"כל האמהות משקרות", סיכום עונה 1

ביום האישה הבינלאומי הוקרן הפרק התשיעי והסוגר את העונה הראשונה של הסדרה המדוברת הצפויה לעלות לעונה נוספת, אודות קבוצת כדורשת נשים מיפו כשכל אחת מהדמויות הן אמהות החוות התמודדויות אישיות סביב בטחון עצמי מול עצמן, מול הזוג ומול הילדים- אבל בעיקר מול הבריונים שכל אחת מהן סוחבת בדרכה. סיכום ללא ספוילרים למי שעוד לא צפו. סדרת חובה. |מאת: שיר אלוני

https://www.youtube.com/watch?list=PLLttfoK87AdUXnb2eX54txBibrAVSVW63&v=DGfUxcJAA0A

פלייליסט העונה כולה לצפייה ביוטיוב, 9 פרקים

מאחורי הקלעים: מהמציאות המדממת אל המגרש

הסדרה נולדה מתוך רגע של משבר לאומי עמוק. הזרע נטמן במאי 2021, בעיצומם של אירועי "שומר חומות" והאלימות הקשה בערים המעורבות. היוצרות קיבלו השראה מפוסט אינטימי שכתבה קפטנית קבוצת כדורשת ביפו. בתוך הכאוס והייאוש, התגלתה קבוצת נשים מכל הקשת החברתית, דתית ותרבותית, שסירבה לתת למציאות שבחוץ להפיל להן את הכדור.

צוות ההפקה הובל על ידי קבוצה של שמונה נשים, מה שייצר דינמיקה של מילואימניקיות ללא פילטרים. תהליך היצירה נמשך שנים וכלל את הבמאית עטרה פריש והתסריטאיות יעל כץ, נעם נבו ונטלי מיכאלשווילי דרור. השילוב הזה הוליד סדרה שהיא פוליטית מעצם הצגת חברות נשית כמעשה חתרני, מבלי להזכיר פוליטיקה במפורש.

תהליכי החלמה ושיקוף רגשי

הסדרה נקראת "כל האמהות משקרות" (כאן 11), ואני לא היחידה שזזה באי נוחות מול השם הזה. אמנם, זה שם שיש בו גם היתר וחופש, כמו לומר, את לא לבד בזה שאת "משקרת". אבל בעיניי, הסדרה מביאה למסך התמודדויות שרובן אם לא כולן הן התמודדויות מול אלימות, בריונות וטראומות של ממש, מסכות תפקודיות שנוצרו מול מערכות יחסים רעילות, תפקידים ותפקודים שנובעים גם מהפערים בין הציפיות של החברה מנשים ומאמהות לבין האמת שלהן. אלה לא שקרים, אדוני השופט. זו הגנה עצמית. וכך גם תעיד סצנת הסיום. צפו עד הסוף ותבינו היטב.

אלי: מחשדנות לאמון (מאיה מרון)

אלי משחזרת את דפוסי החשדנות של אמה, מרגלית. היא נוטה לראות את הפגום בכל דבר ומנסה לשמור מרחק רגשי כדי לא להתאכזב. היא מגלה לאט לאט עם התקדמות הסדרה, שיש חיים מעבר לחומות שהציבה לעצמה, האמונות המגבילות והציניות. אפילו אהבה שמחכה לה. היא מבינה שהאמון שלה בעולם מאפשר גם לבן שלה לתת אמון בעולם ולצאת לחוות אותו באופן שלם יותר (גם אם ממש לא מושלם).

דינה: המסכה של הריצוי (אגם רודברג)

