווה שמאיימים עליי. כאילו זה פשוט קורה, הוציאו צו איסור פרסום, מגיעים (44:15) אליי כל מיני אנשים שמאיימים עליי בכל מיני דרכים אז כאילו...

דניאל עמרם: זאת אומרת, מגיעים ומאיימים עלייך?

שושנה סטרוק: זהו, שזה לא משהו שאפשר... אף אחד לא איים עליי בצורה שאני יכולה עכשיו להביא לך הוכחה. אתה מבין מה אני אומרת?

דניאל עמרם: כן, אלא...

שושנה סטרוק: יותר כמו רמזים כאלה.

דניאל עמרם: מי רמז לך בפעם האחרונה?

שושנה סטרוק: אה, בפעם האחרונה אמא שלי, כשהיא אומרת לי שזו עבירה פלילית. אבל זה לא בדיוק ככה, אלא אנשים ממש אמרו לי שיכולים לרצוח אותי, דברים כאלה. אנשים ממש גורמים לי להרגיש שתהיה סכנה פיזית על החיים (45:04) שלי או כל מיני דברים בסגנון.

דניאל עמרם: כן. ואז בעצם את זוכרת, הגשת תלונה במשטרה פעם אחת, פעמיים? מה היה עם המשטרה?

שושנה סטרוק: הגשתי במשטרה, פעם ראשונה ניגשתי למשטרת שפרעם, אחר כך העבירו את זה ליחידת להב 433. ממש ביום שטסתי לאיטליה, כשסיימתי את חירם, ביום עצמו הגשתי שם עדות. (45:39) זו הייתה פעם שנייה. פעם שלישית הייתה בפעם האחרונה שהייתי בארץ. הייתי בתל אביב חלק מהזמן וחלק מהזמן בבית של המשפחה של נחמה תאנה ומשם ניגשתי למשטרה פעם שלישית ונתתי עדות. זו עדות הרבה יותר מפורטת, היו לי כבר הרבה יותר זיכרונות. ובעצם סיפרתי גם על אמא שלי וגם על אבא שלי, יותר על אמא שלי. (46:15) ולפני שהייתה העדות השלישית, בין השנייה לשלישית, שלחתי לחוקרת שני דפים של זיכרונות. ממש כשהזיכרונות היו ברורים כתבתי אותם ושלחתי לה.

דניאל עמרם: יש לך את זה עדיין?

שושנה סטרוק: אה, יש לי את זה עדיין, כן.

דניאל עמרם: אני אשמח שתשלחי לי את זה. והחוקרת אמרה לך משהו? הגיבה? היא בקשר איתך מאז?

שושנה סטרוק: החוקרת בקשר איתי, היא ביקשה ממני פעם אחרונה שאני אתן לה אישור על ויתור סודיות רפואית. (46:50) אני בהתחלה התעקשתי שאני לא רוצה ואני אסביר לך למה. כי בסודיות רפואית זה בעצם הטיפול הנפשי שלי והטיפול הפסיכיאטרי שלי. ובמידה מסוימת כואב לי הלב שכל הדברים הכי אישיים שלי יהיו חשופים לפוגעים. למה הם צריכים לדעת את מה שהתמודדתי איתו? גם ככה הם סדיסטים והתעללו בי בילדות, גם ככה הם נהנים לראות את הסבל שלי עכשיו. (47:18) למה הם צריכים לקרוא על הסבל שלי לאורך כל השנים? והם גם יכולים להשתמש בזה נגדי. אבל בשלב מסוים הבנתי שבוודאות כבר יש להם את החומר הזה. אני אסביר לך גם למה. (47:46) הפסיכיאטרית שלי, איך שחזרתי לארץ היא כתבה לי הודעה שמנסים לנטר כל מיני גורמים שמנסים להיכנס לתיק הפסיכיאטרי שלי כבר. בקיצור הבנתי שכבר בוודאות יש להם את הדרכים שלהם לקבל את כל החומר. בשלב שהבנתי שכבר כנראה יש להם את זה, אז אמרתי שיהיה את זה למשטרה ושזה יהיה בהסכמה, אז חתמתי על ויתור סודיות רפואית. זה היה הפעם האחרונה שדיברתי עם החוקרת. (48:15)

דניאל עמרם: מתי זה היה?

שושנה סטרוק: לפני כמה ימים. אה, יש לי את הוואטסאפ שלה והיא מדי פעם פונה אליי.

דניאל עמרם: יפה. אז לפחות אני יודע שזה בפעולה ולא משתיקים את זה לגמרי. עדיין חוקרים.

שושנה סטרוק: אני מקווה, כי אני ממש ביקשתי להסיר את צו איסור הפרסום בערך שמונה פעמים. בפעם האחרונה שהייתי במשטרה אמרתי להם את זה כל כך הרבה פעמים ואין לי מושג למה יש צו איסור פרסום. מה שהבנתי זה שכשיש (49:00) קטינים במשפחה אז מוציאים צו כזה.

