משחקי השף

אני מספרת למיועצים שלי שאני פועלת בשיטת השף במטבח, עם היצירות שלי. אני מנסה להסתכל מחדש על האמירה הזו, מה זה באמת עושה לאיכות של היצירה שלי ומאיפה מגיע בכלל הרצון להספיק כל כך הרבה בלחץ זמן. חשבון נפש. |מאת: שיר אלוני | 6.11.21

גורדון רמזי. צילום: FOX

יש בי משהו שכואב את זה שלא מכירים אותי מספיק, למרות שנים רבות של עשייה. יכול להיות שבגלל כל הטראומות שעברתי בחיים, לקח לי משמעותית הרבה יותר זמן להבשיל כיוצרת ולהתחיל ליצור דברים יותר איכותיים, יותר מושקעים, פחות DIY/ מבוסס תרומות ובארטרים. אני עדיין בתהליך החלמה. ובתוך ההחלמה הזו- אני במרוץ נגד שעון החיים, להספיק יותר ויותר ליצור, כי השעון רץ. מה זה אומר? אני זוכרת את המוות של אחי, המוות של אימא, המוות של אבא. כל הדברים האלה, ללא ספק, מניעים אותי. אני רוצה להספיק ליצור כמה שיותר כל עוד אני חיה ובריאה. להשאיר אחריי כמה שיותר יצירות. אני לא מרגישה שיש לי זמן להעמיק בכל יצירה ויצירה לבדה. אני עדיין בורחת. בורחת להמון עשייה מקבילה. העניין החמקמק של להיות נוכחת ברגע, לא להיות מפוצלת קשב, זה משהו שאני עדיין חוקרת את עצמי- למה כל כך קשה לי להתחייב ליצירה אחת, להתחיל ולסיים רק אותה עד הסוף? למה אני על מלא פרויקטים במקביל? רק לסבר את האוזן, נכון לעכשיו, אני עובדת במקביל על: -מפיקה ומארחת אירועים אצלי ב-"שדה" ברמה כמעט יומיומית (הרבה עבודה, תודה לאל) -כולל ג'אמים ובמות פתוחות שאני משתתפת בהם - מאלתרת על כלים ושרה -כולל הופעה אישית שלי בקרוב עם עמוס חרותי ששר שירים אהובים מהנוסטלגיה הישראלית -עובדת עם אורי ורטהיים על הפקת האלבום השני שלי "סתם אדם" -מפתחת מוצרים ב-"שדה" של ייעוץ והדרכות ליוצרים בתחילת דרכם -מפיקה וכותבת כתבות במסגרת המגזין הכתוב של שדה "חדשותרבות" -במסגרת הערוץ המצולם שלנו "שדה TV" יש לי את התכנית השבועית "יומן שדה" (שזה כל השבוע לתכנן, לצלם, לערוך את הוידיאו ולהפיץ) -מעצבת גרפית את התכנים השיווקיים, בעצמי -מדי פעם עוד יש לי כוח להתאמן על השירים המקוריים שלי ולחפש ליצור משהו חדש, לשיר קאבר, לעשות משהו שהוא רק אני והגיטרה. זה קורה עכשיו בשיעורי פיתוח קול שאני לוקחת. -יש לי המון הפקות מוזיקה ופרויקטים לא סגורים שמחכים לי בהארדיסק. המון שירים שמחכים שיהיה לי כסף וזמן להפיק אותם. -ספר שירה שלישי -הספר האוטוביוגרפי שלי -ועוד מלא רעיונות במגירה! אני מספרת למיועצים שלי שאני פועלת בשיטת השף במטבח, לומדת מהם המון: -בשלב הראשון תכנון של המנות, ניסוי וטעייה עד שהמנות מושלמות. השף לוקח את הזמן להמציא את המנה החדשה ומרכיביה, טועם, מתקן, מדייק. עד שזו המנה שתיכנס למטבח להפקה המונית בסרוויס. הם יוצרים את התפריט של המנות. -בשלב השני- הם רוכשים את מה שצריך למטבח, בוחרים את הספקים הכי משתלמים כלכלית. יוצאים השכם בבוקר לשווקים הכי טריים. -בשלב השלישי- יוצרים את התשתית- מה שנקרא, הכנות. הם מכינים מראש את כל המרכיבים של המנות- שוטפים, מקלפים, חותכים, מסדרים הכל בקופסאות שמונחות מולם, לפי סדר העבודה. בצרפתית זה נקרא "מיזן פלאס". הכל מאורגן מולם יפה ויעיל. הכל מסודר ונקי למשעי. במטבחים גדולים ישנם טבחים וסו-שפים שלכל אחד מהם עמדה משלו: עמדת סלטים, עמדת גריל, עמדה לבישול ועוד. כל אחד מהם אחראי על החלק שלו. בסוף ישנו