פרידה מגבריאל מוקד, סופר, משורר ומבקר ספרות, שעבר תהומות וגילה כוכבים (1933–2026)

פרידה מהאקדוחן הספרותי, הילד ששרד את גטו ורשה והפך למפיק המיתולוגי שהזניק את ה-"רוקסטארס" של השירה העברית. סיפור על אדם פצוע, מאתגר וסוער שעבר תלאות - ומצא בתוך ערימות הספרים והמילים את המקלט, מעיין הנחמה וההחלמה היחיד שלו נגד הבדידות. | מאת: שיר אלוני

צילום: תומר אפלבאום, עיתון הארץ

כבעלת מגזין תרבות, איני יכולה להתעלם מלכתו של אדם בסדר הגודל של פרופ' גבריאל מוקד. ועם זאת לא אצטרף להספדים שמוחקים את עמדתו להגן ציבורית על פוגעים מיניים ידועים מהבוהמה הספרותית. בתקווה, שלעתיד, יובן שמורשת תרבותית, גדולה ונכבדת ככל שתהיה, תישא עליה את האמת. וייקח הציבור מזה מה שייקח. יהי זכרו אמת. * בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו פרופ' גבריאל מוקד, בגיל 92, כתוצאה מהתקף לב. מוקד היה אחד האנשים המשפיעים, הסוערים והעקרוניים ביותר בשדה התרבות העברית, העורך המיתולוגי של כתב העת הספרותי "עכשיו" שגילה וטיפח את גדולי המשוררים של דור המדינה. פה ושם פגשתי בו באירועים של משוררים צעירים שהעריצו אותו.

אם השם שלו לא אומר לדור הצעיר מספיק, בואו נסביר את זה בצורה הפשוטה ביותר: תחשבו עליו כעל "צייד הכישרונות" הכי גדול, המפיק המיתולוגי והסנדק של עולם השירה והספרות העברית. אם שמעתם אי פעם בחיים שלכם את השמות יונה וולך, יהודה עמיחי, נתן זך, דליה רביקוביץ או עמוס עוז - אתם צריכים לדעת שגבריאל מוקד הוא האיש שגילה אותם כשהם היו צעירים, מוזרים, פרועים ואנונימיים לגמרי. הוא זה שהאמין בהם ראשון, ונתן להם את הבמה המרכזית. מוקד היה המנהל האמנותי שהזניק את ה-"רוקסטארס" הכי גדולים של התרבות שלנו, אלו שהשירים שלהם נלמדים היום בכל בית ספר ומולחנים ללהיטים הגדולים ביותר במוזיקה הישראלית.

אבל אנחנו במיוזלטר רוצים להביט בפרידה ממנו מזווית אחרת לגמרי, שמדברת אל כולנו: איך המילים, הספרות והיצירה היו עבורו כלי הישרדות קיומי, מעיין של נחמה ודרך להחלים מול תהומות של כאב ובדידות.

חייו של מוקד היו רצף של תלאות קיצוניות ומאבקים פנימיים וחיצוניים, ולא ניתן להבין את גודל פועלו בלי להביט באמת החשופה של הביוגרפיה שלו.

מפורטוגל לגטו ורשה: השורשים והשכול המשפחתי

שורשיה של משפחתו של מוקד (שנולד בשם גבריאל מונבז) מגיעים עד למאה השש-עשרה בפורטוגל, אליה נמלטו אבותיו לאחר גירוש יהודי ספרד ופורטוגל בשלהי המאה ה-15, ומשם נדדו לפולין.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה נכלאה משפחתו בגטו ורשה. מוקד נשא עימו זיכרון אחד, מצמרר ופואטי להפליא, מאביו רגע לפני הפרידה הסופית. בשיחה עם בועז כהן, הוא נזכר:

"אני זוכר את השיחה האחרונה עם אבא שלי, בחצר המושלגת של חצר בית החולים בגטו. שאלתי את אבא, 'לדעתך, גם בכוכבים שנוצצים ברקיע בלילה יש נאצים ומלחמה?' והוא חייך, חיבק אותי ונישק אותי בטרם עזבנו אמי ואני את הגטו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו."