הרבה מאוד נכתב על הדמות שנראה שמייצגת לא מעט נשים שמרגישות כמוה. הדמות שמנסה כל הזמן לרצות את סביבתה אבל לדעתי היא נוגעת באחד ממצבי ההתמודדות בתוך טראומה באופן שמהדהד מאוד חזק אצל הרבה ממי שעברו או עוברות מערכות יחסים אלימות: בין התגובות המוכרות לטראומה יש את הלחימה (Fight), בריחה (Flight) או קיפאון (Freeze), יש גם את תגובת ה- FAWNING, הניסיון לרצות ולהתנחמד על האדם הפוגעני, בניסיון נואש להימנע שוב ממצב של פגיעה. דינה נראית כמי שיש לה הכל, אך היא כלואה בצורך לרצות ולשמר מצג שווא של אושר. היא חרוצה ונדיבה באופן מוגזם, מה שמתרגם לנוירוטיות ומרמור שחבויים מתחת לפני השטח. המגרש מאפשר לה להיות "לא בסדר" ולהשתחרר, למרות שגם שם היא מחזיקה נואשות את המסכה שלה עד שזו נשברת. בעיניי הסצנה המדוברת שלה עם בעלה חנני המגולם על ידי שלום מיכאלשווילי (באופן מופתי וראוי לפרס אופיר על שחקן משנה, בעיניי), היא טריגרית מאוד.

בת אל: האמת שמאחורי המסיכה (בת אל מוסרי)

בת אל, בעיניי, מייצגת את המרד במוסכמות של מיתוס היופי והתפקידים של אימא ואישה נשואה. היא מחפשת את המקום שבו היא יכולה להניח את המגבלות- כולל אלו החיצוניות כמו הדיאטה והכישלון החוזר מול האכילה הרגשית, וחוזרת שוב ושוב אל המקום שבו היא מרגישה מאושרת תרתי משמע ולכאורה- האישור שהיא נחשקת ורצויה ומקובלת, כמו שהיא. לא צריכה להיות אישה שעומדת בסטנדרט יופי ו-"ראויה לבעלה" שנראה טוב. אבל, מהרגע שהמסכה נשמטת (ולא אספיילר איך), ניכר שהיא מחפשת את הדרכים הלגיטימיות איך לאהוב ולקבל את עצמה בלי לשבור את הלב למשפחתה. זיווה: מחרדת ביצוע משתקת לפריחה (רינת מטטוב)

זה ניכר בעיניי עד כמה עבור זיווה הקבוצה היא מקום טיפולי לגמרי והניסיון שלה להשתחרר מטראומות של ממש גם אם הן לא מוצגות אלא רק בדיעבד. כדי שבנאדם יגיע למצב כזה, של שיתוק מוחלט מול טריגר, צריכה להיות שם טראומה משמעותית ברקע. ולא סתם, השיתוק קרה לה מול הגרוש שלה וילדיה. היא מפתחת לאורך העונה את האומץ והיכולת להשתחרר מהכבלים של הטריגר לחרדה, אבל האמנם היא באמת הצליחה להשתחרר?... יאנה: מחופש מוחלט למחויבות (דיאנה גולבי) מבין כל הדמויות, נראה שיאנה מייצגת את החופש המוחלט. היא חיה את האמת שלה. בזוגיות פתוחה שמתאימה למה שהיא צריכה. היא יכולה להזיז את הכל ואת כולם, העיקר שהתשוקות שלה יקבלו מענה. אבל התהליך שלה מוביל אותה ללמוד שיש ערך גם למחויבות, שלפעמים ההיסחפות אל החופש עלולה לבוא על חשבון ערכים שחשובים לך אם לא נזהרים לשמור עליהם. ששון: מילדה לאימא (רוני שליו) ששון מרכזת לתוך דמותה את כל הקושי בהפיכה לאימא, הרצון להישאר עדיין הילדה הקטנה והתלותית שמפחדת ממה שהעולם יכול להביא (גם דרך הדימוי של הכדור ומה שהוא עלול לעשות לציפורניים שלה). המהלך שהיא עוברת באמת מרגש והפרק המוקדש לה מעורר דמעות ורחמים עליה ועל בנה. בעיקר ההבנה כמה אימהות רבות כמוה יש, כמה הן מפספסות את הילדים שלהן, מתקשות להגן עליהן ועד כמה הכישלון ההורי שלהן הופך לכר נוח להאשמה, כשמישהו מנצל את חולשתן כדי לפגוע בילדים ולהאשים אותן. ריבי: הפיוז הקצר (ריבי שוורץ)

 היא מייצגת את הכעס הגולמי והלא מעובד שאימהות רבות חשות אך חוששות לבטא. ההתפרצויות שלה הן זעקה לנראות בתוך עולם של לחצים. אפשר לומר שהיא הליבידו או האיד של כולן.

