טור אישי: ההתמודדות שלי השבוע עם מחשבות אובדניות (ומה עוזר לי להיות עכשיו במצב קצת יותר יציב)

אני מאמינה שכנות היא הכרחית כדי למנוע אובדנות. גם את האובדנות שלי. לא להסתתר מאחורי מסכות. לשתף עם הסביבה מה שקורה לי גם אם זה לא נעים, גם אם אולי זה יכול להיות כבד לחלק מהאנשים, גם אם זה אולי פוגע בערך המותג שלי- בעיני מי שלא מבינים את מה שאני נותנת. הכנות היא חלק מהעניין. תודה שאתם כאן לקרוא. | מאת: שיר אלוני, 9.6.26 את הפוסט הבא כתבתי לקראת סוף שיאו של הגל האובדני האחרון שעברתי. כן, אלה גלים. הצפה של מחשבות קשות, שמטורגרות בדרך כלל מעומס אירועים או משהו שמכניס אותי למתח שגורם לי לשקול מחדש מה הערך של החיים שלי. בדרך כלל, זה המתח הכלכלי והחרדה מפני האפשרות שלא אצליח להתגבר על זה. אחרי שתקראו את הפוסט, אספר מה קורה אתי עכשיו, יום אחרי.

"אתמול עברתי משהו יותר קשה מהאזעקות.

אתם יודעים כמה אני מתאמצת לעשות את המיוזלטר, את הסדנאות, את המוזיקה וההופעות, עם המטרה והשליחות לעורר מודעות ולעודד החלמה דרך יצירה. למנוע אובדנות.

אבל היום אני בעצמי איבדתי את הכוחות. אני עייפה, עייפה מאוד, מהמאמץ.

הסדנה שהרמתי בזום, לא בפעם הראשונה, הכילה חברה אחת טובה ונפלאה שכבר הייתה בסדנאות ורצתה שוב, אבל אני מתאמצת להביא עוד אנשים חדשים, להגיע רחוק ולמי שצריכים אותי, עם סדנה שיש בה גם מימד שהוא מעבר לרק איך ללמוד לכתוב שיר, זו לא הרצאה או הנה קחו כלים ותלכו.

אני שם להקשיב. לשמוע את מה שקורה לכם, דרך המילים. להיות מרחב בטוח לכל מה שיושב על הלב, גם טוב ומדהים וגם דפוק וקודר. הכל.

תארו לכם כמה קשה ונורא זה היה בשבילי לראות מצלמות כבויות ומיקרופונים מכובים. שהיו מצד אחד כמות נרשמים יפה, אבל רק 4 נכנסו ממש ומתוכם רק 1 השתתפה בפועל. הם כבר כתבו לי התנצלויות אחר כך, אבל החוויה הזו, של לנסות לתקשר ולהעיר רוחות רפאים בזום... זה היה יותר מדי בשבילי.

אני כל הזמן בלופ הזה, של להציב גבולות ולומר, אולי אני כן אשים חומת תשלום, כן שישלמו משהו כדי להירשם, כדי שלפחות יהיו רציניים, וייכנסו לקבל ממני את מלוא הערך שיש לי לתת, מצד שני כשאני כן מבקשת תשלום ראוי- לא נרשמים בכלל, הלופ הזה מכאיב ואין לי כוח יותר.

הדברים האלה קורים לי בעוד כל מיני מסגרות של פעולה. גם במיוזלטר- הכנסתי את האפשרות לתמוך בי ואנשים לא תומכים, למה שיתמכו אם הם מקבלים חינם? ובינתיים מסגרת האשראי כבר לא סוחבת.

אז אני צריכה הפסקה, וכל זה קורה דווקא בשבוע שאני צריכה להציג את היוזמות שלי בגאווה, אולי להצליח לקבל מימון מגופים גדולים, אשכרה אירוע שאמורים להיות בו מבקר המדינה (!) ומנהל מערך בריאות הנפש בישראל, מנהלי קרנות עצומים. ואני מרגישה כל כך פאתטית עם ההישגים שלי. מה אני כבר באה לומר?... שאני שניה מלעזוב הכל וללכת לעבוד בסתם מקום שיכניס משהו?

זו תחושת כישלון. זה מכבה. אני יכולה עד מחרתיים לנסות להרים לעצמי על כל בנאדם שנרשם למיוזלטר, או על החברה האחת הזו שכן נכנסה לקבל ממני את המיטב שעוד הצלחתי לתת. אבל אין לי יותר כוח.