תפקיד מוציא המנות, שאחראי לקצב ההוצאה של המנות החוצה ולוודא שהכל נראה טוב וטעים. כמובן, גם חלל המסעדה עצמו עובר את ההכנות לקראת יום חדש של סועדים. -בשלב הרביעי- הסרוויס מתחיל, מגיעות ההזמנות מהלקוחות. השפים מתאימים את עצמם לפעמים לבקשות אישיות מיוחדות למנות, מה שאפשר. ההזמנות מסודרות לפי סדר כניסתן למטבח ולפי כמה זמן ייקח להכין אותן. מה שיותר קל ומהיר לתקתק, או פחות מורכב, מקבל עדיפות. -בשלב החמישי- מתחיל הסרוויס- הם מכינים את המנות במקביל: מטפלים במנה אחת, משאירים אותה להתבשל כמה שהיא צריכה, עוברים למנה אחרת שעל האש, מקדמים אותה לשלב הבא שלה, ממשיכים לעוד מנה וחוזרים למנה הראשונה שסיימה להתבשל ומוציאים אותה. במטבחים גדולים, כשכל אחד אחראי לעמדה שלו, הם מתקשרים אחד עם השני כמה זמן ייקח עד לסיום העבודה על ההזמנה הנוכחית. עד שההזמנה שלמה וניתן להגיש אותה לשולחן עם כל המנות ביחד/ מה שמוכן יוצא, אם זה מה שהלקוחות ביקשו. -בשלב השישי, המנות מוכנות לצאת לאור. המנות מקושטות יפה ומוציא המנות מעביר וישט על הצלחת שתהיה נקייה בשוליים, במקרה הצורך הוא מחזיר אחורה את הצלחת לתיקונים ודיוקים קריטיים. כשהמנה מוכנה בוודאות, הוא מעביר למלצרים שמעבירים ללקוחות והם אלה שגם מכרו מראש את המנה ללקוחות, המליצו עליה, הם כל הזמן בקשר עם הלקוחות ומה שהם צריכים, והם אלה שגם גובים את החשבון. ועכשיו, בהשוואה לעולם היצירה וההפקה המוזיקלית, יש לא מעט קווי דימיון, גם בעבודה המקבילה שלי על פרויקטים מגוונים ושונים: בשלב הראשון יש לי רעיון ליצירה או לפרויקט, אני מגלגלת אותו בראש, מתכננת, עושה ניסויים, מקליטה, כותבת, מתקנת, ככה הרבה שירים שלי התבשלו המון זמן, לפעמים שנים. נותנת לאחרים לשמוע. מקבלת פידבקים ומשפרת שוב. עד שזה מרגיש לי מוכן להפקה. אני מרכזת את השירים לכדי תפריט של אלבום/ רפרטואר. בשלב השני אני בוחרת עם מי לעבוד ומי יהיו הנגנים שלי, בונה את הצוות. מי יהיה אחראי לאיזה תפקיד ביצירה? על מי אני סומכת שיהיו מי שנותנים לי את התוצאה הטובה ביותר ובעלות שמשתלמת לי? למזלי אני לא צריכה לצאת לשווקים הטריים על הבוקר כדי לגלות. בשלב השלישי - ההכנות והתשתית- יש את ההפקה של סקיצות, הקלטות בוסריות, מילים ואקורדים, הדברים הבסיסיים שאותם אני מעבירה לנגנים שלי ומלמדת אותם. הם מצדם יכולים לעזור לי לשפר את זה ולהביא את זה לשלב הבא. אני צריכה להיות באמון מלא מולם לדעת שהם יתנו לי את המיטב שלהם והאופי שלהם כחלק מהמנה אבל עדיין יהיו קשובים לחזון המקורי שלי ולא ינסו להתחכם יותר מדי. במקביל, עליי לפתח את התשתיות של השיווק וליצור את מעמדי המכירה שאליהם אמכור את היצירה שלי. בשלב הרביעי- אני מתחילה לשמוע מה הקהל אוהב, מה הם אוהבים מהחומרים שלי, אני מחממת אותם לקראת מה שאני הולכת להוציא, בתקווה שהם יזמינו- יקנו את האלבום, יבואו להופעות, ירצו להיות בין הראשונים לקבל, ישקיעו בי במימון המונים. ההפקות הקלות יותר, שאני יכולה לייצר בכוחות עצמי ובעלות נמוכה, מקבלות עדיפות. ההפקות המורכבות לוקחות את הזמן שלהן. בשלב החמישי- ההפקה מתחילה, השירים מופקים ביחד וכל פרויקט מקבל עוד שלב ועוד התפתחות לפי קצב העבודה והפניות של כל מוזיקאי בפרויקט. אז שיר אחד כבר יצא לאור כסינגל, שיר אחד כבר נמצא בשלבי הקלטה מתקדמים, שירים אחרים