אביו, שהיה רופא, קיבל החלטה להישאר מאחור כדי לטפל בחולים ולעזור למארגני המרד בגטו - ונרצח שם על ידי הנאצים. גבריאל ואימו, מגדלנה טייכנר, הצליחו להימלט מהגטו והסתתרו תחת זהות נוצרית בדויה בעיר הנופש זאקופנה.

מוקד נזכר שהיום המאושר בחייו היה יום חורף קפוא באותה עיירה, בטמפרטורה של מינוס 25 מעלות, כאשר הגרמנים נסו והצבא האדום נכנס לזאקופנה בקול שירה גדול של שירים רוסיים — רגע שהעניק לו את חייו מחדש.

השאלה הזו של הילד בגטו על הכוכבים בשמים הגדירה את כל המשך חייו. מוקד הפך את החיפוש אחר ה-"כוכבים" לייעוד חייו - לא עוד בשמי הגטו, אלא על פני האדמה, בדמותם של משוררים צעירים וגאונים שגאל מהאנונימיות.

בשנת 1946 עלו גבריאל ואימו ארצה, וכשהגיעו, קיבלה את פניהם קרובת המשפחה שלהם, פולה מונבז - הידועה יותר בשם פולה בן-גוריון, אשתו של ראש הממשלה הראשון.

הצל המר של השכול והטרגדיות המשפחתיות המשיך לרדוף אותו גם עשורים לאחר מכן: בשנת 1984, אימו האהובה מגדלנה נרצחה בדירתה בתל אביב במהלך שוד אכזרי. אובדן אימו בנסיבות כה מחרידות הצטרף אל יתמותו מאביו, והעמיק עוד יותר את פצעי הנפש שלו.

השורשים האדומים ולידתו של "עכשיו"

הנער גבריאל סיגל לעצמו את השפה העברית במהירות שיא. בגימנסיה "שלווה" הוא הכיר חבר קרוב, דוד מורץ, לימים המשורר דוד אבידן. יחד החלו שני הצעירים המורדים את דרכם בכתיבה בביטאון המפלגה הקומוניסטית. השם העברי "מוקד" היה פרי המצאתו של דוד אבידן, שביקש ליצור שם בדוי עבור החייל הצעיר גבריאל מונבז, שלא יירדף בגלל דעותיו הקיצוניות. השם הזה הלם את אופיו בצורה כל כך מדויקת, עד שדבק בו והפך לזהות שלו.

בשנות החמישים הוא החל לבלוט בשדה הספרותי ושימש כסגנו של המשורר האגדי אלכסנדר פן, שערך את המוסף הספרותי של העיתון "קול העם". בשנת 1957, כשהיה סטודנט צעיר, ייסד מוקד יחד עם שותפיו מקסים גילן וברוך חפץ את כתב העת "עכשיו". הכל התחיל מהרעיון ליצוק תוכן חדש ואוונגרדי במגזין סטודנטים סטנדרטי בשם "אוגדן", והפך לכתב עת מוביל שפעל לאורך חמישים שנה והגדיר את פני השירה העברית.

בין אוקספורד לקרבות הרחוב של "כסית"

מוקד החזיק בתוכו ניגודים מרתקים. מצד אחד, הוא היה ענק אקדמי פילוסופי: הוא השלים את עבודת הדוקטורט והפוסט-דוקטורט שלו באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית, שם חקר את משנתו של הפילוסוף האירי ג'ורג' ברקלי, וכיהן כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה. הוא אף יצר ז'אנר ספרותי ייחודי משלו, ה-"וריאציות", פרוזה אקזיסטנציאליסטית ניסיונית.

מצד שני, מוקד היה "אקדוחן" ספרותי סוער וקנאי בצורה קיצונית לאמת האמנותית שלו, שלא נרתע מעימותים חריפים ואלימים. הוא אף נקלע בעבר לקטטה פיזית בבית הקפה "כסית" עם הסופר עמוס קינן (אביה של הזמרת רונה קינן) לאחר שמוקד כתב עליו ביקורת חריפה לפיה קינן הוא פרוזאיקן בינוני, קטטה שהסתיימה במכות אגרופים ובכך שמוקד ניפץ בקבוק על ראשו של קינן לפני שדן בן אמוץ הפריד ביניהם.

