אמונות מגבילות, תת מודע ולהמשיך להיות יצירתית

ספר שאני קוראת עכשיו, "לשרוף את הספינות" מאת מתן ניסטור, מצביע על האופן שבו תת המודע מנהל את התוצאות שאליהן אנחנו מגיעים. הכוונה לאמונות, מגבילות ואחרות, שמתניעות את היצירה שלנו ואת הקשר שלנו עם הקהל. אני תוהה עד כמה האמונות או הדברים שעברתי בילדותי באמת אחראיים לתוצאות שלי וכמה מזה זו אני, שצריכה פשוט להיות עם משמעת עצמית יותר טובה ולא משנה מה התקופה המשוגעת שאנחנו נמצאים בה עושה לי. משתפת אתכם את המחשבות שלי ותהיות מה לעשות עם המצב-חצב שקורה עכשיו.

| מאת: שיר אלוני | 16.1.22

הופעת סלון שעשיתי אתמול בביתה של אורלי, ארוחת ט"ו בשבט חגיגית. צילום: אורלי

המצב נכון לעכשיו, תחילת ינואר 2022 ורגע לפני היומולדת שלי, מתעתע. יש מי שמתקדמים ועושים בענק גם בתקופה הזו, יש מי שמתקפלים בחשש, אולי מוצדק- מהמצב בו מתבטלות הופעות, בין אם אתם מתנגדי התו הירוק שלא רוצים להפעיל אפליה על הקהל שלכם כי מועדונים מבקשים את זה, או שאתם חוששים מהמחלות. כמופיעה ובעלת מקום להופעות, ברור לי שכרגע אני לא בצד המנצח (או יותר נכון, הצד ששולט מתוך פחדיו)- להיות במקום שבו אני לא נותנת למציאות לנהל אותי או את העסק שלי. נכון, יש לקוחות שמבטלים, אבל במקומם נכנסים אחרים שצמאים למקום כמו שלי שיאפשר להם להמשיך לעבוד וליצור, בלי פחד.