סברין (רבאקה תלחמי): המרד השקט בחנק הביתי

סברין היא עורכת דין מצליחה, אישה שקטה ומרשימה שחיה בתוך מערכת משפחתית מסורתית דתית ולוחצת.

• האתגר הרגשי: היא מתמודדת עם הצורך לעמוד בציפיות של "האם המושלמת" והמסורתית. היא מוצאת את עצמה יוצאת מהבית רק כדי "להוציא את הזבל", פעולה שהיא למעשה בריחה לרגע של שקט עם עצמה.

• תהליך ההחלמה: דרך המגרש, סברין מבינה שהיא לא חייבת להיות "עוגייה בתבנית" של המשפחה. היא לומדת להכיר ברצונות שלה, כולל ההחלטות הקשות לגבי גופה וחייה, מבלי לקבור אותם תחת ערימות של כביסה וציפיות חברתיות. היא מוצאת את הכוחות להיות נאמנה לגוף שלה ולמה שהיא רוצה לעשות בחייה.
  

  

  רינת מטטוב המגלמת את דמותה של זיווה אברמוב בסדרה. צילום מסך

נקודות קטנות על ההפקה והדמויות

• סגירת מעגל קולנועית: מאיה מרון מגלמת את אלי כמעט 25 שנים אחרי הופעתה הבלתי נשכחת בסרט "כנפיים שבורות". שם היא הייתה הנערה השבורה, וכאן היא האישה שמנסה לאסוף את השברים של חייה.
  

• אתגר הליהוק של דינה: בתחילה היה קושי לראות באגם רודברג את דינה, כיוון שהיא נתפסה כזוהרת מדי עבור דמות שנכתבה כאפרורית. בסוף, הניגוד בין המראה הזוהר לבין הכיווץ הפנימי של הדמות העמיק את הטרגדיה שלה.
  

• ייצוג בוגר: רבאקה תלחמי המגלמת את עורכת הדין סאברין, מביאה למסך דמות אצילית ומורכבת של אישה שמסרבת להיכנע לתכתיבים המשפחתיים המצמצמים, תוך שהיא מחפשת מרחב נשימה משלה. זהו ייצוג ייחודי ומרענן למגזר הערבי.

ומה אני הרגשתי לאחר הצפייה בסדרה בהיותי ניצולת משפחה פוסט טראומטית מצטיינת, הרגישות שלי לבריונות, מניפולציות רגשיות, גזלייטינג ומסכות תפקודיות, קלטתי הכל, כולל ההבנה המוקדמת, שאחת הדמויות היא בריונית גם אם היא מוצגת כתמימה ושקטה. העניין הבסיסי של הקליטה הזו זה לראות את המקומות בהם דמות (לא משנה מי, אישה או גבר ) מציבה גבול והגבול נחצה. זה מספיק, כדי לראות ולהבין שגם במקרים שלא מונף אפילו לא אגרוף אחד לאוויר, יש אלימות. אני רוצה לומר, לדמויות כמו חנני, טימור (עדי עזרוני), בעלה של זיווה, משפחת בעלה של סאברין... כל המקומות שבהם הפעולה שלך- גורמת לכיווץ והתרסקות של האדם האחר שמולך, גורמת לניסיון של הבנאדם הזה להתנחמד ולהתגמד מולך, גורמת לבנאדם להרגיש חסר ערך רק כי הוא לא עומד בסטנדרטים שלך, גורמת לבנאדם לשקר לך, כי ברור לו או לה שהאמת שלהם לא מקובלת עליך, זה אומר שהפעולה שלך היא מניפולטיבית בואכה בריונית ואולי ממש אלימה. ומה האדם האלים יכול/ה לעשות אחרת? לשנות את הפעולות, לעשות את ההפך, זו התחלה טובה. אבל זה דורש מבט מעמיק אל הלב, לראות ולהבין את מה שקרה לך שגרם לך ליצור מנגנון ההישרדות שחייב לעבור דרך הפגנת כוח תמידית, גם על חשבון פגיעה באנשים אהובים עליך. הפגנת הכוח הזו, הבריונות הזו, היא חומת הגנה שנוצרה עקב אלימות כלשהי שהופנתה כלפיך וזה דורש טיפול. וגם, מהפכה, לא תזיק.

* לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם להצטרפות כחברים באתר