על אופיו הייחודי והסוער של מוקד כתב המוזיקאי והשדרן בועז כהן, שריאיין אותו בשנת 2011:

"הוא היה מקורי. חד. נחרץ. שחקן שחמט טוב. מומחה לסרטי מערבונים. שונא בינוניות. מתעב מיינסטרים. חסיד גדול של הפרחים הפראיים הפורחים בשוליים."

הלהט של מוקד לספרות היה עניין קיומי של ממש. הוא האמין בהיררכיה ספרותית ברורה וחסרת פשרות, וטען בלהט כי:

"טולסטוי חשוב יותר מסומרסט מוהם, סרן קירקגור משמעותי יותר מהפילוסופים הצרפתים הקשקשנים של המאה ה-20 ויונה וולך מהותית יותר מכל אלה שבאו אחריה. עם כל הכבוד. אפשר וצריך לאפיין יצירות חזקות לעומת יצירות פחות עקרוניות."

הנשים בחייו, הקשר לענבל פרלמוטר ופרשת המעילה

מוקד שימש כיו"ר אגודת הסופרים העבריים בשנים 2004-2001. בדצמבר 2006 הוגש נגדו כתב אישום בחשד שמעל בכספי אגודת הסופרים בעת היותו היו"ר שלה. בספטמבר 2008, אחרי הסדר טיעון, תוקן כתב האישום להפרת אמונים בתאגיד. הוא נידון למאסר על תנאי וחויב בהשבת כספי החזר הוצאות שקיבל בניגוד לנהלים. מוקד היה נשוי שלוש פעמים. בשנות השישים היה נשוי למשוררת עפרה שונית (סמוליאנוב), שפרסמה את ספר השירה "הקומקום הסגול" - ולימים הייתה אמה של המוזיקאית האגדית ומנהיגת להקת המכשפות, ענבל פרלמוטר ז"ל (מה שהפך את מוקד לבעל של אמה וקרוב משפחתה המאמץ). בשנות השבעים נישא לדניאלה שמי, ובהמשך לפרופ' טובה רוזן, איתה הביא לעולם את שני בניו.

מוקד לא התבייש בשברים האלו. בריאיון לבועז כהן, הוא הודה בצער שלא הצליח לשמור על חיי הנישואים שלו, לגם מהקוניאק שלו ואמר על נשים:

"נשים הן מקסימות. אני לא יכול בלעדיהן... אבל יש בהן משהו מוזר. הן גם לא מפוענחות וגם לא צפויות."

הסלחנות המטרידה של הבוהמה הישנה

חשוב להדגיש ולהבהיר כי אמנם מוקד עצמו מעולם לא נודע, נחשד או הואשם בפגיעה מינית, אלימות פיזית או התנהגות פוגענית כלשהי כלפי נשים או קטינות בחייו האישיים. ועם זאת, הוא נשא עימו עיוורון מוסרי עמוק, מטריד וכתם ערכי כואב- שהיה אופייני מאוד לבוהמה הישנה של בני דורו, בכל הנוגע לפגיעה מינית ולניצול של נשים ונערות. מוקד היה מתנגד חריף לחרם הציבורי והתרבותי שהוטל על בן אמוץ לאחר חשיפת מעשיו, ואמר לבועז כהן בפירוש: "אני נגד חרמות תרבותיים ונגד השכחתו של דן בן אמוץ".

החלק היותר צורם ובעייתי לעיכול בעיניים פמיניסטיות ומודרניות כיום, שגם גרם לי להתלבט אם לכתוב כתבה על אושייה בכירה כמוהו שאי אפשר להתעלם מקיומה מצד אחד אבל אי אפשר להתעלם מעמדותיה מצד שני, הוא הדרך שבה מוקד גימד והתייחס בקלות דעת ובביטול למעשים הקיצוניים של בן אמוץ בקטינות, כשאמר בריאיון: "בן אמוץ השקיע כל כך הרבה אנרגיה בנשים, שזה תמיד שיעשע אותי". הניסוח שלו, שרואה בניצול קטינות "השקעת אנרגיה בנשים" וטוען שזה "משעשע" אותו, הוא ללא ספק אמירה מקוממת, פטריארכלית, אטומה ומאוד קשה לעיכול עבור קוראים כיום. תמיכתו הציבורית והצידוד שלו ביוצרים כמו רועי צ'יקי ארד לאחר שנחשפו מעשיהם הפוגעניים בקטינות, חושפים גישה מיושנת, מקוממת ופטרונית שראתה בפגיעה בנשים וקטינות עניין משני לעומת היצירה והמעמד הספרותי. זוהי גישה פוגענית ופסולה שאיננו יכולים, ואיננו צריכים, לקבל או לסלוח עליה כיום.