העברתי את היום בשיחה עם הפסיכולוגית, עם מדריכת סל שיקום, משחקי ליג אוף לג'נדס ברצף. הרשיתי לעצמי לקום ב-13:00. בקושי היה לי תיאבון לאכול משהו. היו אולי כמה דברים שבכל זאת עודדו אותי. קוטנר האהוב ששלח לי שיר לעודד אותי. לראות את הודעת האיכפתיות של ניצן סימון אתמול ששאל אם אנחנו בסדר באזעקות. הניסיונות של המטפלות שלי להאיר לי את מה שטוב בי. קבוצת מש"ה - מילים שעושות הבדל שגם שם, ניסיתי לומר משהו אבל לא ממש הצלחתי להיעזר. לא באשמתם.

יש לי ערימת מחשבות גועליות ממש על עצמי. זו מלחמה יומיומית, הסבבים החיצוניים של המלחמות בחוץ, זה עוד קטן. הדובדבן שבקצפת.

אני מנסה לומר לעצמי, שיש צרות גדולות יותר. יש אנשים שעוברים עכשיו דברים איומים יותר. שאני יכולה להסיח לעצמי את הדעת עם מוזיקה והומור, לנסות להמשיך בכל זאת את כל העשייה שלי, אבל אני בנקודה שזה פשוט מרגיש חסר טעם. שכל מה שאני נותנת אנשים מצפים לקבל בחינם וזהו.

אין לי ערך.

ואולי התשובה היא... לקבל את זה ככה. אני סתם אדם. וזה בסדר להיות סתם אדם. ללכת לעבוד במשהו אפור שלא קשור ליכולות שיש לי לתת לעולם. להיעלם. וזהו. אולי זה יהיה יותר יציב. להיכנע. ולחכות לטיל. או מה שיכבה אותי סופית.

כשהייתי קטנטונת, אחי אורי ז"ל היה רודף אחריי עם השלט של הטלוויזיה ואומר לי שהוא יכבה אותי. הייתי בורחת ממנו, האמנתי לו. עד שהבנתי שהוא צוחק. אבל היום, הלוואי שהיה דבר כזה. שמישהו היה יכול פשוט לכבות אותי בלחיצת כפתור ונגמר."

קיבלתי המון תגובות ארוכות ומרגשות לפוסט הזה, בפומבי ובפרטי. אני מאוד מודה לכל מי שהגיבו והראו איכפתיות. עצם הכתיבה של פוסט כזה, ויצירת הקשר עם אנשים בחיים שלי כמו המטפלות שלי, אלכס בעלי וקוטנר שנהיה חבר יקר ללבי, זה כבר עזר לי להוציא את הלופ המטונף של המחשבות מהראש שלי אל העולם. לשחרר את זה. לא לסחוב את זה לבד. האנשים גם עוזרים לשקף לי שוב שכן יש לי ערך מבחינתם, גם אם כרגע אני לא מרוויחה משהו מהעשייה שלי, בכמות שמצדיקה את ההשקעה העצומה שלי. היו תגובות שממש עשו לי טוב בלב.

עזר לי לקחת יום שאני לא מעסיקה את עצמי במשימות (לפחות לא באותה כמות שאני בדרך כלל מצפה מעצמי). עזר לי לוודא שאני ישנה ואוכלת למרות חוסר התיאבון. עזר לי להקשיב לגוף ולמה שאני צריכה.

הבוקר קמתי במצב הרבה יותר טוב, כאילו מישהו הוריד ממני 20 קילו של מועקה. קשה לי להסביר את זה. אבל פתאום קמתי ב-6:30 בלי שעון מעורר. היה לי יותר ברור הבוקר, סדר הפעולות: סידור המיטה. התרעננות. שטיפת כלים. כוס מים. נעליים ואוזניות. לקחת אתי את הזבל. לצאת להליכה. לקלוט רק חצי שעה לתוך ההליכה שאני עם אוזניות דלוקות ולא מאזינה לכלום. מרוב מחשבות. לחזור ולהיתקע בדום סקרולינג לחצי שעה, לפני שאני מצליחה להיכנס למקלחת. לבקש עזרה מבעלי שיוציא אותי מהלופ. הוא הביא לי כוס מים וזה עזר לי. מקלחת. להכין את הסלון לפגישה, עם קנקן מים לאורחות וכוס קפה לעצמי. פגישה עם מדריכות סל שיקום. ארוחת בוקר. פעולות, ביניהן כתיבת הפוסט הזה. שום דבר מזה לא מובן מאליו. תודה על כל מילה טובה שקיבלתי. כן, הגלים עולים וחוזרים, עצבות. הלוואי שמשהו ישתנה. שאזכה ליותר הערכה והכרה. כאלה שבאמת יתבטאו בכך שהעשייה שלי מקבלת תגמול הולם. שאוכל להמשיך ולהשקיע במה שאני עושה עבור הקהילה. ליצור את המיוזלטר הזה. לא לוותר עליו. * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם (ויש את כאן גם את האופציה לתמוך בי)