זה לא פוסט על המצב הזה אלא יותר על השאלה מה מנהל אותי. מה האמונות הפנימיות שגדלתי בתוכן, כולל המון טראומות ומצבים לא נורמליים שחוויתי, שמשפיעים עליי ועל התוצאות שלי. אתמול כמעט ולא הגעתי לארוחה הזו שהוזמנתי להופיע בה. היו לי כל התירוצים שבעולם: עייפות, עבודה קדחתנית על ההשקה של קהילת שדה, סופה סוערת בחוץ, אלכס וגם ניב שלא הרגישו טוב והיו אמורים לבוא אתי ובסוף חזלש"ו... אבל בסוף החלטתי שאני לא מוותרת על זה. קמתי, התלבשתי ויצאתי. בסופו של דבר הייתה ארוחה שופעת מאוד, מבורכת, שיחה עמוקה וטובה על החיים, חינוך, איך לנהל צוות ועוד. שרתי מהשירים שלי, הקרינו על מסך גדול צילומי וידיאו מטיול בדובאי והצפייה הרגישה קצת כמו לטייל שם באמת. קיבלתי שפע של מנות לקחת הביתה לאלכס וטרמפ הביתה עם השף. כל זה לא היה קורה אם הייתי נכנעת למחשבות שלי, לתירוצים, להרגלים ולאמונות מגבילות. וכמה פעמים כבר יצא לי להבריז, להבטיח שאגיע ולא להגיע, גם לדייטים עם עצמי ולהתחייבויות שהיו לי? כמה פעמים היו תירוצים באמת מעולים? כאלה שאין ברירה אלא לוותר לי? וכמה אכלתי את עצמי על זה אחר כך?... כן, מותר לנוח, מותר לחזל"ש, לא חייבים בכוח. למען האמת, יש אירועים ורגעים בחיים שאני מרגישה שאני מתאמצת מדי. למשל עכשיו כשאני עובדת שעות רבות על דף הנחיתה שיזמין אתכם להיות חלק מקהילת שדה, מעצבת את זה במשך שעות, מנסה שכל פרט יהיה מעוצב יפה וטוב, שכל מילה תהיה אוהבת. נראה לי שזה בא לי מאמונה מגבילה, שאני מסוגלת לזהות אותה- האמונה שאני צריכה לעשות אקסטרה מאמץ, תמיד, כדי להרשים, להיות הכי טובה ואם אני לא מספיק טובה זה לא טוב וינטשו אותי. כבר יצא לי לכתוב על זה כאן. אבל כן, זה עמוק. כמה זה מתניע אותי עכשיו כשאני עובדת על דף הנחיתה הזה? אלוהים, המון. הרי אני מתאמצת כבר למעלה משבוע עם התכנים, עם המחירון של השירותים שלנו, מתייעצת, מעצבת, מחפשת במשך שעות את התשתית המושלמת שתהיה גם עם עיצוב טוב וגם מספיק יעילה. מי מבטיח לי שזה מה שייצור לי את הקהילה שאני חולמת שתקרה לנו בשדה? מי מבטיח לי שזה יעבוד? וגם- מספיק שנתנו לי ריג'קט אחד על מה שהצלחתי לעשות עד עכשיו, שהכתב קטן מדי, שזה מקפל אותי כמו חשופית כשנוגעים בה עם האצבע. הפחד שרק בגלל הבאג המסוים הזה שאני לא מצליחה לגבור עליו, יעזבו אותי, ינטשו את העמוד ולא יבינו את מה שיש לי לתת. השבוע, ניב המציא מילה מעולה. "הצלחיזם". בשניה שהוא הוציא את המילה הזו קלטתי על מה הוא מדבר, כל השואפים להצלחה האלה, המנטורים, שמבטיחים לך הצלחה. גם אני בהתלבטויות רבות, לפעמים משתמשת במילה הזו כי זה מה שנראה שכולם רוצים- להצליח. אבל איך אני יכולה להבטיח את זה? אני לא יכולה להבטיח הצלחה לאף אחד. לא באמת. אני כן יכולה להבטיח שאני אעשה כל מה שאני יכולה כדי לעזור. שיש לי מספיק כלים, יכולות ואפשרות לתת מסגרת תומכת ואוהבת. האם אני יכולה להבטיח אליו פירות ייצאו מהעץ? לא. אני יכולה רק לשתול אותו ולהשקות אותו. לתת לו את התנאים הכי טובים שיש לי לתת ולקוות לטוב. יש עונות, יש משברים, יש ניסיון חיים. ובעיקר הרבה אהבה, תקווה וחלום. איפה האמונות המגבילות שלכם מנהלות אתכם? לענות על זה זה כמו לנסות לשים את האצבע על נקודת חן ספציפית בגב שלך בלי להיעזר במראה. אפילו לא בטוח שיש שם נקודת חן. ואולי זה גידול (שפיר, שפיר). מה שבטוח צריכים זה מבט חיצוני שיעזור לך לראות ולהבין מה האמונה המגבילה עושה לך. הייעוצים והעזרה שאני מקבלת כדי להבין את האמונות המגבילות שלי ואת מה שקורה לי בתת מודע (המון המון שיט שספגתי מהילדות) עוזרות לי לקום ולהמשיך ללכת וליצור, גם בתקופות של משברים. אני בדרך. אולי מעולה. אולי בינונית. אולי גרועה. עניין של טעם. לא משנה. העיקר זה להמשיך ולעשות את מה שאני יכולה. גם במצב משבר כזה, לא לוותר. להמשיך לעשות מה שאפשר בתנאים הקיימים. לשפר את מה שכבר עשיתי ולא לפחד מפתרונות חדשים. אני כאן לשוחח אתכם ולתת לכם את המבט החיצוני הזה שיעזור לכם לראות מה אתם יכולים לעשות, איך לזהות את מה שחוסם אתכם ולהיות יותר בדרך לאדם שאתם רוצים להיות. שלכם, שיר 054-4873248