"איש החרב": המאבק על הארכיון וספרי ההקדשות

בשנת 2019 הפיקו שלומית ורפאל כרמלי סרט תיעודי על חייו של מוקד, שנקרא "גבריאל מוקד – איש החרב". השם הזה נלקח מתוך אחת הווריאציות המפורסמות שכתב מוקד בשנת 1963, טקסט פילוסופי מצמרר שמקבל היום משמעות כואבת במיוחד:

"אינני איש חרב, אמר איש החרב, הראוי לנהל קרב כזה. אינני איש חרב, אמר איש החרב, המתאים להתחיל קרב כזה… עתה עוצבו תנאי הקרב לרעתי. באורח שרירותי ייסרו אותי. למעשה קברו אותי עוד לפני מותי מופקרות עיניי אל ברק השמש. אמש יכולתי להרתיע את כל ההמון שלפני. עיניי לא היו מסונוורות. חיכיתי לאות. שוט התבוסה לא הונף על גווי . מובן שאינני נביא. אינני יודע אם אובס. אולי ההפך. אולי אראה את ההמון נס..."

בשנותיו האחרונות התדרדר מצבו הכלכלי של מוקד, הוא שקע בחובות כבדים ונמצא תחת איום פינוי מדירתו בתל אביב שהיוותה גם ארכיון ספרותי אדיר, מאבק שהוליד את העצומה הציבורית "לא מפנים את גבריאל מוקד לרחוב". הדירה שלו הייתה מבוך מטורף של ספרים שנערמו מהרצפה ועד התקרה.

ארי אתגר תהירו, שעזר לו לסדר את הדירה בכל יום שישי, מספר שמוקד ישב על כיסאו, התקשה לקום, וביקש לאתר מתוך ערימות האבק רק דבר אחד - את ספרי ההקדשות שקיבל מכל האנשים שהיו יקרים לליבו לאורך השנים:

"מעל הכל הוא רצה לאתר את ספרי ההקדשות. בערימה שנערמה לאט גילינו הקדשות מכל האנשים שהיו חשובים לו, ועל כל אחת היה לו מה להגיד. שיחות קטנות שצמחו מתוך הניירות והאבק, והיה ברור לי שהוא באמת קרא כל אחד מהספרים האלה. זה היה כל עולמו."

עבור ילד הגטו היתום והאיש הפצוע שאימו נרצחה, הספרים והקדשות האהבה האלו היו המשפחה האמיתית והיחידה שלו, המקלט שמנע ממנו לפגוע בעצמו בתוך ענני המחשבות הקשים של הבדידות. העיתונאי נדב הלפרין, שביקר אותו בעשור התשיעי לחייו, תיאר כיצד מוקד, למרות שהיה כעוס ומאוכזב ומריר על כל מיני עניינים, זכה להחייאה והתרגשות בכל פעם שהשיחה חזרה לשירה:

"הוא היה חי להפליא (ולרגעים כמעט שמח), חי מפני שזכה לכמה שעות של מים חיים מן המעין הנובע של נחמתו - ויכוחים על ספרות, שלעד ראוי להתרגז בגללה ולהתרגש בגללה, מפני שהיא דבר חשוב מאוד וקיומי מאוד."

בסופו של דבר, איש החרב הסוער והפצוע מצא את המנוחה שלו. תלמידו עודד כרמלי ספד לו וכתב:

"בצער רב אני נאלץ להודיע על פטירתו של מורי, רבי וידידי גבריאל מוקד - מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה. הייתי איתו ברגעיו האחרונים ואני יכול להעיד שבניגוד גמור לחייו, איש החרב מת מוות רך מאוד."

מסיפור חייו של גבריאל מוקד אנחנו לומדים את השיעור החשוב מכל: החיים יכולים להיות שבורים, פצועים ומלאי טלטלות קשות לעיכול - אבל כשיש לנו עוגן של יצירה ומילים, תמיד יש לנו לאן לפנות כדי למצוא את המים החיים של נחמתנו.

* לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם