השיטה לחוסר שיטה בחיים

נראה לי שאחד הדברים שהכי הניעו אותי למקום הנוכחי של להיות יועצת ליוצרים, היה המחקר העצמי הבלתי נגמר סביב השאלה מה ההרגלים שיכולים להביא אותי לפרודוקטיביות יצירתית גבוהה ולהצליח להתנהל נכון. אבל היום אני בנקודה של מבט על הכל בזום אאוט, במקום לתהות אם יש שיטה טובה יותר להתנהלות בחיים שלי, אני תוהה למה בכלל לחפש שיטה כזו. מה הקטע עם זה? | מאת: שיר אלוני | 16.2.22

צילום: אלכס מורוזוב

זה מתחיל מהרצון להיות טובה יותר, יעילה יותר, להגיע רחוק יותר. ואם להעמיק מיד לתוך הפסיכולוגיה, זו הילדה שתמיד ציפו ממנה להיות מצוינת בהכל, לא משנה מה עובר עליה. גם מול טרגדיות וקשיים משפחתיים, להיות הילדה עם המאיות, ואם אני לא מביאה מאיות אז אני לא בסדר. זה דבר שמנהל אותי, מודעת לזה וכבר כתבתי על זה לא פעם. אבל עד היום, הנטייה שלי הייתה לבחון את הדרך שבה אני פועלת, לחפש שיטות אחרות, דרכים אחרות להתנהלות- לחפש דרך פשוטה יותר לעשות שוב בדיוק את אותו הדבר הלחוץ. הלחץ להיות מושלמת ולהספיק כמה שיותר כי עוד רגע המוות מגיע. מאז התיכון, אני חושבת, אולי אפילו מוקדם מזה, הייתה לי הנטייה לעשות TO DO LIST, לכתוב לעצמי, לתקשר עם עצמי ולנסות לעשות סדר במחשבות הרצות שלי. לענות גם לכמה מהן שתמיד מצפות ממני ליותר. כי אם במקום להכפיש את עצמי שאני גרועה, אכתוב משימות פרודוקטיביות ואהיה עסוקה, המחשבות פחות יטרידו אותי. אולי. עם השנים ההרגל הזה התפתח והשתכלל, עם המצאת הגוגל דרייב- עברתי מבלוקי הכתיבה לטבלת אקסל מסודרת שבה המשימות נכתבות בשיטתיות, מדי פעם הייתי בודקת שיטות CRM או אפליקציות לניהול משימות אבל כמעט תמיד חזרתי לטבלה הפשוטה שלי, מייצרת לי סיסטם, מלטשת, מוחקת. התעסקות עצומה בעצם השאלה, איך אני מנהלת את עצמי ואת הזמן שלי. היום, כל היום, העברתי במחשבות ושיחות על - איזו שיטה אחרת אני יכולה למצוא לעצמי? בשלב מסוים של היום מצאתי את עצמי מנקרת מותשת מול המסך. אז הלכתי לישון. לא קמתי עם תשובה אחרת, מלבד- שאולי לא צריכה להיות תשובה. זה מעורר בי חרדה. הפחד- לא להיות ON TOP OF THINGS. לשכוח ולפספס. במיוחד כשאני אחת שעושה כל כך הרבה פרויקטים במקביל, זה כל כך מפחיד לשחרר ולתת לדברים לזרום אליי כשהם רוצים להגיע אליי. לענות לדברים כשאני נוכחת איתם. לא להתעקש לזכור לעשות משהו שלא יכול לקרות הרגע. לתת אמון באפשרות- שאולי זה יקרה כשהזמן הנכון יגיע. לדעת שאם לא אני אכתוב לעצמי- הדברים עדיין יהיו שם במוח שלי ויקפצו בזמנם הנכון. או שבמקרה הכי גרוע, יהיו בסביבה שלי הצוות או הלקוחות שלי שיזכירו לי. מפחיד אותי במיוחד להיות בחוסר עשייה. אבל זה מה שקורה, מה שנורמלי. אני בעשייה אבל לא מטורפת, לא חסרת גבולות. יש לי זמן ללכת לישון צהריים כשהגוף כבר מכבה אותי. אני משחקת יותר ליג אוף לג'נדס עם אלכס, יותר מעבירה אתו את הזמן, יותר מאצילה סמכויות ובונה את הצוות שלי בשדה. בעיקר, מורידה לאט לאט את ילקוט בית הספר עמוס הספרים שהוא האחריות שלי, שנמצאת עליי מגיל שמונה וחצי, האחריות להיות הילדה המושלמת בהכל. האחריות להצליח כדי שאימא לא תתפרק עוד יותר. האחריות לא לעשות שום דבר שישבור את המשפחה שלנו עוד יותר. לא להקשות, לא להכביד. לקחת על עצמי את הנטל, לא להיות הנטל. אז אני לומדת לשחרר את זה, כן, להיות נטל. להישען. החודשיים שלושה האחרונים בהם עבדתי עם ניב הנהדר בצוות שלי, לימדו אותי שיעור ענק בכמה נכון וחשוב לתת לאחרים לעזור לי. לצערי נאלצתי לסיים את העבודה שלו איתנו כי נגמר לי התקציב להעסיק אותו, אבל אם הייתי יכולה הייתי ממשיכה עוד המון. אני צריכה עכשיו לקחת את כל מה שהוא וגם אני עושים- ולהתחיל לחשוב על הכל מחדש, מה הכרחי, מה לא. מה יהיה לי קל להמשיך ולהריץ, מה סתם מאמץ מיותר. אלכס לשמחתי רוצה לעזור יותר בשדה, ומצאתי גם חברים חדשים שרוצים להתלמד ולבנות תיק עבודות בשיתוף פעולה, בלי להיות תלויים במשכורת שעתית ממני. שזה מעולה. פשוט להחליף מתנות ושירותים בינינו. מקבלת באהבה כל מה שבא. וכן, זה בסדר שגם למאמר הזה, עדיין לא תהיה לי התשובה.