השבוע האחרון השאיר את כולנו במעין חלל ריק, ממתינים. כל עוד קולות האמת לא נספרו עד הסוף והפלונטר הפוליטי נמשך, האוויר סמיך מאי-ודאות. מצד אחד, מנקר בי הפחד ממה יקרה אם שום דבר לא ישתנה והכל יישאר אותו דבר. מצד שני, יש קצת תקווה שאולי הפעם באמת הצלחנו להזיז משהו, לשנות כיוון.
יש בי גם כאב על השנאה התהומית שאני מרגישה מאחיי לעם שלא חושבים כמוני פוליטית, הקרע הזה בעם מייצר גם אלימות, אני מנסה לענות לזה, להתייחס, להתווכח, אבל משהו בי גם רוצה להתרחק מהאש ולשמור על עצמי.בתוך הלימבו הזה, אני מודה שקשה לי מאוד לחשוב מה הלאה. איך מתכננים קדימה כשלא ברור על איזו קרקע אנחנו עומדים? איך אני ממשיכה לקדם עכשיו את האלבום שלי "פלסטיק"?יש בו לא מעט כעס על מה שקרה כאן בארבע השנים האחרונות,אז יש מצד אחד פחד שאולי האלבום כבר לא יהיה רלוונטי (ואולי זו דווקא תקווה?)ומצד שני, ברור לי שאנחנו עדיין צריכים להחלים מהכל, בין אם תישאר אותה ממשלה או שנזכה לשינוי.מה שנתן לי קצה של תשובה לשאלות האלה, היו החזרות שאני עושה להופעה הקרובה שלי ב-5.11 שהזכירו לי שהמהות של האלבום ובמיוחד של ההופעה, רלוונטית מתמיד.
אנחנו חיים במקום שידע "מעגל נקמה על אותה אדמה" ("רחם מנוונת") את כאב השכול ("פתאום בלעדיו", "מכתב לשבת", "ציפור שחורה"),קמנו מהשבר של השביעי באוקטובר ("קמה מחדש"), אנחנו פשוט רוצים לחיות ("הימים האחרים", "רק החיים", "תבלו"), ויש תקווה לאיזון טבעי בין המהלומות לבין הדברים הטובים: "עת ללדת ועת למות עת להרוג ועת לרפואעת לאהוב ועת לשנואעת מלחמה ועת שלום".("שוב, שוב, שוב").
הטראומה אכן חקוקה בנו, אבל הדרך שלנו להחלמה, שהיא כל כך נחוצה עכשיו, בכל תרחיש פוליטי – עוברת דרך הצבת גבולות ברורים של אנושיות. היא עוברת בבחירה בדו-קיום מכבד, ובזיכרון שברגעים הכי חשוכים היו כאן אזרחים ורופאים, יהודים וערבים, שהצילו חיים יחד.
אני מזמינה אתכם להופעה שלי ב-5.11. בואו נהיה בזה ביחד, ניתן למוזיקה לעשות את מה שהיא יודעת – לחבר, לנחם, ולתת לנו כוח להמשיך ליצור ולחיות, לא משנה מה יביא איתו המחר.
תגובות