דניאל עמרם: יש קטינים עדיין במשפחה?

שושנה סטרוק: יש אחיינים.

דניאל עמרם: אחיינים זה לא נחשב. אז אני לא רואה שום סיבה אלא כדי להגן על הפוגעים.

שושנה סטרוק: כדי להגן על הפוגעים, זה מה שאני חושבת. שלאמא שלי יש קשרים במשטרה. אין לי טיפת אמון במשטרה אבל אני מנסה בכל דרך אפשרית.

דניאל עמרם: גם כשיש להם קשרים, המקסימום שהם יכולים לעשות זה להשאיר את צו איסור הפרסום אבל הם לא יכולים לסגור את התיק. רק הפרקליטות יכולה לעשות את זה והם לא יכולים לא לחקור את זה כל עוד זה פתוח. (49:42) אז זה חשוב להמשיך לשתף איתם פעולה. וכרגע מישהו השתלט לך על החשבון, שזה משהו מאוד חמור. החשבון בבנק דיסקונט?

שושנה סטרוק: ניסיתי ליצור קשר. אני חושבת שבחשבון הבנק הכל בסדר כביכול, אבל האשראי לא עובד. משהו מאוד מוזר, האשראי לפעמים עובד ולפעמים לא, בלי (50:32) שום היגיון. בגדול זה סוג של איום שאני חווה. שאלת איך מאיימים עליי? מאיימים עליי בזה שהאשראי שלי פעם עובד ופעם לא. אני פונה לבנק והם טוענים שהם לא יודעים על מה אני מדברת. (50:54) אין בזה שום היגיון. בכנות, אין שום רצון כבר להשתמש באשראי כי זה פדיחה לבוא למקום לנסות לקנות בקבוק מים והאשראי לא עובד.

דניאל עמרם: ניסית לפתוח חשבון שהוא לא ישראלי?

שושנה סטרוק: אה, אני מנסה כרגע. יש לי דרכון צרפתי אז אני רוצה לפתוח כאן באיטליה חשבון בנק.

דניאל עמרם: (51:32) אני יכול להגיד לך שזה קרה לי גם כשחשפתי כל מיני דברים. הדרך הכי טובה היא לפתוח חשבון בחו"ל שאין להם שליטה עליו. (52:14) ברגע שזה יהיה פתוח, יהיה אפשר גם לפתוח גיוס המונים ושאנשים יתמכו בך.

שושנה סטרוק: אני מקווה, אני ממש אשמח. (52:58) אני מחקתי את כל מה שהיה לפני כן בהתכתבויות עם אמא שלי, יש לי רק את מה שהתכתבתי איתה אתמול.

דניאל עמרם: בסדר, שתדעי שיש אפשרות לשחזר את זה ואנחנו נעשה את זה בהזדמנות אם תרצי. ועם אבא שלך יש לך התכתבויות?

שושנה סטרוק: עם אבא שלי... חסמתי אותו. פעם הייתי בודקת איתו מדי פעם אם הוא מבין שהוא פגע בי. (53:32) שלחתי לו כתבה על מישהו שצילם אנשים ערומים בבתי חולים וניסיתי להבין אם יש לו בקוגניציה שמה שהוא עשה זה פסול. הוא היה כותב לי "מזעזע". אבא שלי, כל פעם מחדש כשאני מביאה לו סיפורים על פגיעות מיניות הוא אומר "וואי זה נורא". הוא יודע שזה נורא אבל הוא עשה את זה בעצמו. (54:13) מעולם לא פניתי אליהם לגבי זה בצורה ישירה עד אתמול עם אמא שלי, ואני מתחרטת שעשיתי את זה.

דניאל עמרם: לא, זה טוב, זה יכול לשמש כראיה. (55:05) אז תשלחי לי את הדברים בוואטסאפ. אני רוצה שנישאר בקשר. אני יכול להגיד לך שעליי אין להם שליטה. (55:42) אני חושף דברים כאלו כבר כמעט עשור ואני אשמח לעזור בכל דבר אפשרי. אני עיתונאי עצמאי, אני לא מפחד ואני אמשיך ללכת עם הנפגעים והנפגעות. (56:21) את יכולה גם לשאול את משפחת תאנה עליי. תשלחי לי את מה שיש לך ואני אבדוק שוב לגבי צו איסור הפרסום.

שושנה סטרוק: אוקיי. (57:07)

דניאל עמרם: אנחנו נמשיך להתכתב בוואטסאפ ונהיה בקשר. תודה רבה שושנה.

שושנה סטרוק: תודה דניאל, להתראות. * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי  |  להרשמה חינם  |  להצטרפות כחברים באתר  נ.ב. אני מוזיקאית, מוציאה ביום ראשון הקרוב את השיר "נקבים נקבים" שהוא הזעקה שלי ושל עוד הרבה נפגעות ונפגעים, על הקושי לחיות עם הפגיעה והציפייה של החברה שנצליח לתפקד כאילו כלום. מוזמנים להאזין לשיר כאן.