סוף הדרך- רשמים, תובנות ומחשבות מלווייתו של מתי כספי ז"ל
- שיר אלוני
- לפני 22 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
ביום ראשון השבוע קיבלנו את הבשורה המרה על לכתו של המוזיקאי הדגול מתי כספי ז"ל. הגעתי ללוויה בבית הקברות "מנוחה נכונה" בכפר סבא, שנערכה ביום שלישי ב-15:00 לאחר הטקס המרכזי שהתקיים בתל אביב, להיפרד ממנו, לאסוף רשמים, לתעד ואולי גם לעבד כמה זכרונות לא פשוטים שאספתי. | מאת: שיר אלוני
הוא הלך מוקדם מדי. ועם זאת הלך עטוף באהבה עצומה והודיה על כל מה שנתן לתרבות שלנו וכמה שהוא נתן, כל כך הרבה. אחרים סיכמו את זה כבר טוב יותר ממני.
"כל מה שהיה איכפת לו זה ליהנות עוד רגע מסורבה הלימון שהגישו לנו", ככה ספד לו חברו, וסיפר כיצד לא רצה לעסוק בשאלה איך הוא רוצה שתהיה הפרידה.
במוות כזה שבמובן טכני לגמרי אפשר להתכונן אליו, להפיק אותו, לבקש בקשות, נראה שמתי לא רצה להיפרד. לא רצה לעשות שום דבר חוץ מלחיות עוד קצת.
לרגעים שם בלוויה, תהיתי אם מה שקורה היה מצחיק אותו או מעצבן או מעציב.
דברים כמו:
הבת שלו שון שהתפרקה בדמעות וזעקות שבר שפילחו את הלב, בעוד העיתונאים בצדדים המשיכו לסקר את הסלבס שהגיעו. ומצד שני, כל מי שהיו שם שקמו להיות איתה בזעקה השוברת הזו.
הבדיחה שלו, שהוזכרה, על זה שאמר שאם יקראו רחוב על שמו הוא רוצה רחוב עם הרבה פשיעה כדי שיזכירו אותו הרבה בחדשות.
ריקי גל שהתנצלה בפתאומיות בפני בר וברית, ילדיו של מתי מנישואיו לדורין, על שלא הזכירה אותם בהספד שלה. בעוד שעלו אחריה עוד כמה דוברים שציינו רק את הבנות סויאן ושון והשמיטו את בר וברית. היה בזה משהו שכיווץ לי את הבטן.
ההספד המדהים של בר, הבן שלו. כל כך הצטמררתי לשמוע את הקול שלו, הסטתי את המבט לרגעים, וממש יכולתי לדמיין שזה מתי מדבר. במיוחד כשהבן חיקה את חיתוך דיבורו האיטי של האב והשיחות שלהם. רבים בקהל כמוני החליפו מבטי הלם כמה הקול שלהם דומה. וגם ההומור, משפטים ומילים שלא צפוי לשמוע בלוויה. כמו שכנראה, מתי עצמו היה משמיע כדי להקליל את הרצינות של כולם, בעודו נשאר עם פני הפוקר שלו.
השירה הנרגשת והשבורה של שלום חנוך, היחיד שהתבקש לשיר בלוויה הזו, את השיר "עץ השדה" שאין הולם ממנו לרגע כל כך מר.
הכאוס של הבאת הארון אל הקבר, ברגעים האלה ממש תהיתי אם מתי היה אומר לכולם רגע, לא ככה. תלכו בצורה מסודרת, בטור, אבל היה בזה גם משהו אירוני שאולי דווקא היה מצחיק אותו. זה שעוד לא סיימו לחפור את חלקת הקבר וכולם היו צריכים לחכות דקות שהרגישו כמו נצח, עם הארון בצד, לפני שהיה אפשר להמשיך בקבורה.
המחשבות שלי על זה שגם דן תורן קבור שם, מרחק שורה אחת, גם הוא הלך מוקדם מדי מסרטן מתקדם. ובטח בעצמו היה מגיע ללוויה אם היה חי.
הזוועה, שהייתה בזה שהקברים שם, גבולותיהם לא ברורים, והיו אנשים שהרשו לעצמם לדרוך חופשי על קברים קיימים העיקר להגיע לקבר של מתי ולראות את הרגע הזה של סוף הדרך.
כאבי הנימוס והתהייה איך זה מרגיש לסלבס, במיוחד הזקנים שבהם, במיוחד כשאומרים להם היי ומדברים איתם כשבאותם הרגעים ממש הארון מוכנס לאדמה והבת שון מתחננת שהארון יונח בעדינות ולא ייזרק.
עיתונאי ערוץ 13 שראיינו את גלי עטרי ליד ברז המים שבו אנשים אמורים ליטול לפני צאתם מבית הקברות וביקשו מכולם לחכות עם השטיפה או לשטוף בשקט, בדקות הארוכות של צילום הראיון.
אני מגיעה ללוויות האלה, כמתעדת, כמוזיקאית, אבלה בדיעבד גם על המתים שלי, אבא אימא ואח, שלא הצלחתי להשתחרר ולבכות בלוויות הקשות שהיו להם (במיוחד, הלוויה האיומה של אבא שלי שהייתה עם 4 אנשים, בחצות הלילה, להיות ולנסוע זמן רב עם הגופה שלו חשופה ולא בארון, כל הערב הזה, ושדרשו ממני באותו מעמד לקנות ב-10 אלף ש"ח את חלקת הקבר שמעליו בשבילי, שאהיה קבורה אתו ברבות הימים…)
הבכי וההספדים היפים שזוכים להם המוזיקאים הגדולים, התהיות מה יהיה כשאמות, התפילה שלי להיקבר בעלי שלכת ולהיות דשן לעץ. המחשבות על מי בכלל יבוא ללוויה שלי. את מי זה יעניין. ואז לסלק את המחשבות האלה, כי עכשיו זה מתי. והרגע שלו. כמה אנוכי מצדי.
ההספד של שון גרם לי לדמוע יחד איתה. היא הייתה ילדותו השנייה. היא זכתה לחוות אבא טוב ומיטיב.
כל המספידים ציינו את המאמצים האינסופיים של הקאו (רחל) והבנות למצוא תרופה כלשהי והתקווה שלהם לנצח את הסרטן, תקווה שנכזבה כל כך.
חילקו שם פרחים שיהיה אפשר לשים על הקבר. תפסתי אחד סחלבי ומיוחד, קצת כמו שהמוזיקה שלו הייתה בשבילי. הנחתי ואמרתי, "תודה רבה לך מתי".
תגובות