רק הוקלטו ועוד לא נערכו, שירים אחרים עוד לא הוקלטו. כל השירים יעברו דרך הידיים של המיקס והמאסטרינג, שני שלבים קריטיים לפני ההגשה לקהל. בשלב השישי- היצירות נארזות יפה ומוגשות לקהל, דרך המשווקים, המפיצים, היח"צ או... דרכי. בשיטה הזו, אפשר לייצר הרבה פרויקטים, אבל אני תוהה לפעמים האם זה באמת מאפשר לי להיות איכותית ביצירות שלי? נוכחת? ההתעמקות שיש בבישול ביתי, של מנה אחת בלבד, הזמן שיש להשקיע ולחשוב בדרך יצירתית על כל טעם וטעם, זה שלב חשוב שמבדיל בין השפים האמיתיים, הזמן שהם לוקחים כדי להביא לשלמות את המנות שלהם לפני שהם מביאים אותן לפס הייצור של המטבח בעת הסרוויס. אני נוטה יותר מדי פעמים לרוץ קדימה ולדלג על השלב החשוב הזה. כל הזמן הזה, זמן, שנשאר לי לחיות. ועם השעון הרץ הזה אני חיה, יודעת שהזמן שלי מוגבל. לא את כל היצירות והפרויקטים שלי אני אספיק להגשים. סיכוי נמוך. יש הרבה שאצטרך לוותר עליהם. לדברים הגדולים, כמו הפקת האלבום השני שלי, אני נותנת את כל הזמן שבעולם. כבר כמה שנים שאני עובדת עליו. מנסה להקליט לבד, מנסה עם הנגן הזה, מנסה עם נגנים אחרים, מפיק א' או מפיק ב', אבל בסופו של דבר החלטתי לפחות לאחרונה ללכת על כל הקופה ולהשקיע די הרבה כסף בעבודה עם המפיק אורי ורטהיים, עם הנגנים הכי טובים שאני מכירה, להקת RPS SURFERS ועוד מוזיקאים מצוינים שהכרתי דרך הג'אמים אצלי או דרך התכנית שלי. העניין הוא כזה- ככל הנראה, מי שרוצים להיות כוכבים ומתאמצים שיבחינו בהם, מצליחים פחות ממי שפשוט עושים את הדברים שלהם, באיכות ובבשלות, חושפים אותם לאט ומעט, לא ממהרים לצאת החוצה. אלה הכוכבים ש-"מתגלים", ואין משהו ששדרנים יותר אוהבים מלהיות אלה ש-"גילו" מישהו איכותי או לפחות את הכוכב הגדול הבא. אני פספסתי כבר את הרכבת הזו, כנראה, התאמצתי הרבה יותר מדי. לא הבנתי את זה בזמן הנכון. דחפתי את עצמי בכוח לכל מה שרק יכולתי. הזעתי ממאמץ. במשל של השפים, זה כמו שף שעושה הכל לבד ומזיע על המנות. לא מגניב. ברור לי שכל זה נובע מהשורשים העמוקים והכואבים של מה שעברתי- פחדים וכאבים שניהלו אותי עד היום, כמו הצורך להיות תלמידה מצטיינת כדי שיהיה לי בית בטוח. הקושי הרב לסמוך על אנשים ולתת אמון. הפחדים הכלכליים שהיו לי להשקיע כסף ביצירה שלי כי יש דברים יותר בסיסיים לדאוג להם. כמו הפחד למות לפני הזמן, לפני שהספקתי ליצור הכל. הפחד להיות נוכחת ביצירה שלי ולקבל את כל הביקורת הנדרשת כדי שהיא תהיה מושלמת, הפחד לקחת את הזמן הנדרש הזה לכל פרט ופרט, כי השעון רץ. ויש עוד מנות על האש. עכשיו זה הזמן שלי ללמוד את היצירה הזו, שהיא הטעם לחיי, ממקום פחות לחוץ. להקטין את התפריט של המסעדה שלי. לעבוד על מעט פרויקטים אבל באיכות הכי גבוהה שאני יכולה ובאמת להתחיל לנוח בתוך היצירות. כמו שכתב רוברט היינליין בספר המופתי "חולית" שאורי אחי ז"ל כל כך אהב, "Traveling without moving"- לטייל ללא תנועה. העיקרון התודעתי הזה, שמאפשר לכוחות הגדולים ממני להניע אותי למקומות הנכונים, להיות באמון שהדברים נעים כמו שהם אמורים לנוע, בלי שתמיד אבין או אדע אותם מראש. לזוז עם זה, בתנועה שהיא כמעט ללא תנועה. נוכחות מוחלטת ברגע המסוים של הסאונד שהוא השיר שלי. מה שהסאונד הזה ייתן לקהל שלי. לא לפחד מהציון שאקבל. לעשות. להיות. השעון רץ אבל יש לי זמן. בינתיים.